קצת קשה לי עם הנובלה הזאת. אני מוצאת את עצמי שואלת מה לא בסדר איתי. הרי מדובר פה בסופו של דבר בסאטירה חביבה שמושא הביקורת שלה הוא בית המלוכה הבריטי ויחד איתו גם נושאי משרות אחרים, בכללם ראשי ממשלות ופקידים מדרג כזה או אחר. לא צריכה להיות לי שום בעיה עם העניין הזה. תארים, משום סוג, אף פעם לא הצליחו לרגש אותי או לעורר בי כבוד כשלעצמם. מלכת אנגליה שמתמכרת לקריאת ספרים ומזניחה את שאר המטלות שלה או לחילופין מנסה לעשות איתן משהו שיהיה טיפה יותר משמעותי זה באמת יופי.
אבל איכשהו זה עבר מעלי. זה אמנם משעשע אבל זה גם קצת פשטני.
זה היה קצת כמו לשבת עם קבוצה של אנשים, מין מועדון, אחד כזה שמאד נחשב בעיני עצמו, ולהעביר דאחקות על חשבונם של אלה שלא משתייכים אליו. וזה מצחיק, אני מודה. זה גם תמיד עושה איזו הרגשה טובה מהסוג שיש כשאתה מרגיש שאתה שייך לפלג הנכון, האקסלוסיבי, זה שבו היהירות שלך היא לא משהו שאתה צריך להחביא או להתבייש בו ויחד עם זה קבוצות כאלה בסופו של דבר בעיקר מרגיזות אותי, אולי בשל הנטייה שלנו, כשאנחנו בקבוצה, להתבדל על ידי הדגשת המגרעות של מי שאינו שייך, או, וייתכן שבמקרים רבים יותר, על ידי זה שאנחנו מייחסים לו מגבלות שבכלל לא בטוח שיש לו.
היוהרה שיש בו, ואני לא חושבת שאני אדם צנוע, קצת גדולה עלי.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
