• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

מאת ג'יי. קיי. רולינג

הביקורת של הני דיסקין

תמונה של הני דיסקין
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

מאת ג'יי. קיי. רולינג

הביקורת של הני דיסקין

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של הני דיסקין
0
הקודמת
מיס פרגרין
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 8 שנים

“אני זוכרת את הרגע הזה שקניתי את הספר ליפני 4 שנים ספר זה התחיל את אהבת הקריאה שלי עד אז לא ככ קראתי”

22/61
ביקורות על סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים
הבאה
Primrose
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 11 שנים•2 דקות קריאה

כל כך הרבה נכתב על יצירתה הקסומה של ג'יי קיי רולינד, מה אני יכולה להוסיף (שכן, להחסיר זה בלתי אפשרי)?
אני כן יכולה לדבר על גיבור הספר - הארי פוטר וחבריו הטובים, אני יכולה לדבר על האובדנים הטראגים שחווה כבר מגיל שנה, אני יכולה לדבר באופטימיות על הסוף הטוב, הארי מקים משפחה, כולם מאושרים וזה מה שחשוב.
אבל אני רוצה לכתוב על הסופרת, ג'יי קיי רולינג.
היא הייתה ענייה.
היא כתבה על מפיות של בתי קפה.
היא לא התייאשה כשהוצאות לאור דחו אותה אחד אחרי השני (הפסד שלהם).
היא לא התייאשה - זאת הנקודה שאני רוצה להגיע אליה, לצאת ממנה לעולם.
אסור להתייאש, גם אם המצב הכלכלי לא מאפשר הרבה, גם אם את נחשבת מישהי חסרת מזל ודחויה פעמים רבות.
ולמה לא להתייאש?
כי רק במאמצים מרובים אפשר להגיע לפתרון טוב, לסוף מעשה שצריך להגיע אליו.
חז''ל כבר אמרו: יגעת ומצאת - תאמין!
רק לאחר היגיעה מגיעה המציאה ואז אפשר להאמין.
לפעמים היאוש תופס אותנו, עוטף אותנו בכנפיו ואנחנו נותנים לו להכשיל אותנו, אבל זה לא נכון!
ג'יי קיי רולינג הענייה ו'חסרת הכישרון' לא התייאשה לרגע ואם כן - דחפה את עצמה שוב ושוב.
ומצאת.
היום היא אחת הסופרות המוערכות ביותר בעולם, ספריה נמצאים במקום שני לתנ''ך בתור הספר הנמכר ביותר בעולם, הארי פוטר נגע בעולמם של רבים, ילדים ומבוגרים כאחד.

בתור ילדה (ועדיין), אני מאוד אוהבת את הארי פוטר. את רון וויזלי והרמיוני גריינג'ר החכמה. לא אחת רציתי לקבל את המכתב בגיל 11, להשלח להוגוורטס, להתאמן בכשפים ולהתחבר להארי וחבורתו. רציתי להיות חלק מהסיפור הקסום הזה. ואני בטוחה שאני לא היחידה בהרגשות הללו.
בתור ילדה, היה הארי פוטר בשבילי יציאה לעולם דמיוני, אמנם לא הכול טוב בו והדמויות סבלו רבות, אבל ההרגשה הקסומה של להיות בסיפור שאיננו שלי - משכה אותי מאוד.

זאת אמורה להיות ביקורת על הארי פוטר, אבל אני לא בטוחה שאעשה את זה בצורה טובה או שונה ממה שקודמים לפני עשו.
מזל שכל הספרים נמצאים ביחד פה באתר סימניה.
אוהבת ומכבדת ביותר
שרה :)

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של אורגת הדיו
אורגת הדיו
תמונה של רו
רו
תמונה של אבק ספרים
אבק ספרים
תמונה של זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו
4קוראים|גיל ממוצע46|50%נשים

על המבקרת

תמונה של הני דיסקין

הני דיסקין

חברה מזה 12 שנים
14 ביקורות•66 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
מדע בדיוני ופנטזיה•תרגום (נוער)•ספרות מתורגמת
תמונה של הני דיסקין
הני דיסקין
חברה באתר מזה 12 שנים
ביקורות14
לייקים שקיבלה66
דירוג ממוצע4.3 ⭐
ז'אנרים מועדפים
מדע בדיוני ופנטזיה5תרגום (נוער)3ספרות מתורגמת2

דיון על הביקורת

4 תגובות
ה
הני דיסקין•לפני 11 שנים
המוות של פרד הכי קרע אותי :(
☺ נטע התולעת שנכנסת לספרים ולא יוצאת אף פעם ☺
☺ נטע התולעת שנכנסת לספרים ולא יוצאת אף פעם ☺•לפני 11 שנים

אני מסכימה עם אורגת (או לונה, וואטאבר)

זה באמת מקסים. מה לדעתך המוות הכי עצוב? (סיריוס ודובי, לחלוטין ובלי להרהר אפילו)
ה
הני דיסקין•לפני 11 שנים
תודה! למה את לא קוראת לעצמך לונה? היא אחת הדמויות הכי אהובות עלי. (בספרים היא הרבה יותר מוצלחת מבסרטים)
אורגת הדיו
אורגת הדיו•לפני 11 שנים

ביקורת מקסימה.

מקסים. מקסים. הסדרה מעולה - סליחה, גאונית - והביקורת נהדרת.
4 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של הני דיסקין

פרש הברונזה

פרש הברונזה

פאולינה סיימונס

אני לא יודעת איך להתחיל לכתוב ביקורת על פרש הברוזנה. באמת שאין לי מילים ואני גם חושבת שמה שאכתוב יפחית מערכו האמיתי של הספר.
אז אתחיל בתקציר העלילה (ללא ספוילרים): סיפור התאהבות של טטיאנה בחורה צעירה לבין אלכסנדר, קצין בצבא על רקע מלחמת העולם השנייה. בספר מתוארת אהבתם שעוברת את כל המכשולים שאפשר לתאר: מלחמה, רעב, מוות, מצור. המצב ברוסיה של מלחמת העולם השנייה מתואר באופן ריאליסטי ועמוק באופן שהקורא יכול להרגיש את הקור והרעב דרך התיאורים במוחו כאילו הוא שם.
אוי, והאהבה הזאת... זו לא אהבה נכזבת למזלי כי אין דבר שאני שונאת יותר מסיפור כזה (ראה ערך ''טיטניק''), אלא אהבה שמחזיקה מעמד מול כל הקשיים הכי גרועים, במצבים הכי נוראיים שניתן לדמיין. אהבה שאנשים מדמיינים ומפנטזים לאהוב במהלך חייהם, גם אם הם כבר במערכת זוגית. זו לא אהבה של הוליווד - מזויפת ומוגזמת. זו אהבת אמת ששורדת הכול. ולנו רק נותר לשאוף לרמות אהבה שכאלו.
הספר ליווה אותי במחשבותיי ובליבי תקופה ארוכה לאחר שקראתי אותו. היה לי קשה להשתחרר מההשפעה שלו.
אני חושבת שהרבה קוראים לא יתחברו לסגנון הכתיבה ולאופי הספר. אבל מי שיקרא ויתחבר, למי שיש נפש רגישה יותר ורומנטית יותר, יתאהב עוד מהעמוד הראשון.
מאחלת לכל אחד אהבה וקשר כזה כמו של טטיאנה ואלכסנדר. אני רוצה להאמין שגם אני זכיתי באהבה כזו.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•הני דיסקין
אחים בדם

אחים בדם

נורה רוברטס

בדרך כלל הז'אנר שאני אוהבת זה פנטזיה-מותחנים-דרמה. אפילו קצת קיטשיות (לא כולל ערפדים, אנשי זאב, אשמת הכוכבים ואל-מוות). לאחרונה הייתי קוראת הרבה מותחנים וקצת פחות ספרי פנטזיה.
ואז זה קרה...
קראתי ביקורת של מישהי (לא זוכרת מי) על ספר מסוים של נורה רוברטס. השם כבר גירה אותי - ''מכשפה אפלה''. החלטתי שאחפש אותו בספריה העירונית.
כל יום שישי אני קמה כשאף אחד לא בבית, מנקה ומבשלת והולכת לספריה העירונית למלא את המצברים השבועיים של הספרים. אני לא מספיקה לקרוא הכול במהלך השבוע בגלל הלימודים. לכן אני משאילה כמות של ספרים (הכי הרבה זה 9), קוראת בשבת בין ספר ל-2, קוראת במהלך השבוע ספר נוסף. ביום שישי אני מחזירה שלושה ספרים ולוקחת שלושה. וכך אני מבוטחת בספרים שעוד לא קראתי. שלא יווצר מצב שיש ספרים שאת כולם קראתי. בשביל זה אני גם קונה ספרים חצי קרועים מהעגלה שליד דלת הספריה - כל הספרים הם 5 שקלים. אבל כל עוד יש מילים אפשר לקרוא.
וכך, הלכתי לספריה וגיליתי שלושה מדפים שלמים של נורה רוברטס. ואז גיליתי גם שהיא כותבת ז'אנר אימה.
יש לציין שאני אוהבת מאוד סרטי אימה אבל אף פעם לא קראתי אימה. חשבתי שיהיה מעניין. הרי כל העניין בסרט הוליוודי של אימה זה האפקטים - צלילים, פרצופים מופיעים, משחקים סדיסטיים בין אור וצל. אז מה יהיה בספר?
השאלתי ספר (יותר מאוחר גיליתי שהוא ספר ראשון בטרילוגיה - והתגלית הזאת הובילה לזה שכמעט כל הספרים של רוברטס הם טרילוגיות).
סיימתי את הספר הזה בשבת והשתוקקתי לעוד.
אבל לא היה לי את שני הספרים האחרים בגלל שבמוצ''ש אני נוסעת ללימודים.
הספר מדבר על מעשה של שלושה ילדים חברים מלידה - הם נולדו באותו היום ב-7 ביולי. ביום הולדתם העשירי הם כורתים ברית אחים בדם באבן הפגאנית העתיקה שביער. ברגע שדמם של השלושה נחתם על גבי האבן, משתחרר שד מרושע מכלאו וגורם לרוע להתפשט בעיירה הוקינס הולו למשך שבעה ימים בכל שבע שנים. עם זאת, כל החבורות והצלקות שלהם נעלמים והם לעולם לא חולים או שוברים עצמות יותר.
בכל שבע שנים העיירה הייתה נתקפת ברוע. הרוע של האנשים היה יוצר מתוכם ומעשי אלימות היו מתגברים והולכים. לאחר השבעה, אנשי הולו לא זכרו או טשטשו את האירועים - כאילו מעולם לא קרה, או קרה לפני מאות שנים.
עכשיו, 21 שנים לאחר שחרור השד. לפני הפעם הרביעית השד חזק יותר. שלושת הילדים שעכשיו הם גברים: גייג' - הילד היתום המוכה, כיילב - הילד ממעמד הביניים ופוקס - הילד ההיפי, מתאחדים שוב כשכוחות הרוע מנסים להשתלט לפני השבעה ולהטיל את אימתו.
אך הפעם הכול שונה. לא רק שהרוע מתחזק ומתגבר, אלא ששלוש נשים נמשכות באופן מסתורי להוקינס הולו ומסוגלות לראות את הרוע. ביניהן לבין הגברים והשד יש קשר מסוים. קשר דם. וביחד הם מנסים למצוא את הכוח לגבור על השד, שלפי כל הסימנים, השנה הוא יחריב את הכול.
שלושת הנשים הן: קין - אישה חטובה ויפה, סופרת שכותבת על עיירות רפאים. ליילה - הניו-יורקית הביישנית וסיביל - חברתה הטובה של קין בעלת שורשים צועניים.
בספר הזה רואים את ההתקרבות של קין אל כייל וכוח אהבתם.
כל זוג חולק את אותו כישרון: קין וכייל חולקים את יכולת הראייה לעבר, ליילה ופוקס את כוח הראייה להווה וסיביל וגייג' חולקים את הראיה בעתיד.
יחד הם עוברים מחזות אימה, פחד, אהבה וחברות קרובה.

ספר מדהים ומומלץ גם למי שלא אוהב את הז'אנר הזה.
שרה :)

לפני 11 שנים•
★★★★★
•הני דיסקין
הגולם והג'יני

הגולם והג'יני

הלן וקר

בוקר טוב לכולם, גם לינשופים וגם לישנונים... בעיקרון אני אמורה להיות בכיתה, השיעור התחיל אבל אני חייבת לכתוב את הביקורת הזאת.
והקדמה קצרה לפני הביקורת.

הספר הזה הוא אסון לכל הסטודנטים!!! היה אסור לי לקרוא אותו! היה אסור לי להמשיך לקרוא אותו! הייתי צריכה לקרוא אותו בחופשת סמסטר ולא עכשיו! בלימודים!!!
הספר הזה כל כך מותח ומדהים שלא הנחתי אותו מידיי עד 12 בלילה אתמול! ושתבינו שזו שעה מאוד מאוחרת למי שקמה בכל בוקר ב-6:20. לא שמעתי אפילו את השעון המעורר בבוקר (Rolling In The Deep של אדל) וקמתי ב-7:10!!! קיבלתי זעזוע כשראיתי את השעה הזו!
וכאן שברתי לראשונה את המושג של ''לוקח לנשים נצח להתארגן'' - כי עשיתי את הכול ב10 דקות כדי שאספיק לאוטובוס. ריצה מטורפת שכמעט קראה לי את הריאות, כוס קפה חזק כדי שאהיה מעוררת.
אם הייתי לוקחת את האוטובוס הבא לא הייתי מאחרת, אבל רציתי להספיק את התפילה ואת ההלל האחרון של חנוכה!!!
ובקושי רגועה מהריצה, יושבת באוטובוס עם הסידור בידיי פתוח בברכות השחר, נזכרתי ששכחתי את המחברת באנגלית - השיעור שמתקיים ברגעים אלו. שיעור שלם בלי יכולת לעשות כלום!
חייבת להכנס לכיתה... אמשיך את הביקורת בעוד כמה שעות. בינתיים תאלצו להאזר בסבלנות כי הביקורת על הספר הזה הולכת להיות מעניינת מאוד.. :)
חנוכה שמח לכולם ויום מוצלח,
שרה :)

לפני 11 שנים•
★★★★★
•הני דיסקין
אראגון

אראגון

כריסטופר פאוליני

ספרים כאלו מהווים בסיס מוצק לבאסה שנקראת: 'לראות את הסרט לפני הספר'. כשהייתי קטנה ראיתי את הסרט של אראגון ואני זוכרת שהתלהבתי מזה. אחרי שבוע של קריאה (זה פשוט מורט עצבים לקרוא ספר במשך שבוע) הבנתי עד כמה גרוע הסרט ולא עוקב בכלל אחרי העלילה, בצורה די לא טובה.
מדובר על אראגון, נער בסביבות השנה ה-16 לחייו. יום אחד הוא מוצא אבן שהוא מדמה אותה לאבן טובה אבל למרבה הפלא: דרקון מחמד בוקע מתוכה - אחר כך מתברר שזו דרקונית.
הוא מגדל את סאפירה בחשאי עד שהיא גודלת וממש קשה להסתיר אותה ובאותו יום שהוא מתכוון לספר לדודו אצלו הוא גר, יצורים אלמונים ומרושעים רוצחים את הדוד באכזריות (וזה לא ספוילר בגלל שזה על ההתחלה ומהווה אבן בסיס לכל הספר, אז תאכלו את הלשון^_^)
אראגון, מספר סיפורים זקן בשם ברום וסאפירה כמובן, יוצאים יחד למסע נקמה ועוברים באמת במסע אדיר ברחבי כל ממלכת אלגאייסה.
אראגון נהיה רוכב דרקונים מהולל.
כמה חבל שהסוף רק לא באותו הספר :(
מה שמפעים באמת: רוברט פאוליני היה בן 15 בלבד כשהתחיל לכתוב את אראגון!!! השפה גבוהה, המשלב הלשוני גם כן גבוה (אם כי, אפשר לתלות סיבה זו בתרגום מוצלח, זה מה שקורה כשזה לא שפת מקור) והעלילה ממשיכה מבלי להתקע. לפעמים בספרים שיש בתחילתם מפה מסובכת של מדינה עלומה עם שמות מוזרים יותר, המסעות שעוברים הדמויות פשוט נודניקיים ובא לך לתקוע אצבע בדף ולהזיז את הדמות הראשית 250 דפים קדימה. פה, מיותר לציין שגם המסעות מרתקים כמו חלקי הדו-קרב (כן גבירותיי, יש דו קרב).

המלצה שלי?
נהניתי מאוד :) תמליצו לחברים שלכם:)
שרה

לפני 11 שנים•הני דיסקין
ממלכת האחיות

ממלכת האחיות

קרטיס סיטנפלד

קראתי את הספר הזה לפני יותר מחודש, אבל אני עדין זוכרת...
קודם כל, הספר עוסק בעל-טבעי. מי שריאלי ולא מתאים לו, שיעבור לביקורת הבאה כי אני הולכת לדבר על זה.
מסופר על שתי אחיות תאומות שיש להן כישרון. הן מסוגלות לנבא דברים שיקרו. בעוד קייט מנסה להיות כמה שיותר 'נורמלית', להקים משפחה ולא לחזות שום דבר, אחותה ויולט מעין 'מדיום' והיא עובדת בכישרון.
אני מאמינה גדולה בעל-טבעי, הרי כל מה שקורה סביבנו הוא על טבעי אחד גדול. בייחוד כיהודיה מאמינה: העולם שיצר אלוקים, האנשים והסביבה - הכול לא טבעי בכלל. העולם בנוי מניסים טבעיים, הרי כתוב שאלוקים כל יום בורא מחדש את הבריאה ''בורא מעשה בראשית'' שוב פעם ושוב פעם.
אני מאמינה גדולה בהורוסקופים, בידיעה שכיהודים אנחנו נמצאים מעל המזל - המזל שלנו אמנם נוגע לגבינו, את אופינו וטבענו - אך באותה מידה לנו יש את היכולת לשנות. לשנות את העתיד שלנו את היכולות; הרי חלק מעצם היותנו הוא לעבוד על המידות ולהפוך לאנשים ערכיים יותר: עבודת המידות.
יש לנו את יכולת הבחירה - לטוב או למוטב. לבחור לקום בעצבים בבוקר ולצעוק על כל מי שנקרה בדרכינו, או להיות אלו שנותנים חיוך לאדם עצבני ולהפוך את יומו ליום טוב. ופה אוסיף בתור שינוי אישי, שקיבלתי על עצמי לפנות ב'בוקר טוב' לנהג אוטובוס שמסיע אותי כל יום למכללה.

בכל אופן, נחזור לעניננו: על טבעי. בכוחנו לשנות ולבחור את גורלנו!
אבל הוא קיים, העל-טבעי. הוא נמצא שם ואני מאמינה בו מאוד.
פעמים רבות רציתי להאמין שיש לי כוחות, או לפחות חוש שישי מפותח. הרבה פעמים קרה שהבטתי בטלפון לפני שצלצל, הרמתי את ראשי מספר לפני שמישהו נכנס לחדר, ניחשתי את המילים שהולכות לצאת מפיו של מרצה.
כשהייתי קטנה, היה לי משחק ששיחקתי עם חברה שהייתה גרה בחדרה - רחוקה עשרים דקות נסיעה בערך. המשחק היה שהיא חושבת על מספר בין 1 ל-5 ואני אמורה לנחש וכן להפך. לאט לאט העלינו את טווח הניחושים.
רוב הפעמים הצלחתי לנחש על מה היא חשבה.

אני אוהבת את העל טבעי.

לפני שבועיים וחצי טסתי למשפחה בשוייץ. במטוס ישבתי משועממת, היה כיס אוויר והייתי חגורה עד כדי חנק. הזרועות שלי היו לצידי ופתאום חשבתי לעצמי: למה אי אפשר לשלוח ידיים ולגרום לדברים אחרים לקרות מבלי שידיי יגרמו לכך? שלחתי את ''ידיי' ונעצתי את מבטי במישהו, התמקדתי חזק שישפשף את לחיו.
אחרי חמש דקות של נעיצת מבטים שום דבר לא קרה, הסרתי את עיניי ובאותו רגע האדם שפשף את לחיו!
בבית ניסיתי על אחותי וזה עבד.

אני חייבת לרוץ, יש לי שיעור עכשיו: אל תקראו את הספר!!!! הוא אמנם על על-טבעי אבל ללא סוף מוגדר ומרתק בכלל.
רצתי. ביי

לפני 11 שנים•הני דיסקין
הרץ במבוך

הרץ במבוך

ג'יימס דשנר

אני אפילו לא יודעת איך להתחיל לתאר את הספר ה- - - נורא - - הזה!
זה התחיל כשראיתי את הטריילר שלו. וואללה, אני אוהבת סרטי מתח עם גועל נפש כזה... אבל החלטתי לקרוא את הספר קודם, למקרה שהסרט יהיה פחות טוב וככה הספר יתקלקל לי.
מה עושים? -משאילים מהספריה!
קראתי אותו... וואיי וואיי וואיי.... מצטערת על הרגע הזה...

לי אישית נמאס מספרי העתיד, שבהם יש רק שלטון מקומי שהוא אכזר ואיזשהו סיפור אהבה. ודווקא בין גיבורי הספר שביניהם נרקם לו רומן חוצה גבולות - דווקא הם אלו שמתחילים את המהפכה נגד השלטון הרודני. קחו לדוגמא את משחקי הרעב שהתחיל את כל הסאגה מהז'אנר הנ''ל, הבחירה, מפוצלים, אגדה ועכשיו גם זה.

נמאס. פשוט נמאס.

אני זוכרת שלפני שנים, מה שהיה הדבר המוביל ביותר בספרים, היו דרקונים וקוסמים (אראגון וכל אלו... זוכרים?), לאחר מכן העולם צעד לעבר ערפדים (זה התחיל מדמדומים), לאחר מכן אנשי זאב. תנו לי לומר מילה על ערפדים ואנשי זאב.

ערפדים לפי האגדות המקוריות, אמורים להיות דומים לעטלפים, מכוערים, ישנים בארון קבורה, לא משתקפים בראי ועוד כאלו. איפה אתם רואים את אדוארד ישן בארון?? שלא לדבר על זה שהוא חתיך... הוא חיה מוצצת דם! מה חתיך כאן????
עכשיו ברשותכם, נתקדם לאנשי זאב.
כשמדברים על אנשי זאב, דבר ראשון אני חושבת על ההשתנות של רמוס לופין בסרט השלישי של הארי פוטר. יצור גועלי ומסריח, מרייר וזועק ללבנה. או לפחות את הנער ההוא מהסדרה ''נער זאב'' - משהו מגעיל ודוחה.

והמילה המסכמת לערפדים ואנשי זאב - חיות.

וזה לא מה שנמצאים בספרים. לא בדמדומים, הזאבים של גרייס ועוד כאלו שאני לא זוכרת. למה? כולם הם בחורים נאים, בנויים היטב. ובזמנם הפנוי נהפכים לאנשי זאב.
איפה החייתיות?? איפה המשיכה לאכול בני אדם ואת דמם??? מה הלך עם הספרים האלו????????

ועכשיו, התקדמנו מערפדים ואנשי זאב ל - ניחשתם נכון! לספרים עתידניים! וזו שרשרת שלעולם לא תיגמר ואני שונאת את הז'אנר הזה!!!
מה יפה בספר, שיש בו שלטון עריץ ובחור ובחורה שמאוהבים אחד בשני עד כלות ושניהם ביחד מאיימים לפרוץ במהפכה ולהפוך את העולם לטוב יותר??!!??!!?
פשוט נמאס לי.
נמאס לי מקטניס, מטריס ופור, ממה שמם באגדה... ועכשיו מהספר המעפן הזה.

תכף תגידו לי שהז'אנר הדפוק הבא יהיה על אהבה אבודה... ממש כמו באשמת הכוכבים (ולכל אלו שמאוהבים באשמת הכוכבים - אני שונאת את הספר הזה!!!)

אי אפשר לכתוב איזה משהו מעניין, לא על הדברים הנ''ל?????? אי אפשר למצוא ספר טוב בימינו. ללא איזשהו התאהבות דביקה וטיפשית, או אנשי שלטון אכזריים ששולטים בעולם בלי סיבה מיוחדת??



מישהו יכול להמליץ לי על ספר טוב באמת?

לפני 11 שנים•
★★★★★
•הני דיסקין
אחד מאלף

אחד מאלף

מיה קינן

אז מיה קינן שוב משחקת אותה.
איסתרק ומהללאל, ספריה הקודמים עדיין הכי אהובים עלי. אבל בספר הזה היא משתפרת בניסוחים ובעלילה.
שמתי לב שהיא אוהבת לכתוב עלילה בעולם אחר, לא בעולם שאנחנו מכירים. איסתרק ומהללאל נמצאים בעבר הרחוק, בממלכת כוזר היהודית.
הספר הזה נמצא בעתיד, במאה ה-22. והשינויים בהתפתחות הטכנולוגיה או בשליטת המדינות - שונה לחלוטין ממה שהוא עכשיו. אבל מה שבטוח: אכזריות של בני אדם, תישאר אותו הדבר גם בעוד מאה שנה. לא משנה כמה רובוטים מנהלים לך את הבית או הקלות שבה אתה מתקשר ומבצע את תפקידיך בזכות הטכנולוגיה.
מאוד אהבתי את הספר.
שרה :)

לפני 11 שנים•
★★★★★
•הני דיסקין
זאבים

זאבים

ליאת רוטנר

אני מנסה לכתוב ביקורת ומוחקת כל שניה. כל מה שאכתוב לא יהיה מספיק ראוי בשביל ספרה של ליאת רוטנר. את מדהימה ליאת! אהבתי את הספרים של מאלאדר ואת ספרייך האחרים. מאוד אוהבת!!
בשבילי זה מוזר לקרוא ספר נעורים. כשהייתי ילדה קטנה, הייתי מכירה אותם מהמדפים, סמדר שיר ועוד כמה שמות לא כל כך מוכרים לי. אף פעם לא קראתי ספרי נעורים.
הייתי ילדה שונה, מוזרה. חולמנית ומוזרה. אף פעם לא דמיתי לשאר בנות גילי. כשאותי עניין גאוגרפיה ותחומי ידע שונים ומגוונים, בראשן של בנות גילי היו דברים אחרים. ככל שגדלתי והגעתי לגיל ההתבגרות, לא יכולתי להבין איך אפשר לנהל שיחה שלמה על בגדים שמישהי לבשה באירוע זה או אחר ולהסביר במפורט מה לא התאים אחד עם השני. בזמן שבנות גילי יצאו בקבוצות לטייל בשבתות, או להתאסף בהפסקה ולרכל על כל העולם וגיסתו - אני הייתי קוראת ספר היכנשהו. כבר בכיתה ד' יכולתי לדעת היכן נמצאות המדינות ומהן ערי הבירה שלהן. בגיל שש עשרה, כשכולן עסקו בדיאטות שונות ובמירוץ ליופי, אני הייתי שקועה בספר שאול מהספריה העירונית. אני שונאת לצאת לשופינג וכמויות של קניות עושות לי סחרחורת, באמת. הראש שלי מתחיל להסתובב וכל מה שאני רוצה זה לברוח מהקניון\בוטיק\חנות. אבל כשאני רואה סטימצקי מרחוק או את צומת ספרים, הלב שלי מגביר את פעימותיו.
אותי אף פעם לא עניינו בגדים או איפור או תכשיר יופי מטפח אחר. לא הייתי מוזנחת, זה ברור. אבל יתר-ההתעסקות בחיצוני כשאר בנות גילי, היה משהו זר ומכביד בשבילי.
כשחברותי התבגרו וההורמונים התחילו להשתולל, פתאום עולם הבנים היה משהו מרתק ומסעיר. רוב יומן של הבנות עברו בדיבורים על בנים. בנים כאן, בנים פה, בנים שם. וההוא הסתכל עלי, וההוא מוצא חן בעיניי... בגיל הזה, ההתרחקות מבנות גילי ומחברה, הייתה מהירה יותר ועוצמתית.
בחברה דתית שאני חיה בה, הבנים היו בנפרד מאיתנו. וזה מוזר בשבילי לקרוא ספרי נעורים שיש בהם מורים בכיתה וילדים בנים. מוזר מאוד.
כמובן שהייתי מדמיינת שיש לי אח תאום ושאנחנו עורכים הרפתקאות ביחד בתוך הספרים שאהבתי. אבל לא הייתי במסע דיבורים עליהם ואודותיהם. כמובן שמידי פעם היו פה ושם התדלקויות, אי אפשר להתעלם מזה שאני בחורה מתבגרת... אך אף פעם לא התאהבתי קשות או נדלקתי ברצינות. במקום שאני חיה בו, אם את בקשר עם מישהו - זה אומר שאת מעל 18 והבחור הוא החתן שלך\בעלך.
לכן זה מוזר לקרוא ספרי נעורים, כי אני פשוט לא יכולה להזדהות עם העלילה.

וכל זה ההקדמה לביקורת לספר...
אז ככה.
הדמות הראשית היא בחורה בת 16 שקוראים לה עלמה (תמיד אהבתי את השם הזה), והיא מתעוררת יום אחד מקומה, כמעט חסרת זיכרון, לאחר רצח חברתה הטובה ביותר, יובל.

אני אוהבת את הדמות של עלמה.
היא כמוני.
פחות נשית מבנות גילה. כוחנית יותר, פחות חלשה ושברירית מהבנות שסביבה. היא אוהבת מאוד את חברתה יובל. יובל שמשוגעת על חלליות ופריקית של דברים מוזרים.
אני מקנאה בעלמה, לפחות לה הייתה את יובל לצידה. לי לא הייתה אף חברה. כיוון שאף אחת לא יכלה פשוט להבין אותי ואת המוזרויות שלי. מוזרויות כמו לנסות ללמוד שפות, לאהוב מדע בדיוני, לקרוא עד שכואב לך הראש, לרצות ללכת לטייל בגשם - באמת, מי ירצה לצאת לגשם ולהתרטב ממנו סתם! - לאהוב את החושך, לא לרצות לטפח את הגוף שלך ואת היופי שלך כיוון שאת נערה...
נקשרתי מאוד לדמות של עלמה. היא מסובבת בנערים ונערות מהעילית של הכיתה, 'מלכי הכיתה'. והיא מוקפת בשקרים, במבוגרים שלא מאמינים בנערות בנות 16...

והבחור שלפי מה שסיפרו לה, רצח את חברתה הטובה ביותר בעולם - בחור יפה, רוסי (אוי... רוסים!) - היא נמשכת אליו למרות האזהרות של אלו המתיימרים להיות חבריה. והוא מנסה לספר לה את האמת. אך היא נקרעת בין נאמנות למה שנהיה כ'בגידה' בזכרה של יובל.

אבל הסוף הטוב מגיע ממש בסוף. כל הספר הייתי שקועה ומתוחה. מה יתגלה לה? ואיך תתגבר על עולם המבוגרים שלפעמים לא מקשיבים ולא נותנים את תשומת לבם לצעירים מהם.



אני מתכננת לקנות את הספר בקרוב, הידיעה שהוא נמצא לצידי - תהיה מקסימה בשבילי.
מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד אוהבת את הספר.
שרה :)

לפני 11 שנים•הני דיסקין
חיי פיי

חיי פיי

יאן מרטל

את הספר הזה פגשתי בכניסה לספריה העירונית. עמדה שם עגלה עמוסה בספרים ישנים, חלקם אף קרועים. כל ספר: 5 ש''ח.
אמא שלי שהתלוותה אלי לספריה העירונית (טוב, היא נתנה לי את הטרמפ) חיפשה כמה ספרים וגם אני חיפשתי קצת. מצאתי את הספר הזה: ''חיי פיי''.
אני זוכרת שלפני די הרבה זמן, ראיתי את הטריילר של הסרט. והחלטתי לקנות אותו. זה חמש שקל!!!! למי אכפת אם הוא טוב או לא. יש לך הזדמנות לקנות ספר במחיר זול - תקנה!
כך הגעתי הביתה עם שני ספרים - עשרה שקלים.
אתמול בלילה לא הצלחתי להירדם לצערי הרב. היו לי שני ספרים בארון, לקחתי את זה שיש בו הכי פחות עמודים והתחלתי לקרוא.
מאחת בלילה עד חמש בבוקר קראתי את כל 319 העמודים של ''חיי פיי'' (הקריאה שלי איטית להחריד). לא בגלל שהוא היה מעניין ומרתק, אלא שרציתי לדעת מה קורה בסוף וזה היה פשע, להניח את הספר וללכת לישון.
מסופר בעצם על בחור בן 16, ניצול יחיד מאונייה טובעת. ביחד איתו על סירת ההצלה נמצאים שלל החיות הבאות: אורנג-אוטן, צבוע, זברה וטיגריס בנגאלי מלכותי (!!!!).
לאחר חודש הוא נמצא לבדו על הסירה ביחד עם הטיגריס. הוא מאלף אותו כדי שהטיגריס לא יאכל אותו וכך הוא שורד במשך קצת יותר משבעה חודשים (!!!!!) בלב ים, עד שהוא מגיע לחופי מקסיקו.
אביו היה מנהל גן חיות והמשפחה עברה דירה מהודו לקנדה. הם מכרו את החיות וחלקן, היו צריכים לקחת איתם באונייה לקנדה. האונייה טבעה וכך פיי בן ה-16 תקוע על הסירה שבעה חודשים עם טיגריס.
יש לציין שהתיאורים בספר ממש ציוריים. כמו כן יצר ההישרדות, הדוחק הצידה כל טיפת אנושיות. אפשר לשאול את השאלה: מה פיי לא אכל במהלך הזמן הזה....?
נשאיר את השאלה פתוחה לדמיונם של הקוראים.

בסופו של דבר הוא לומד באוניברסיטה ומקים משפחה. אבל מהלך המסע בלב ים פשוט מחריד. הטיגריס מחריד. האוכל מחריד. הדברים שהוא עושה למען השארות קיומו - מחרידים.
אפילו קצת מגעיל.
יכול להיות שהסרט מוצלח יותר. בסרט אין תיאורים מילוליים וזה יכול להיות טוב יותר.
המלצה שלי: לא לקרוא את זה במשך חמש שעות בלילה.
אם אפשר: לא לקרוא את זה ברצף.

לא אהבתי את ההתפלספויות על הדתות השונות.
פיי הזה מסתבר, הוא הינדי (עם כל האלילים שלהם), הטביל את עצמו לנצרות ומתפלל בכנסייה והוא גם - מוסלמי!!! יש לו שטיח והוא מתפלל כל יום למכה.
לא אכפת לי שיהיה בן שלוש דתות, אבל למה צריך לבזבז כל כך הרבה עמודים בדיבור על טיב הדתות הללו?
האסלאם, הנצרות וההינדואיזים כתובים בהרחבה על כל אחד מהם. וזה מביך.
עכשיו חודש אלול, עוד שבוע וחצי ראש השנה וזה מרגיש לי לא טוב שקראתי את כל אלו. השאלות והתשובות והחיפוש שלו...
לאחרים זה ישמע כאילו שאני מנסה להסתגר ביהדות וכל מילה על דת אחרת מרתיעה אותי - זה לא נכון. רק פשוט כתוב בספר כל כך בהרחבה על הדתות האלו ועל הנביאים שלה ועל האלילים של ההנדים... שזה הרגיש לי לא כל כך נעים בתור יהודיה דתית גאה.
סוף שורה:
ספר לא משהו.
שרה :)

לפני 11 שנים•
★★★★★
•הני דיסקין

ביקורות נוספות על "סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים"

סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

ג'יי. קיי. רולינג

האם ניתן לצלול בלי לדעת לשחות ובלי לצוף לאחר מכן, ללא דופק? עבור מי שניחן בשתי ידיים שמאליות, כמוני, זה אתגר לא פשוט. תעיד על כך היתושה האחרונה שזמזמה לי מסביב לפנים ושניסיתי למחוץ, אבל מצאתי את עצמי מוחא לה כפיים ונותן לעצמי סטירות.

אז הוצאתי את שתי ידיי השמאליות מהכיסים העמוקים, שם הן הצטנפו מחמת הבושה (ועל הדרך הן תקעו את הרוכסן), והשתתפתי בשלושה קורסי שחייה. בכולם נכשלתי כישלון חרוץ (כישלון חרוץ, תלמיד עצלן). את מדריך השחייה האחרון, זה שהכריז בפניי שהוא עומד להפוך אותי לשחיין אולימפי, כמעט הטבעתי יחד איתי. שמועות עיקשות טוענות שמאז הוא שוחה רק בבריכה המתנפחת בחצר ביתו. לשם כך הוא נעזר במצופים.

אז לשחות אינני יודע, אבל זה לא מנע ממני לצלול לקרקעית האוקיינוס שנקרא הארי פוטר. "צולל חופשי ללא מצנח, לכל הכיוונים נפתח, והתשוקה לכל כיוון אותי הורסת" הוא לא רק ציטוט מ"נשל הנחש", שירו היפהפה של מאיר אריאל, אלא גם משפט שמתמצת את חוויית הקריאה שלי מהספרים. אז מה יש לנו כאן, על קצה המזלג? יש דובי שהוא דווקא גמדון בית, רוח רפאים שרודפת את שירותי הבנות, תלמידה בבית הספר שהופכת לחצי חתולה ולאחר מכן אף מתאבנת (הייתי מעדיף חתולה שלמה, ושתחזור כבר לסימניה), יומן שאם כותבים בו הוא עונה בחזרה, מנהרה שחבויה בתוך עץ, מפת קונדסאים המציגה את הדמויות שנמצאות בהוגוורטס ברגע נתון כנקודות מהלכות, ובל נשכח את אוכלי המוות המרושעים (אני יכול להישבע שזיהיתי ביניהם יתושה עם מטען של שני ליטר דם). כל אלו כשלעצמם פחות מעניינים. באותה מידה זה יכול היה להיות עמוד חשמל תקוע באדמה, שעם הלחש הנכון הופך לעפיפון מרחף. מה שמרתק זה האופן בו הם חוברים ויוצרים פנטזיית הרפתקאות מותחת, סוחפת, מרתקת, שופעת הומור שנון ודמיון עשיר. פשוט כיף של ספרים.

למי אני ממליץ על הספרים? למי אוהב קרמבו ולמי שמעדיף סוכריות ברטי בוטס בטעם תרד וכרוב ניצנים, למי שרודף אחרי המכתבים שבוששו להגיע מהדואר (הזמנה לברית מילה דרך דואר ישראל תגיע כשהעולל יחגוג בר מצווה) ולמי שהמכתבים רודפים אחריו. למי שאוהב טניס (הכי טוב פדרר והכי טובה מי שאוהבת אותו) ולמי שמעדיף את משחק הקווידיץ'. למי שאוהב ביצת הפתעה של קינדר שבתוכה חבוי צעצוע ולמי שמעדיף צפרדעי שוקולד שבתוכם חבויים קלפים של מכשפות וקוסמים מפורסמים. למי שטרם קרא אותו (כן, אתה, הילד האינואיטי מגרינלד, תוריד ת'קרח מהעיניים. אני מדבר אליך!) ולמי שקרא אותו אינספור פעמים (ואין לנקוב בשמו).
למי אני לא ממליץ על הספרים? למורי (מחשבות, זה אתה? רואים שלא הייתי כאן איזה מיליון שנה). אל דאגה, שום סכנה לא רובצת לפתחו של אייטמטוב. לא הארי פוטר יהיה זה שיגזול מ"והיום איננו כלה" את מדליית הזהב, ושום קסם לא יעזור כאן.

אל הספר הראשון בסדרה הגעתי עם ראש פתוח (בגלל הפטיש 5 קילו), ואילו אל שלושת הבאים הגעתי כבר עם ראש חבוש (במסכה). את ארבעתם (ועוד הקסם נטוי) קראתי בזכות זשל"ב, הטוב שבמדריכי הצלילה וחוקר שב"כ בפוטנציה, אשר הפעיל עליי לחץ פיזי מתון לקרוא את הספרים (פטיש? גרזן!), ולא חדל גם כאשר דחיתי אותו בקש וגבבה (העוזרת גנבה את הספר!), ועל כך נתונה לו תודתי. בזכות התמדתו הרווחתי סדרת ספרים נפלאה.

את הספרים עבי הכרס הללו (בינתיים - ארבעת הראשונים) גמאתי בימים ספורים, מה שמוכיח שלא זו בלבד שניתן לצלול בלי לדעת לשחות, אלא שניתן גם לגמוא מרחקים עצומים בלי רישיון נהיגה. שלושה מורי נהיגה ניסו ללמדני את התורה, וכולם נחלו כישלון חרוץ. מורה הנהיגה האחרון, זה שהכריז בפניי שהוא עומד להפוך אותי לנהג מרוצים, כריות האוויר נפתחו והצילו אותו ברגע האחרון. שמועות עיקשות טוענות שמאז הוא מתנייד רק באמצעות האופניים של בנו בן החמש. לשם כך הוא משתמש בגלגלי עזר.
אבל למה לי להתעסק בקטנות, באמת? בתפריט החדש שלי (אף מילה על שוקולד, שלא תתנו לי מכות): למנה ראשונה קפיצת באנג'י, למנה עיקרית טיפוס מצוקים ולקינוח רפטינג.

יש רופא בקהל? עדיפות לפתולוג מאבו כביר.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•מסמר עקרב
סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

ג'יי. קיי. רולינג

הנני נשבעת בזאת חגיגית שאני מחפשת צרות.
ברצינות.
מאז שנכנסתי לסימניה, דחיתי את כתיבת הביקורת הזאת.
מצד אחד, אני חייבת את זה לסדרה הזאת. אני חייבת את זה לעצמי.
אבל מצד שני.. חה. לכי תנסחי ביקורת על דבר כזה.

אני אתחיל.. מההתחלה, האמת.
כמה מפתיע.
הייתי ילדה תמימה [פחות או יותר] בגיל 9-10, שעוד לא לגמרי אהבה לקרוא ספרים.
מה לעשות. אצלי זה הגיע מאוחר.
יש לי דודה אחת, שהיא ממש חולה על הסדרה הזאת. היא הייתה בודקת בקביעות כל פרט שקשור לספרים. בצורה אובססיבית ממש.
בגללה הגעתי לספרים האלו. אני לא יודעת אם היא בכלל יודעת את זה.
אז כשהגיע פסח, ואני, ילדה מוכשרת שכמוני, מצאתי את האפיקומן – ברור שביקשתי את הספר הראשון.
וככה זה התחיל.
בכל פעם שהייתה סיבה כלשהי לקנות לי משהו, ביקשתי – לא. דרשתי - שיקנו לי עוד ספר של הארי פוטר.
וככה עברתי מהראשון לשני, לשלישי, לרביעי, לחמישי, לשישי, ולבסוף לשביעי.
לא ויתרתי על אף אחד מהם, ולא הפסקתי לקרוא אותם.
איך נופ' ניסחה את זה? 'לספרים יש את הכוח לשנות אותנו'.
הארי פוטר באמת הפך לחלק ממני.
הוא השפיע עליי בצורה שרק ספרים יכולים להשפיע.
הוא גרם לי, ולעוד מיליוני ילדים ברחבי העולם, לייחל בכל ליבם לקבל את המכתב מהוגוורטס.
לקוות שבפעם הבאה שאני ארים איזה מקל – אני באמת אצליח לשתק מישהו. או ליצור פטרונוס.
אני זוכרת את הילדה הקטנה ההיא, שהייתה כמעט בת 11, וממש ציפתה בקוצר רוח לקבל מכתב.
אני חושבת עליה עכשיו, ולא יכולה שלא להצטער שהמשאלה שלה לא התגשמה.
אם היא הייתה מתגשמת.. הילדה ההיא הייתה עכשיו בסוף שנת הלימודים החמישית שלה.

כשהתחלתי את כיתה ו', ועברתי את יומולדת 11 שלי, הבנתי שכנראה להוגוורטס אני כבר לא אגיע.
התנחמתי במחשבה שזה שאני לא התקבלתי, לא בהכרח אומר שזה לא קיים.
אתם מבינים עד כמה הספר השפיע עליי?
אמרתי לעצמי, 'אני כנראה מוגלגית. לכן לא קיבלתי מכתב.'

ואז.. לאט לאט.. זה עבר לי.
כבר לא ניסיתי למלמל קללות תוך כדי החזקת מקל ביד, וכבר לא ניסיתי לפתוח מעברים סודיים בבית הספר שלי.
החלומות שלי על לימודים בהוגוורסט לאט לאט נשכחו.
כבר לא דמיינתי לעצמי איך זה יהיה ללמוד שם.
עדיין המשכתי לקרוא את הספרים, כמובן.
אבל זה לא היה כמו קודם.
במובן מסוים, התבגרתי.
וזה היה הדבר הכי גרוע שהיה יכול לקרות לאותה ילדה.
השנים חלפו, ועברתי לספרים אחרים.
השתניתי, התקדמתי.
ואת הספרים השארתי מאחור.

לפני כמה שבועות, התעורר בי פתאום איזה רצון כזה לקרוא אותם שוב.
בצער קל הבנתי שכבר עברה שנה בערך, ולא קראתי אותם.
אז פתחתי את הספר הראשון.
וזה תפס אותי לא מוכנה.

מילים כמו 'נימבוס 2000' ו- 'הנביא היומי' העלו בי גלים של נוסטלגיה.
מה פתאום עזבתי את הספרים האלה? איך יכולתי?
סיימתי את הספר הראשון, ועברתי לשני.
וגם הוא, כמו הקודם, הזכיר נשכחות.
דובי ומכונית כחולה חבוטה גרמו לי לחייך.
וולדמורט הזכיר לי את זשל''ב – ולא יכולתי שלא לגחך.
וכל זה היה יותר מידי.
אח''כ עברתי לשלישי.
פגשתי את סיריוס ולופין. גיליתי את נפלאות 'מפת הקונדסאים'..
חוויתי את הכל עוד פעם. כאילו כל מה שהיה קודם בכלל לא קרה.
חזרתי להיות אותה ילדה קטנה בת 10 שגילתה את הוגוורטס בפעם הראשונה.
אני עכשיו ברביעי, ואני באמת מאחלת לעצמי המון בהצלחה.
אם חשבתי שלקרוא את הראשונים ישפיע עלי רע, נחכה ונראה מה יעשה לי הסוף של החמישי, הסוף של השישי.. הסוף של השביעי.

ואם תהיתם, גם את הסרטים התחלתי שוב.
ברור שהם בכלל לא מתקרבים לרמה של הספרים – אין בכלל שאלה – אבל זה הכניס אותי עמוק לתוך הארי פוטר. כן שוב.
ויש לי הרגשה שהולך להיות לי מאוד קשה לצאת.

וזהו, אני חושבת.
הסדרה הזאת היא כמעט הכל בשבילי.
לא משנה כמה אני אוהבת את פרסי, ואת אש, ואת הייזל וגאס, ואת בלה ואת וטריס [לפעמים], ואת נוודת..
את הארי, רון והרמיוני אני אוהב יותר מכל. כי הם שינו אותי. כי הם חלק ממני. כי גם כשאני עוזבת אותם לתקופה ממושכת, הם תמיד יחזרו בסוף, ויזכירו לי מי אני באמת.
ולא משנה כמה אני עוד הולכת להשתנות [כי לדעתי, אנשים כן משתנים] החלק הזה אצלי אף פעם לא ישתנה.
ואני מודה לכל הסופרים המדהימים שנותנים לנו את זה..
שאפו, חבר'ה. באמת באמת.
תם ונשלם הקונדס.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•מישי
סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

ג'יי. קיי. רולינג

אם שואלים אותי על רגעים אהובים מהחיים שלי הדבר הראשון שעולה לי הוא זיכרון מתוק ותמים, זיכרון ילדותי שלא התבגר לי בראש מעולם. הזיכרון הוא בוקר חורפי שבו אני לבושה בסוודר חם ועוטף ואימא מכניסה את האצבעות הקרירות שלה בין השרוול הצמרירי לגוף שלי ומושכת את השרוול של החולצה הדקיקה התחתונה עד לכף היד ואני מתפתלת ומצחקקת, מדגדג אימא, מדגדג.
הזיכרון השני שעלה לי בראש הוא יומולדת 10 שלי. קיבלתי ספר וחיבוק, והייתי מאושרת. קרעתי בציפייה את הנייר הירוק של סטימצקי וראיתי את העטיפה. כבר שמעתי על הספר, כמובן, היה קשה לפספס, אבל איכשהו הוא תמיד נמצא איפשהו ברקע, ולא ממש חשבתי לקרוא אותו מעולם. אבל עכשיו זה ישתנה, מתנה זאת מתנה, והציור של הרכבת האדומה על הכריכה בהחלט משך אותי. ועכשיו הזיכרונות מתערבבים.
אני נוסעת לירושלים בחורף מושלג, מסתובבת ברחובות ומנסה לדמיין שזאת הוגסמיד, ושרק אני רואה את זה, כי כולם סביבי מוגלגים.
אני מכינה שוקו משוקולד ולא משוקולית, נהנית מהרגעים נוטפי השחיתות ואפילו מתפנקת עם קצפת מעל, לוקחת את הספל הגדול למיטה ומתכרבלת בשמיכה הרכה, עם הספר החדש, המופלא.
וזיכרון אסוציאטיבי אחרון נכון לעכשיו הוא חיבוק התודה על הספר למי שנתן לי אותו. חיבוק ענק שבו ניסיתי להראות מה המתנה הזאת בשבילי.

גדלתי עם הסדרה הזאת, והיא ליוותה אותי. יחד עם שירים אהובים, מאכלים עם טעם של בית וחברים קרובים גם הסדרה הזאת בשבילי הייתה בסיס מסוים. הייתי חוזרת אל הארי פוטר בהמון הזדמנויות, ועדיין אני מוצאת את עצמי מצטטת משם פעמים רבות בחופשיות.
אני לא אגזים אם אגיד שהארי פוטר הוא סוג של בית שני בשבילי. הוא מדגיש את הטוב והיופי שיש בקריאה.

זה לא מובן מאליו שספר הוא כל כך מכיל שהוא מאפשר לך להתבגר בזמן קריאתו.

הספרים האלו, החכמים, הקסומים, המפתים הם יפים כל כך, מלאים כל כך, שהם הפכו לזיכרון מתוק מלפני שנים. אבל הם לא רק נוסטלגיה, כי בכל רגע אני יכולה לקחת אחד משבעת ספרי הסדרה ולשקוע בעולם הזה שלי, מגיל 10, אבל גם קצת מעכשיו.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•Lali
סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

ג'יי. קיי. רולינג

מעטים הם הספרים שנכנסים לנו ללב. אני יכולה לספור את שלי על שתי ידיים. ספרים רבים יכולים לרתק אותי, למתוח אותי, לסקרן אותי, למשוך אותי. אך מעטים הספרים שבאמת נכנסים לנו ללב, ספרים שאנחנו בוכים בגללם, ספרים שהשפיעו עלינו ואולי אפילו שינו לנו את השקפת העולם, ספרים שגרמו לנו לחשוב בצורה אחרת, ספרים שאולי אם לא היינו קוראים אותם היינו שונים ממה שאנחנו.
איזה ספרים נכנסו לי ללב? מאיזה ספרים באמת בכיתי, באמת הושפעתי, ולא רק רותקתי או הסתקרנתי?
הראשון, אני חושבת, היה הנערים מרחוב פאל, או בשמו האחר, מחניים. האסופית היה השני. אורי. אליפים. מעבר לכביש, או בשמו השני חבורת עלומים. שומרת אחותי. האחרונה היא סידרת הארי פוטר.
אלה ספרים שלא רק אהבתי, אלא ספרים שעשו משהו מעבר ללגרום לי לאהוב אותם. שגרמו לי להשתגע מציפיה לסוף טוב, שגרמו לי לאהוב אותם לא רק כי העלילה שלהם מעניינת, אלא בזכות מה שהם עשו לי. סופר טוב יכול לגרום לך לאהוב את ספרו, אבל סופר מצויין יכול לשנות אותך באמצעות הספר שלו.
הארי פוטר התגנב ללב שלי לאט- בהתחלה הוא רק ריתק אותי. אחר כך גם כבש אותי. בספר השישי ובמיוחד בשביעי הוא גרם לי לבכות ממש בהיסטריה, ולסיים את הסדרה הזאת בתחושה של וואו, כי לטעמי רולינג סיימה אותה הכי טוב שיכלה (למעט אולי האפילוג, שהיה מיותר). אהבתי את הסוף הטוב שמהול גם בעצב רב. אהבתי את ההפתעות, אהבתי את הדמויות שפשוט היה בלתי אפשרי לא להתחבר אליהן, ואהבתי הכל. באמת שלא היו שום פגמים.
הארי פוטר הצליח להשפיע עלי. אני לא יודעת באיזו דרך בדיוק- אבל אני פשוט יודעת שהוא עשה את זה, ואני יודעת שכנראה הייתי בן אדם שונה אם לא הייתי קוראת אותה. וכשאתה מאמין לספר בצורה הכי תמימה שיכולה להיות, הוא לא יכול שלא להשפיע עליך, אפילו קצת. אני בטוחה שהארי פוטר השפיע לא רק עלי, אלא עוד על הרבה אנשים. ורולינג עשתה את זה ממש בקלות. קשה מאוד לא להיסחף בקסם.
אני לא יכולה להתנתק מהסדרה הזאת. קשה לי שלא לחזור ולקרוא אותה שוב ושוב- מההתחלה עד הסוף- בפעם השישית וגם בפעם השביעית והשמינית. ולמרות שאני כבר לא מופתעת שוב בקריאה, הקסם מופיע לא רק בפעם הראשונה. הקסם מלווה את הסדרה הזאת בכל פעם שתקראו אותה, ובגלל זה כל כך כיף לקרוא אותה שוב ושוב. רולינג מצליחה לעשות זאת בכל פעם.
ואתם יודעים מה? אני שמחה שהיא לא המשיכה אותה וחתמה אותה. כי למרות שהייתי מאושרת לקרוא ספר חדש בסדרה, זה לא היה אותו הדבר. ובשלב מסוים הסדרה היתה מתדרדרת. אני מעריצה אותה על זה שעמדה בפיתוי והפסיקה בשיא.
הסדרה הזאת היא סידרה מדהימה. מעטים אלה שלא יאהבו אותה ולא ישאבו בקסם, שסוחף אותך כל פעם מחדש.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אריאל
סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

ג'יי. קיי. רולינג

כשאני גוללת למטה ומסתכלת על הביקורות מתחתי, אני רואה כמה כולם אומרים שהסדרה מדהימה מרגשת ונוגעת ועל כמה הם אהבו אותה. ועל כמה שהם גדלו עליה. על כמה שהיא הילדות שלהם.
תתפלאו לשמוע, אבל הארי פוטר לא היה חלק מהילדות שלי.
האמת, שאת הספר הראשון פתחתי לראשונה ביוני 2015.
כן, התחלתי לקרוא אותו לפני פחות משנה.
אתם בטח שואלים את עצמכם למה לא יצא לי לקרוא את הסדרה עד עכשיו.
האמת שהיו לי כל כך הרבה הזדמנויות. אבל דחיתי את כולן.
ואתם בטח מזדעזעים, למה שאוותר על סדרה מדהימה כזו?
לזה כבר אין לי תשובה, כי גם אני בעצמי לא מבינה למה לא הסכמתי לקרוא את הסדרה.
בשלב מסוים, מתישהו בשנה שעברה. הבנתי שזה מאוד לא חכם מצדי, ושאין לי מושג מה אני מפספסת. והחלטתי לנסות לקרוא, סוף סוף. ומשם התחלתי בחיפושים מתישים אחרי הספר הראשון (שלצערי, היה מושאל מהספרייה שלי במשך כל השנה כמעט)
בסוף מצאתי אותו. אני זוכרת שכשהתחלתי אותו. כבר רציתי לסיים אותו. ייחלתי לרגע שבו אני אסיים את העמוד האחרון בספר השביעי. שאני סוף סוף אסיים את הארי פוטר המדובר, ואני אוכל להגיד סוף סוף שקראתי הארי פוטר.
האמת שדי נהניתי מהספר הראשון. הוא היה חמוד. אבל לא הבנתי למה עשו מהומה ענקית מהספר הזה. הוא היה טוב. אבל לא השאיר עלי איזה רושם מיוחד או משהו כזה.
האמת שמהספר השלישי - שאני אוהבת במיוחד, משום מה- התחלתי באמת לאהוב את הסדרה. הוא היה יותר טוב מהשניים הקודמים. יותר מעניין ומותח.
ואז הגיע החופש הגדול.
אם תשאלו אותי מה אחד הדברים שהכי זכורים לי מהחופש הגדול, אני אגיד שלושה דברים: החום הנוראי. המזגן והארי פוטר.
במשך קצת יותר משבוע, היה אפשר למצוא אותי יושבת מול המזגן וקוראת הארי פוטר החמישי או הרביעי.
הם היו מעולים והיה קשה לי להתנתק מהם.
את השישי השגתי מתישהו בתחילת הלימודים. והמצב איתו היה יותר גרוע מאשר בחופש.
קראתי בשיעורים מתחת לשולחן, קראתי בהפסקות, קראתי בהסעה. קראתי כשחזרתי הביתה, עשיתי הכל כדי להמשיך לקרוא, זה מעולם לא קרה לי עם שום ספר אחר. התאהבתי בדמויות, בכתיבה. בעלילה. בהכל. אין לי איך לתאר את זה, זה פשוט בלתי אפשרי.
אל השביעי ניגשתי בהתלהבות, נחושה להתחיל. וסיימתי אותו תוך שלושה ימים, עם דמעות יבשות על הפנים, חצי צוחקת, חצי בוכה. רציתי עוד, הייתי עושה הכל כדי לקרוא אותו שוב, פעם ראשונה.

יש לי תחושה שהביקורת הזו לא הצליחה להמחיש את אהבתי לסדרה, ובאמת, אין לי מילים לתאר את האהבה שלי לסדרה.
יש לסדרה פגמים קטנים, בהחלט.
אבל אתם יודעים מה? לא אכפת לי, באמת שלא אכפת לי.
אני אוהבת את הארי פוטר, הוא מושלם מבחינתי, אני מעריצה את רולינג ואת הכישרון שלה.
אני לא מאמינה שהוא נגמר, אני לא רוצה להאמין.
התחלתי את הסדרה בשביל לסיים אותה, וסיימתי עם רצון להמשיך.

לפני 10 שנים•SHIRA
סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

ג'יי. קיי. רולינג

אני יודעת מה אתם חושבים.
יש מיליון ביקורות על הספרים האלה.
מי כבר יקרא עוד אחת?
אבל פשוט הייתי חייבת.

כשהייתי ילדה קטנה, בת תשע בערך, (ובעצם במשך כל בית הספר היסודי) לא נהגתי לצאת להפסקות. לא נהגתי לשחק עם חברים. אולי זה קשור בעובדה שלא היו לי כאלה. אבל זה כבר עניין אחר.
במקום זה הלכתי, הפסקה אחר הפסקה, יום אחר יום, לספרייה של בית הספר. נדמה היה שזה המקום היחיד שאהבתי באמת. מקום מלא בדברים היחידים שהסבו לי אושר. ספרים.

יום תמים אחד, כשהלכתי לספרייה כהרגלי והחזרתי את הספרים הקודמים שלקחתי, חיפשתי לעצמי משהו חדש לקרוא.
שוטטתי בספרייה, ואותה כריכה עם ילד ממושקף שחור שיער שעף על מטאטא בניסיון לתפוס כדור קטן זהוב וחמקמק צדה את עיניי. הכיתוב "הארי פוטר" הופיע עליה. כמובן שגם קודם לכן שמעתי על הספרים האלה, אבל תמיד זה היה נשמע לי רחוק בצורה כזו או אחרת.
החלטתי לקחת אותו. מה כבר יש לי להפסיד?
וככה זה התחיל.

מצאתי את עצמי יושבת, צוחקת ונהנית בניגוד כמעט מופרך לדיכאון בו שהיתי כמה ימים לפני כן. מצאתי את עצמי בולעת ספר אחר ספר, חולמת על המעטפה השמנה עם הדיו הירוקה וחותמת השעווה שתופיע יום אחד בדואר שלי.

התאהבתי בדמויות.
הארי, שלעולם לא היה מאכזב אותי.
רון, שאני לא יודעת מה אני, הארי והרמיוני היינו עושים בלעדיו.
הרמיוני, שדומה לי בכל כך הרבה מובנים עד שזה נעשה קצת מפחיד.
לונה, שתישאר תמיד קסומה כמו שהיא.
נוויל, חסר האונים והביישן כביכול, הפרופסור הכי טוב לתורת צמחים שאפשר לבקש.
ג'יני המדהימה, שעדיף להיות בצד הנכון של קללת עטלפי הנזלת שלה.

אפילו את צ'ו וסדריק יכולתי לפעמים לסבול.

אני זוכרת כמה בכיתי על סיריוס, על דמבלדור, על פרד ועל לופין וטונקס, ולא לשכוח את דובי החמדמד. (רצון לרצוח את בלטריקס). ההורים שלי לא הבינו מה עובר עלי. הם לא הבינו עד כמה הספרים האלה השפיעו עלי. הגעתי למצב ששכנעתי את עצמי שהסיבה לכך שלא קיבלתי מכתב בגיל אחת עשרה היא שאני פשוט מוגלגית. הרמתי מקלות ומילמלתי דברים, בתקווה שיום אחד אצליח להגיד "וינגרדיום לביוסה" והפריט מולי ירחף באוויר. רציתי לשחק קווידיץ', לעוף על מטאטא ולהרגיש חופשיה מהחיים. להשתתף בצבא דמבלדור ולהצליח להפיק פטרונוס מוגשם בצורת כלבת לברדור גדולה. רציתי להתמודד עם בוגארט. (שבמקרה שלי הוא כנראה צבא של חרקים. הזדהות עמוקה עם רון)

ובלי לשים לב, הגעתי לספר השביעי. הדמעות איימו לזלוג על אותו עותק משומש מספריית בית הספר. בלי לשים לב, הגעתי לסופו של הקסם, לסופם של החיים. אני זוכרת שבהיתי בקיר מולי במבט ריק, מסרבת להאמין שכל זה נגמר. כי זה לא יכול להיות שזה נגמר. זה פשוט לא יכול להיות. זה לא יכול להיות שהארי לא יתמודד יותר עם וולדמורט, שרון והרמיוני יפסיקו לריב בצורה כל כך "שיפית". שפרד וג'ורג' יפסיקו להצחיק בדרכם המיוחדת, שגברת וויזלי תפסיק לבשל ולדאוג. אפילו הצטערתי שזה שאין-לנקוב-בשמו (אופס, נקבתי בשמו כבר קודם, זה איבד מהאפקט שלו) מת, כי הוא פחות או יותר סימל את הסדרה הזאת.

הצצה למוח שלי בסוף העמוד האחרון:
מה המשמעות לחיי עכשיו?
מה לעזאזל אני הולכת לעשות?
אני לא יכולה להמשיך כאילו כלום.
זה נגמר.

אבל זה לא היה נכון.
זה לא נגמר.
לא באמת.
אני אצטט משפט שאני אוהבת מאוד מספר (אחר) שאני אוהבת מאוד:
"סיפורים אף פעם לא נגמרים. גם אם הספרים מעמידים פנים שזה כך. הספרים תמיד ממשיכים לחיות"
וזה מה שיפה בספרים. הם לא באמת נגמרים. הם ימשיכו לחיות ולהשפיע, לעצב ולשנות אנשים כמו שרק ספרים יכולים לעשות. כמו שהם שינו אותי.

הארי פוטר ימשיך לחיות.
הוא הרי 'הילד שנשאר בחיים'.
הוא נישא לג'יני, אב לג'יימס סיריוס, אלבוס סוורוס ולילי לונה, והשנה ב31 ביולי, יהיה בן 36.
הוא יחיה באושר עם רון ועם הרמיוני, עם לונה וגם נוויל, עם בן הסנדקאות שלו טדי לופין והאגריד.
אחרי שהחזרתי את הספרים לספרייה, קניתי את כל הסדרה בשבוע הספר, שהתחיל בערך שבוע אחר כך. והיא עדיין אצלי על המדף. וכשאני צריכה שמשהו ירגיע אותי, או שאני צריכה לשכוח מהצרות, או אפילו כשאני סתם רוצה להיזכר בהכול מחדש, אני קוראת אותם שוב.
ולמרות כל שאר הספרים שאני קוראת,
אני לא אשכח אותם.
כי פשוט אי אפשר.

"הסדרה הזאת תישאר לא רק לעשורים הבאים, כי אם למאות הבאות" (סטיבן קינג)

לפני 9 שנים•
★★★★★
•פריקית של ספרים
סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

ג'יי. קיי. רולינג

אוקיי, נשמי עמוק חזק. כי לאחר דחייה של שלוש שנים, את פשוט מוכרחה לעשות את זה.

מעטים הספרים שמעוררים בי רגש חם כמו אהבה.
אני לא מדברת על חיבוב, או קשר ידידות נהדר.
אני לא מדברת על קריאה משעשעת, מותחת, מרגשת של ספר נפלא.
אני מדברת על אהבה אמיתית.
מעטים הספרים שאני באמת באמת אוהבת במלוא מובן המילה.
אני חושבת שהראשון היה ג'ינג'י, פרי עטה של גלילה רון פדר עמית. הספר ששאב אותי לאהבת הקריאה. השני, השני היה חבורת כס"ח, גם פריה של רון פדר. שהעביר לי חודשים, אפילו שנים בהרפתקאות שכל ילד מייחל לחוות.
ו.. וזהו. אני חושבת.
כלומר, קראתי עוד המון ספרים, מרובם מאוד נהנתי. את חלקם המרובה גם קראתי יותר מפעם אחת.
אבל.. הם חלפו ממני.
הם לא נשארו בי.
לא הייתה להם אותה זיקה מיוחדת אליי, אותו קשר עמוק וחמים בין הקורא לכתוב שחור על גבי לבן. לא היה בהם התום שכל כך אהבתי בספרים. התמימות הלבבית שנתנה לי הרגשה חמה.
עד שנשאבתי לסדרה הזו, שקרויה על שם נער ממושקף.
ועד שנשאבתי לסדרה הזו, הו, לקח זמן.
אף פעם לא העלתי על דעתי לקרוא אותה. היא עוררה בי זלזול. התנשאות כלשהיא. אני זוכרת את היום הזה שאבא שלי הציע לי לקרוא אותה וגחכתי.
אני לא יודעת אפילו מאיפה זה נבע.
אני רק מודה לאל שבכל זאת השתכנעתי לקרוא אותה. אפילו שברוב טפשותי זה היה רק לפני שלוש שנים.
אני זוכרת את היום הזה כשלקחתי את אבן החכמים מספריית בית הספר. הכריכה הילדותית עוררה בי איזה חשש, ולאחר התלבטות, בנשימה עמוקה, תחבתי את הספר לצד גופי, שאף אחד לא יראה, חלילה, את הילד הממושקף שעף לו על ספרי.
ו... התחלתי לקרוא.
הספר הראשון הרגיש לי נחמד, בניגוד לציפיותיי. עדיין לא ממש הבנתי על מה האהדה של הסדרה, אבל אהבתי אותו. לקחתי את השני. ואז... אז פשוט, מבלי לשים לב, נשאבתי לעולם הקסום הזה שנקרא הארי פוטר.
קניתי את כל הספרים. והתענגתי על כל אות ואות. התרגשתי בכל פעם שפתחתי ספר חדש. צחקתי, דמעתי, התרגשתי כל פעם מחדש.
אי אפשר להסביר את התופעה הזו במילים. הספרים עבי הכרס של הארי פוטר נגעו בי, השרו בי תחושה חמימה של בית. היה בהם הכל: הרפתקה מדהימה, דמויות גאוניות, כתיבה יפהפייה והרבה רגש.
אבל יותר מזה; היה בהם איזה משהו מיוחד. איזה תבלין מדהים שהפך אותם ליותר מספרים. שהפך אותם למציאות בתת מודע שלי. למציאות חיה ונושמת. מציאות מופלאה.
אני מניחה שהתבלין הזה הוא קסם. אחרת אין לי איך להסביר למה מאז שהתחלתי לקרוא הארי פוטר אני פשוט לא מפסיקה, כלומר, אני מדי פעם מנסה להפתח לספרים אחרים. מנסה לקחת הפסקה. אבל מיד חוזרת לסדרה המדהימה הזאת שנקראת הארי פוטר.
זה נשמע רגשני, אבל הארי פוטר באמת ובתמים עשה לי את הימים טובים יותר, הוא נתן בי חמימות בימים קרים מתחת לשמיכה, הוא נתן לי את ההזדמנות לחוות ילדות מלאה בהרפתקות. את ההזדמנות לחוות עולם אפל ותמים כל כך בו זמנית.
ברצינות, אני יכולה לדמוע מלחשוב על זה. הארי פוטר נתן בי הרגשה של בית.
ועל כך, ג'יי קיי רולינג המופלאה, אני צריכה להגיד תודה.
תודה ששתפת אותי בעולם הקסום שהיה חבוי בראשך. את מדהימה כל כך.

ותודה לך, הילד שנשאר בחיים.

לפני 8 שנים•HERMIONE. G
סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

ג'יי. קיי. רולינג

הביקורת הקודמת שלי על הסדרה הייתה מחורבנת.
קדימה, קדימה, אתם יודעים שזה נכון. התעצלתי לכתוב אפילו כמה זה השפיע עלי, כמה התאכזבתי כשגיליתי שבעצם אין בבית שלי את כל הספרים והייתי צריכה להפסיק לקרוא וללכת לספרייה, כמה פעמים רציתי לרצוח את המפיקים, בגלל שהם לא הצליחו לעשות שום דבר כמו שדמיינתי בסרטים, והכי חשוב - כמה התאהבתי בהארי פריקינג פוטר.
וזאת בעצם הפעם היחידה שזה קרה, האמת. הפעם היחידה שהתאהבתי בגיבור הראשי. אני רצינית, אני תמיד מתאהבת בדמות קצת שולית שלא נמצאת במרכז העניינים תמידית, אבל כזאת שמיד מצחיקה אותי, בכל קטע שהיא מופיעה. כמו מאלץ' דיגאמס או אייזק וגם פטריק, וכמובן ליאו.
אני יודעת שהייתי אמורה להתאהב בפרד, ובעצם אולי באמת התאהבתי בו, אבל הארי... תקשיבו, הייתי ילדה קטנה ותמימה, בת 10 לכל היותר, שקיוותה בכל לבה ליום שבו יגיע המכתב להוגוורטס.
אבל בשונה משאר הילדים שנסחפו אחר הסדרה המהוללת הזו, אני רציתי להגיע להוגוורטס מסיבה אחת ועיקרית:
לפגוש את הארי פוטר האגדי.
ואם לא זה, אז לפחות לשמוע כל סיפור על 20 פעמים. ואז לאכול. תמיד רציתי לאכול בהוגוורטס, ותמיד בקטעים האלה בספר חשבתי עד כמה אני רעבה.
אבל הנקודה היא, שזאת הסדרה הראשונה והאחרונה שבה התאהבתי בדמות הראשית. אתם יודעים מה זה אומר? זה אומר, שהסופרת הצליחה ליצור דמות כל כך אמינה, כל כך טובה, בצורה כל כך משכנעת, הסופרת הצליחה רשמית לעשות משהו שאף סופר אחר לא הצליח לעשות לי.
ההרפתקאות שהדמויות האהובות עוברות כאן, זה פשוט קסום.
כן, אני יודעת, כפל משמעויות והכל, אבל שיהיה.
אי אפשר להיות אובייקטיביים כשמדברים על הארי פוטר. פשוט אי אפשר.
אבל אני אנסה בכל זאת.
ג'יי קיי רולינג עשתה מחקר שלם. באמת באמת. שמות הכישופים, המפלצות, הכל, היא הביאה את זה מאיפשהו. מיתולוגיות של כל מיני עמים ודתות, שפות עתיקות שנשכחו עם השנים, משם היא הביאה את זה. הרי לא הכל הופיע כבמטה קסם. אני תמיד חושבת עד כמה זה מדהים שאישה אחת יחידה הצליחה לעשות כל כך הרבה. לטוות עולם שלם שנסתר מעינינו ובכל זאת חלק מאיתנו.

אתם יודעים, כל הזמן אומרים לי שאני בוגרת לגילי. כבר הרבה זמן אני מנסה להבין אם מדובר במחמאה.
אבל העניין הוא שאני לא בטוחה שזה בכלל דבר טוב. אני בכלל רוצה להיות בוגרת לגילי? אני בכלל רוצה להיות בוגרת? ראיתי את ההורים שלי. ראיתי מבוגרים. הם זעופים. הם מיואשים. הם ראו הרבה. הם מדברים ברצינות. הם נוזפים.
ובסדר, ראיתי הרבה. כולנו ראינו. אני יודעת שלכל אחד מאיתנו יש את הבעיות שלו, את הסודות שלו. אותו דברים שגורמים לזקנה להשתקף בעיניהם.
אבל סדרת הספרים הזאת.... תמיד נתנה לי הרגשה שאני שוב ילדה קטנה ששוכבת במיטה עם ספר אחוז בידיה וכבר לא אכפת לה מה יקרה אם יתפסו אותה קוראת בשעה כל כך מאוחרת, בכלל לא אכפת לה, כי עכשיו רק מעניין אותה לגלות איך הארי, רון והרמיוני יצליחו לצאת מהצרה הנוכחית שבה הם נמצאים.
הסדרה הזאת היא שילוב מרתק של אמונה ילדותית בקסם, מחקר מעמיק, דמויות אמינות, כתיבה סוחפת, עלילה מציאותית להחריד ופנטזית להפליא.

ביקורות נועדו במקור כדי להמליץ או למנוע קריאת ספרים מסוימים. אני לא יכולה להגיד לכם חד וחלק אם כדאי לכם לקרוא את זה. באמת שלא. אבל בעצם - אני לא צריכה. בגלל העובדה שזה סחף כל כך הרבה אנשים והשפיע עליהם במידה כמעט בלתי אפשרית, העובדה שאין פעוט ואין קשיש ואין מתבגר ואין מבוגר ואין אף אדם עלי האדמות שלא מכיר את השם המפורסם,
הארי פריקינג פוטר.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•Nameless
סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

סדרת ספרי הארי פוטר - כל שבעת הספרים

ג'יי. קיי. רולינג

אז סתם עוד יום בפייסבוק, כשאני רואה מישהי שכתבה, ואני מצטטת: "הארי פוטר זה סתם חבורה של אנשים שרצים עם שרביטים ומנסים לנצח את סנייפ.כשסטפאני מאייר כתבה את דמדומים היא נסתה להעביר מסר שאנחנו צריכים למצוא אהבה, אפילו אם זה קשה..." כמובן שהתגובה הראשונה שלי הייתה להרביץ למחשב (מסכן, הוא עוד לא התאושש). ובזמן שהגבתי למי שכתבה את זה, הבנתי שהפעם האחרונה שקראתי הארי פוטר היה בכיתה ג', ואני קצת חלודה. אז התחלתי לקרוא את הארי פוטר מההתחלה, וזה פשוט אדיר!!! שכחתי כמה אהבתי את זה וכמה זה מושלם! הארי פוטר זה צחוק, מתח, פנטזיה, אהבה, מקוריות... אני תמיד אוהב הארי פוטר בכל גיל ובכל מצב ואף דוואיהארדית שבעולם לא תצליח לשנות את זה!זה החזיר אותי בחזרה לכיתה ג' שישבתי בהפסקות בכיתה וקראתי הארי פוטר בזמן שהחברות שלי ניסו לגרום לי לצאת החוצה ואני לא הסכמתי. ולמי שכתבה שדמדומים זה יותר טוב מהארי פוטר- דמדומים מלמד שהדבר הכי חשוב בחיים זה שיהיה לך חבר (ספר שוביניסטי ברמות) זה מלמד להכנס להריון בגיל 18 ולנסות להתאבד רק כי החבר שלך עזב. אז כן, הארי פוטר זה הרבה יותר טוב מדמדומים (לא צריך אפילו להשוות) וכל הבנות שעכשיו יצאו עלי שאני לא אוהבת דמדומים יכולות לקפוץ לי

לפני 13 שנים•
★★★★★
•פייג'
דירוג
5.0
לפני 12 שנים

“אוי, הארי. אי אפשר אפילו להתחיל לתאר כמה אני אוהבת את הסדרה הזו. קראתי אותה בפעם הראשונה (מאז באו”