“רוברט גרייבס הוא לא ג'ון ויליאמס.

לא יכולתי להימנע מלהשוות בין "אני, קלאודיוס" ל-"אוגוסטוס" של ויליאמס. אחרי הכל, עלילתן של שתי היצירות מתמקדת באותה תקופה, שתיהן עקובות מדם, ואפילו הסגנון דומה באינטימיות שלו, לפחות מבחינה מסוימת – אוטוביוגרפיה לעומת מכתבים. למעשה, אני בכלל לא אופתע אם ויליאמס, שפרסם את ספרו כמעט 40 שנה אחרי גרייבס, הושפע מ"אני, קלאודיוס" במידה לא מבוטלת. אף על פי כן, ישנו דבר אחד שבכל זאת מבדיל בין שני הספרים: מיומנות.

הסיבה לכך, לדעתי, היא ש"אני, קלאודיוס" הוא ספר שאפתני מדי. הוא כולל בתוכו כל כך הרבה דמויות, אירועים, וסיפורים, עד שאתה מתחיל להרגיש כמו באותן חגיגות בלתי פוסקות אשר אירגן קליגולה. טוב, אולי אני קצת מגזים, אבל זה בכל זאת הוביל לתוצאה דומה של אדישות. כלומר, בשלב מסוים, כנראה אחרי הפעם השנייה בה חוסלו שלוש רבעים מהדמויות והוחלפו בדמויות חדשות, מותן כבר הפסיק לזעזע או להפתיע אותי. ולאן כל זה מוביל? לכך שהמומנטום נהרס. עם כל העליות והמורדות בתחילת הסיפור, עוצמתו הספיקה להיחלש לקראת אמצע הספר, ואילו בסופו הוא כבר נע בקו ישר.

וזה, בעצם, מה שמבדיל בינו לבין "אוגוסטוס". ג'ון ויליאמס מתמקד במספר מצומצם יותר של דמויות, ולכן גם אוגוסטוס עצמו מקבל יותר צומת לב (לעומת קלאודיוס), וזאת בעוד הוא שומר על המומנטום לאורך כל הסיפור, ומוביל את הקורא לסופו האירוני והטרגי של הסיפור. לעומת זאת, "אני, קלאודיוס" אמנם ספר מעניין, ובכל זאת נהניתי מהפן ההיסטורי שלו, אבל הוא משתרך כמה קילומטרים מאחורי "אוגוסטוס" בכל הקשור לעוצמה הרוחנית/ספרותית והרגשית שלו.”

“תיאור מותח וסוער מאוד - ולפעמים גם מצחיק - של ימי ראשית האימפריה הרומית, תקופה של פאר ועושר והרג ושחיתות מכל סוג. הכול מסופר באופן שוטף ורציף, כמעט ללא תיאורים - מזכיר במשהו את התנ"ך. למרבה המזל בתחילת הספר מופיע עץ המשפחה של קלאודיוס, ופה ושם נאלצתי להציץ בו כדי להיזכר מי זה מי. אבל המאמץ בהחלט משתלם - קשה שלא להתאהב בקלאודיוס האומלל והמפוזר והנחבא אל הכלים, שמשקיף על הכול בחרדה מאחורי ספרי הלימוד שלו, ומצד שני קשה להיפרד גם מליוויה המפלצת היפהפייה שאינה יודעת רחם, שהיא האמא של כל הפאם-פאטאליות שבאו אחריה. בזמן הקריאה הייתי הולך לאינטרנט וקורא על הדמויות המדוברות, ופעם אחר פעם נדהם לגלות איך כל מיני פרטים קטנים, שהייתי משוכנע שגרייבס בדה מליבו כדי להוסיף צבע לעלילה, לקוחים בעצם ממקורות קדומים. כך למשל ההערה על האסיר שהורעב ולבסוף נמצא מת כשפיו מלא בפתיתים ששימשו למילוי המזרון, או הבדיחות שהסתובבו ברומא על אופיים של תושבי פדואה. בקיצור, מומלץ בחום.”

“לפני כחודש הופיעה פתאום הסידרה "אני קלודיוס" בחינוכית וכמובן אי אפשר היה לעמוד בפני הנחש המתפתל על הפסיפס הרומי והמנגינה הצורמנית ולאחר שחזיתי בסידרה החלטתי לקרוא את הספר שוב.

הסיפור מסופר בפי קלודיוס, שהוא טיפוס הלוזר בעיקר בימים ההם, הוא צולע, מגמגם, ובנוסף יש לו טיקים כאלה ואחרים, לפיכך הוא נחשב אז כמטומטם, מה שבעצם הציל אותו ממוות לאורך חייו.

לא נראה שסיפורו של קלודיוס חף מסובייקטיביות, בגלל מומיו השונים גם סבתו ליוויה וגם אמו לא סבלו אותו, ליוויה לא סבלה אותו בכלל בקירבתה והקשר שלהם ברובו התנהל בכתב, גם טיבריוס דודו לא אהב אותו מי יודע מה. ליוויה וטיברסיוס קיסר שהם הגיבורים הראשיים בספר, מתוארים כרוצחים קרי מזג שלא חסים על נכדיהם ויתר קרובי משפחתם, והקלות שבה אז הרעילו, שחטו וטבחו וגם התאבדו מפליאה אותי, המוות היה פשוט חלק מחייהם.
טיבריוס גם מתואר כסוטה מיני שאסף לצידו טרנסוויסטים וזונות ששהו עימו בוילה הנהדרת שלו בראש גבעה בקאפרי (אימץ אותה המספר ממגילת סן מיקלה).
כל מי שטיבריוס מאס בו, היה נזרק ישר למטה למיפרץ.

עם זאת הוא (רוברט גרייבס? קלודיוס?) לא יכול להתכחש לעובדה שליוויה וטיבריוס השאירו אחריהם אימפריה מסודרת, קופת אוצר רוויה בכסף, סדר וארגון גם בפרובינקיות הרחוקות. עד שבא קליגולה המטורף וחירבש את הכל.

בספר הזה רוברט גרייבס מחיה את ההיסטוריה ואת הווי החיים של רומא בשיא תפארתה.”

“כמו רבים אחרים גם אני צפיתי באדיקות בסידרת המופת הנפלאה של ה־BBC, בכיכובו של דֶרֶק ג’קוֹבּי. עתה, בעקבות משבר הקורונה מצאתי את הזמן להשלים את קריאת הספר "אני, קלאודיוס" מאת רוברט גרייבס (הוצאת ספרי עליית הגג, 2010). הספר נחשב הספר למופת של רומן היסטורי, והתככים, השערוריות, הרציחות ברעל, בחרב ובהרעבה, המשתאות וההוללות, שיגעון הגדלות, הסקס הפרוע והניוון המוסרי, הרוע, האכזריות, התפניות והספרות המשובחת משאירים אבק (ומקדימים כמובן) את "משחקי הכס" ודומיה.

"אני, קְלַאוּדיוּס טִיבֶּריוּס דרוּסוּס נֵרוֹן גֶרמָניקוּס כך־וכך־וכך (כי עדיין אין טעם שאטריח אתכם בכל תוארַי), שהייתי ידוע פעם, ובעצם לא כל־כך מזמן, בפי ידידַי וקרובַי ועמיתַי בשם "קְלַאוּדיוּס רפה־השכל", או "קְלַאוּדיוּס הזה", או "קְלַאוּדיוּס המגמגם", או "קְלַא־קְלַא־קְלַאוּדיוּס", או לכל היותר "דוד קְלַאוּדיוּס המסכן", אני יושב כעת לכתוב את ההיסטוריה המוזרה של חיי: החל מימי ינקותי ועבוֹר על פני כל השנים עד שאגיע לאותו מיפנה גורלי, לפני כשמונה שנים, בהיותי בן חמישים ואחת, כשמצאתי את עצמי לפתע לכוד במה שניתן לקרוא לו "מלכודת הזהב", שממנה עד היום לא הצלחתי להשתחרר" (עמוד 23). כך נפתחת האוטוביוגרפיה הפיקטיבית שכתב גרייבס, בה מתאר קְלַאוּדיוּס טִיבֶּריוּס דרוּסוּס נֵרוֹן גֶרמָניקוּס (לימים הקיסר קלאודיוס) את קורותיו במהלך שלטון הקיסרים הראשונים ברומא העתיקה, מימי אַוּגוּסטוּס החכם, המייסד, ואשתו "המדהימה והנתעבת" ליוויה, ועד ימי יורשיו, טיבֶּריוּס הסדיסט תאב הבצע, וקָליגוּלָה, המפלצת.

קלאודיוס הוא נכדה של אשת הקיסר אַוּגוּסטוּס, הלוא היא ליוויה. "השם "ליוויה" קשור למילה הלטינית שפירושה שיטנה. סבתי היתה שחקנית משובחת, והתנהגותה הטהורה כלפי חוץ, שנינותה המושחזת ונימוסיה רבי החן הוליכו שולל כמעט את כולם. אבל אף אחד לא באמת חיבב אותה: השיטנה תובעת כבוד, לא חיבה" (עמוד 53). ואכן, בעורמת שטנית מנהלת ליוויה את המערכה להמלכת בנה הבכור טיבריוס ליורשו של בעלה.

"טיבריוס, כל כמה שלא היה אהוד בחברה הרומאית, היה למרות הכל מצביא משובח. הוא חידש את השימוש בכל מיני פקודות משמעת מחמירות מן העבר; אבל מאחר שלא חס על עצמו בשדה הקרב, לא ישן כמעט באוהל, קיבל אוכל ושתייה שאינם טובים יוצא מאלה של חייליו, והסתער תמיד בראש הלוחמים – הם העדיפו לשרת תחת פיקודו מלשרת תחת מפקד טוב מזג וקל להתחבב, שאין להם כזה אמון במנהיגותו" (עמוד 64). למרות שהיה חייל מצוין, ניכר כי הוא אכזר, רשע וסדיסט.

אביו של קלאודיוס היה אחיו הצעיר והמוכשר של טיבריוס, נֵירוֹן קְלַאוּדִיוּס דְרוּסוּס. אביו, סיפר קלאודיוס, "היה חייל טוב כל־כך עד שהעיר בלב חייליו מידות טובות כאלה שמפקדים אחרים כלל לא האמינו שהם מסוגלים להן" (עמוד 65). ניצחונותיו הגדולים היו "באלפים, בגאליה, בארצות השפלה, ובמיוחד בגרמניה, שבה שמו, אני חושב, לא יימחה לעולם. הוא תמיד נמצא בלב־ליבו של הקרב. שאיפתו היתה להגיע להישג שהגיעו אליו רק פעמיים בהיסטוריה של רומא: להרוג במו ידיו, כמצביא עליון, את המצביא העליון של האויב ולפרוק אותו מנשקו. פעמים רבות הוא היה קרוב מאוד להצליח בכך, אבל טרפו חמק ממנו תמיד. או שהברנש שעט לו הרחק משדה הקרב, או שנכנע במקום להילחם, או שאיזה טוראי חרוץ־מדי היכה בו ראשון. לוחמים ותיקים שסיפרו לי סיפורים על אבי היו לעיתים קרובות מצחקקים בהתפעלות: "הו, אדוני, זה עשה לנו כל־כך טוב על הלב לראות את אבא שלך על הסוס השחור משחק באמצע הקרב מחבואים עם כל מיני ראשי שבט גרמנים. לפעמים הוא היה חייב להוריד תשעה או עשרה שומרי ראש, גם הם אנשים קשוחים, לפני שהצליח להתקרב לדגל, ועד אז הציפור הערמומית כבר היתה מתעופפת לה". גאוותם הגדולה ביותר של אנשים ששירתו תחת פיקודו של אבי היתה שהוא היה המצביא הרומי הראשון שצעד לכל אורך נהר הריין משווייץ ועד הים הצפוני" (עמוד 66). מותו, מפציעה שספג בתאונה, אפשר את עליית אחיו טיבריוס לגדולה.

כבר בתחילת הספר פגש קלאודיוס בסנאטור אסיניוס פוליו, שבעברו "חצה יחד עם יוליוס קיסר את הרוביקון ולחם לצידו נגד פומפיוס" (עמוד 143). אותו פוליו העניק לקלאודיוס עצת־זהב. אם ברצונך לחיות חיים ארוכים ורבי פעלים שבסופם כבוד גדול, אמר פוליו, "הגזם בצליעתך, גמגם בכוונה, העמד פני חולה לעיתים קרובות, הרשה לעצמך להיות פזור־דעת, השלך את ראשך לצד אחד ותן לידיך להתעוות בכל האירועים הפומביים או הפומביים־למחצה" (עמוד 153). רק כך, תהיה לקלאודיוס תקווה "לחיים של ביטחון ובסופו של דבר גם תהילה" (עמוד 154).

גם בשלהי הספר, מעניקה לו פילגשו, קלפורניה, עצה דומה. כשהלין בפניה כי הוא הפך לשק החבטות של אחיינו, הקיסר קליגולה, היא ייעצה לו לשמור על תפקידו בקנאות. משום "שאנשים לא הורגים את שקי החבטות שלהם. הם מתאכזרים אליהם, מפחידים אותם, שודדים אותם, אבל לא הורגים אותם" (עמוד 443). קלאודיוס, אימץ את העצות כדרך־חיים, והדבר אפשר לו להצטייר כמי שאינו מאיים על הטוענים לכתר, ולשרוד כשכל החכמים, היפים, האמיצים נפלו כמו זבובים במאבקי השלטון.

הספר כתוב נפלא ומהנה מאוד לקריאה. תענוג של ספר.”