ביקורת ספרותית על ילדי הכאוס מאת איתי אשר
בזבוז של זמן

---

****


גאה להיות הראשון שמעניק לספר הזה כוכב בודד (לאחר קריאה של חצי מהספר, פחות או יותר). עונה באופן הדוק להגדרה "בזבוז של זמן".
אבל לא ככה, בלי להסביר. הנה אחת הפסקאות שכתובות על אחורי הכריכה, בתוספת ההסבר הסימולטני שלי:

בתצרף אנושי נדיר של דמויות ומצבים
ערב-רב של דמויות סטריאוטיפיות בגובה דשא ובעובי של בריסטול, בלי שום קשר לעלילה אלא בעיקר למצבים. מי הרביץ למי (הגרוזיני לפנקיסט השמאלני) ולמה (כי הוא רוסי - סליחה, גרוזיני, והוא שונא שמאלנים, מה ז'תומרת "למה"?). והם בצבא, כל אחד וסיבותיו, מעשנים חום או ירוק, אוכלים זין מהמפקדים ורוצים להתפרק. כה עמוק. אני יכול להבין שיש כאלה שיתחברו לספר הזה, ומניח, בכל ההתנשאות הראוייה, שהחברה האלה חושבים ששווארמה בתחנה המרכזית הישנה זה אוכל אמיתי. שלא לומר ביתי.

בסגנון אמיץ וכן, ללא גינוני תקינות פוליטית או מגדרית
אני הזונה שלך, כולכם על הזין, הפרדסכצניקים פירקו אותם במכות, הוא קיבל את מה שנשאר מהגולדסטאר השבור לתוך הפנים וכו' וכו'. אולי ככה מדברים, ואולי ככה זה נשמע בשיחות של חבר'ה בגיל הצבא, או ב"גזענים שמדכאים אותי", אבל לכתוב כמו שמדברים לא פוטר אותך מלהכניס איזה תוכן, משהו, אפילו בקטנה, לתוך הספר. גדי טאוב עשה את זה פי מאה יותר טוב ב"אלנבי", ורון לשם הפליא לעשות את זה ב"אם יש גן-עדן". קוראים לזה "סיפור". זה שזה נשמע אותנטי (לפחות קצת) לא הופך את זה לטוב.

מרכיב איתי אשר את תמונת ההזיה הישראלית המפורקת והכאוטית של ימי האינתיפאדה השנייה
קודם כל, המשפט הזה לא מתחבר לי למשהו הגיוני. מה זה "תמונת ההזייה הישראלית"? למה היא מפורקת? או כאוטית? ואם היא מפורקת, איך הוא בדיוק מרכיב אותה? אבל נניח שהבנתי, אז אוקיי, היה צריך לעשות את זה. זו אחלה תקופה לכתוב עליה, ואחלה אנשים לכתוב עליהם. הם אולי מפורקים, אבל בדמויות צריך לטפל בעדינות, עם פינצטה של מהנדס אלקטרוניקה, לא עם כפפות חסינות-חום מאיקאה. הכאוטיות וההזייתיות והישראליות צריכות להתחבר לטקסט קוהרנטי, לא לסתם שיחות של מסטולים בסקווט ליד דיזינגוף סנטר. אמיר אשר לוקח משהו שהוא מכיר, כנראה, כמו סצנת הפאנק (בעיקר באייטיז) ואז עושה ניים-דרופינג לתוך מיש-מש שמצליח להיות איכשהו גם רהוט וגם מגומגם, אך משאיר את העלילה, ואת הקורא, בחוץ. חוץ מחרמנות בסיסית ו-10% רצון לדעת מה יקרה בסוף, להכניס צברים, רוסים, גיאורגים וערבים לתוך שייקר ולערבב זה פשוט לא מספיק מעניין.

זהו רומן חניכה מקורי
זה לא רומן חניכה. העפתי מבט בעמודים האחרונים. הגיבורים לא מתבגרים. הם לא מבינים שום דבר על החיים. הם רק חיים.

רווי הומור שחור
לא מצאתי הומור, שחור או אחר, בספר. ייתכן ששוב יש כאן מקרה של בלבול בין הצגת סיטואציה שיש בה אלמנטים משעשעים (ויקטור חרמן תחת, ואין לו כסף כדי לתקוע את סוניה הנימפומנית, אבל הוא לא מוצא את הארנק. האימה!) לבין הומור. שלא לדבר על שחור.

המספר את סיפורו של דור שנשכח מלב כולם
מה? איזה דור זה?

דור על סמים קלים ומציאות קשה, שהבטיחו לו יונה וקיבל בולבול.
האלגוריה המהודקת, המשקל, ההתכתבות המעודנת, הרומזנית, עם שירי הלהקות הצבאיות. אין, מבריק.

איי רסט מיי קייס.

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על ילדי הכאוס