השבוע הצטרף צאצא חדש למשפחת המלוכה הבריטית, הנסיך ג'ורג', בעתיד קינג ג'ורג', מספר שלוש בתור לכתר. (כפי שכתב מי שכתב בסטטוסים מצייצים, עדיף מהצד של כיכר מסריק ולא של אלנבי - התל אביבים ודאי מבינים). בכל אופן, בית המלוכה הבריטי יכול להתגאות והוא אכן מתגאה בכמעט אלף שנות שלטון יציב בממלכה המאוחדת מאז כיבוש אנגליה ב-1066 ע"י וויליאם הכובש. בית המלוכה הבריטי אינו נכנע לרוח הזמן ולאפנות חולפות של צניעות, פשטות וחיסכון בהם לקו בתי מלוכה שוליים יותר כמו ההולנדי, הדני או הבלגי. הם מקפידים לנסוע אך ורק בבנטלי (יש להם טעם משובח) להחזיק אינספור ארמונות, בתים, מכוניות, ספינות, סוסים אנשי צוות ועוד כהנה וכהנה, לא לשלם מיסים ולגבות סכומי עתק מהתיירים המבקרים באתרים ההיסטוריים בבעלותם (ראה הטאואר של לונדון).
אך למה להיות קנאים וצרי עין? הרי הם מלכים ומלכות בחסד האל ועם האל לא מתווכחים. לכן, לרגל המאורע המשמח מצאתי לנכון לכתוב ביקורת מלכותית על הספר "הקוראת המלכותית". נובלה קלילה, משעשעת וחכמה בה הסופר אלן בנט רוקם סיפור פיקטיבי על הסבתא-רבא של הנסיך הקטן, הלוא היא הוד מעלתה, ירום הודה, המלכה אליזבת השנייה. אותה גברת רמת מעלה, מגיעה בעקבות כלבי הקורגי המפונקים ורעי המזג שלה לפינה נידחת בחצר הארמון ושם היא נתקלת בפרנסוס על גלגלים. כלומר בספריה הניידת של עיריית ווסטמינסטר, המגיעה לחצר הארמון פעם בשבועיים ומשמשת בעיקר את נורמן, אחד משוטפי הכלים המלכותיים. המלכה האדיבה שואלת ספר מן הספריה ומאותו רגע חייה משתנים. המלכה מגלה את התענוגות המאוחרים של קריאה לשם הנאה ולמורת רוחם של אנשי צוותה הקריאה הופכת להתמכרות, רחמנא ליצלן, ומשנה סדרי עולם בחצר.
הפנטזיה הקטנה של בנט היא פנינה לחובבי הספרים שבינינו ומהווה גם סאטירה מנומסת על בית המלוכה ובעיקר על פקידי החצר הנפוחים מחשיבות עצמית ששולטים ב"הצגה" המלכותית ודואגים שהיא תתקתק ביעילות להנאת הקהל. מומלץ לחובבי סקונס, כריכוני מלפפונים וטרייפלס.
So, good night and god save the queen!


















