אנחנו עם נטול מלכוּת ואריסטוקרטיה. חשבתם פעם מה היה קורה אילו המלכים המעטים של ימי התנ"ך לא היו מאבדים עצמם לדעת במריבות וקרבות, אלא מייצבים את מלכותם ויוצרים שושלת? אולי אז היה לנו למי להשתחוות. מצד שני מן הסתם לא היינו יכולים להסכים על כללי הטכס... לעמים אחדים יש מלכים, דוכסים, רוזנים (ובעבר השעשוע הלאומי של עלמות אמריקאיות מבית אמיד היה לחפש איזה רוזן או דוכס תפרן, להינשא לו ולצרף את התואר הנחשק לשם המשפחה - הכפול - שרכשה). המלוכה המפורסמת והאיתנה ביותר היא כמובן המלוכה הבריטית. האנגלים לא רק חמקו משלטונו הדתי של האפיפיור, הם גם הבינו מוקדם יחסית שאינם יכולים לבזבז בקלות דעת "חומר מלכות" רק משום שנושאו הוא אשה, והתירו לנשים להפוך מלכות - לא רק להיות נשואות למלך. ואולי לזה צריך לייחס את יציבותה הרבה של המלוכה הבריטית.
הסיפור המקסים של אלן בנט מייצר ביוגרפיה בדיונית לדמות אמיתית, ושלא כמו רומנים היסטוריים, החופש שבנט נוטל לעצמו הוא נדיר כי גיבורתו (ואנשים שסביבה) עדיין חיה. הסיפור הוא על מלכת בריטניה שנתקלת במקרה בספריה ניידת באחת מחצרות הארמון, שואלת ממנה ספר באופן מקרי, קוראת אותו עד הסוף (לא סתם היא מלכה, לימדו אותה משמעת, ולסיים מטלות) ובלי משים נגררת - תחילה כחובה ואחר כך כמכורה לעולם של קריאת ספרים ולימוד על נושאים שכמלכה - שאין לה תחביבים משל עצמה והיא מסורה רק לחובותיה - היו זרים לה עד כה. הרגלי הקריאה החדשים של המלכה מפריעים מאד למנגנון הפקידים המשרתים אותה. ואפשר להבין אותם: כל עוד היא הלכה בתלם והם היו "המתדרכים" אפשר היה לשלוט בה. אבל מי יכול לשלוט בידע ובדמיון של אדם קורא? קריאה היא דבר מסוכן מאד.
הספר הזה כולו קסם. לא רק בגלל קריאת ספרים, מה שמן הסתם קרוב ללבי, והשילוב המקסים של אנקדוטות על ספרים ועל סופרים. הוא כתוב בהומור רב, שחלק ממנו - עקב השתייכותי לאומה חסרת אריסטוקרטיה - לא הבנתי עד הסוף, אבל מה שהבנתי הצחיק אותי מאד וגרם לי לחשוב.
נהניתי מאד מהנובלה הקטנה (122 עמודים בפורמט קטן) והחיננית הזו, שבסגנון מאופק ואירוני עוסקת בפוליטיקה, בשאיפות שררה של פקידים ומקורבים, ובעיקר נותנת מושג אמיתי ורציני - למרות ההומור - על משמעות הקריאה לקוראים. אני די בטוחה שגם אתם תהנו ממנו.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
