ביקורת ספרותית על אני, קלאודיוס מאת רוברט גרייבס
ספר מעולה

---

לפני כחודש הופיעה פתאום הסידרה "אני קלודיוס" בחינוכית וכמובן אי אפשר היה לעמוד בפני הנחש המתפתל על הפסיפס הרומי והמנגינה הצורמנית ולאחר שחזיתי בסידרה החלטתי לקרוא את הספר שוב.

הסיפור מסופר בפי קלודיוס, שהוא טיפוס הלוזר בעיקר בימים ההם, הוא צולע, מגמגם, ובנוסף יש לו טיקים כאלה ואחרים, לפיכך הוא נחשב אז כמטומטם, מה שבעצם הציל אותו ממוות לאורך חייו.

לא נראה שסיפורו של קלודיוס חף מסובייקטיביות, בגלל מומיו השונים גם סבתו ליוויה וגם אמו לא סבלו אותו, ליוויה לא סבלה אותו בכלל בקירבתה והקשר שלהם ברובו התנהל בכתב, גם טיבריוס דודו לא אהב אותו מי יודע מה. ליוויה וטיברסיוס קיסר שהם הגיבורים הראשיים בספר, מתוארים כרוצחים קרי מזג שלא חסים על נכדיהם ויתר קרובי משפחתם, והקלות שבה אז הרעילו, שחטו וטבחו וגם התאבדו מפליאה אותי, המוות היה פשוט חלק מחייהם.
טיבריוס גם מתואר כסוטה מיני שאסף לצידו טרנסוויסטים וזונות ששהו עימו בוילה הנהדרת שלו בראש גבעה בקאפרי (אימץ אותה המספר ממגילת סן מיקלה).
כל מי שטיבריוס מאס בו, היה נזרק ישר למטה למיפרץ.

עם זאת הוא (רוברט גרייבס? קלודיוס?) לא יכול להתכחש לעובדה שליוויה וטיבריוס השאירו אחריהם אימפריה מסודרת, קופת אוצר רוויה בכסף, סדר וארגון גם בפרובינקיות הרחוקות. עד שבא קליגולה המטורף וחירבש את הכל.

בספר הזה רוברט גרייבס מחיה את ההיסטוריה ואת הווי החיים של רומא בשיא תפארתה.

» ביקורות נוספות של אלזה
» ביקורות נוספות על אני, קלאודיוס