ביקורת ספרותית על ילדי הכאוס מאת איתי אשר
ספר טוב

---

'ילדי הכאוס' הוא ספר ששמו הולם אותו, אולי מכיוון שנראה שהוא שם לעצמו למטרה לגולל בין דפיו מציאות שאינה מרובעת, רחוקה מלהיות בורגנית ומסודרת, לא בוחלת בחציית גבולות ושבירת חוקים – מציאות שבה הכל אפשרי. המציאות הזו מתוארת בעזרת סיפוריהן של מספר רב של דמויות, רובן פורקות עול, שהמכנה המשותף הבולט ביותר שלהן הוא צבא הגנה לישראל.

קראתי כבר כמה וכמה ספרים שעסקו בצבא ושההתמקדות שלהם היתה בשירות קרבי ובתוהו ובוהו שנראה שלעתים מאפיין אותו; המסר העיקרי הוא כמעט תמיד הטענה שההגיון והמוסר נעצרים בש.ג., שטירונות ושעיתות מלחמה ניתן לתאר רק כשטח הפקר בו אין חוקים, לפחות לא כל עוד אין לך דרגה גבוהה מספיק, ושעמוק בשטחי הלחימה הגבול בין אדם לחיה הולך ומטשטש. יש בי משהו שמתרעם על האמירות האלו, לא יודעת אם מהתכחשות לאמת הקיימת או מהתכחשות לטענה שהיא בלתי נמנעת, ואולי בגלל זה צרם לי קצת בעת קריאת הספר, בין תיאורים על סמל טירונים שמתעלל בחילוניים ומפלה את המתנחלים לטובה לבין תיאורים על מ"מ שעל מנת להוכיח את עצמו ביחידה גורר ילד ערבי לכיכר, מניח תפוח על ראשו ומשחק בקליעה למטרה. לא הייתי רוצה להאמין שאלו פני הצבא שלנו או, ברמה הקיצונית יותר, שאלו הפנים שאין מנוס משיהיו לו. מצד שני מעולם לא שירתתי בקרבי, ולכן כנראה שגם לעולם לא אדע בבטחון.

איתי אשר יצר ספר שמטרתו להגיש לקורא תיאור ישיר וכואב של דור שלם, דור פורק עול, שמייצג את הצעירים של ימי האינתיפאדה השניה בישראל. הוא מדבר על פנקיסטים שברחו מהבית וחיים בקומונה הזויה, על חיילים אגרסיביים במיוחד ועל כאלו שחולמים רק על בית, אלכוהול וסקס ועל סוחרי סמים לבנוניים עם שושלת יוחסין צד"לניקית. למרות הכתיבה המצויינת והיכולת המרתקת של אשר לספר סיפור, משום מה התחושה שלי היא שאין פה תיאור מלא של דור שלם - כפי שמצויין בכריכה האחורית - אלא של מקבץ אנושי ספציפי מאד שאת חלקו אני מוצאת לא אמין בעליל וחלקו השני, גם אם נשמע מציאותי ברמה מסויימת, בהחלט לא מהווה מדגם מייצג. בד"כ כשסופר בוחר להתמקד באנשים המיוחדים שבחיים, באלו שבחרו לא להשאר במסגרת והולכים בדרך משלהם, הבחירה הזו אמורה לשדר איזשהו מסר של אמת קשה שסותרת את האמונות הקונבנציונליות והבורגניות של האנשים ה'נורמטיבים'. לעומת זאת, ב'ילדי הכאוס', הדמויות שאשר בוחר להעביר דרכן את המסר שלו, יהיה מה שיהיה, לא מעוררות השראה בכלל. בעיני ילדי רחוב עם תספורות מוהיקן שבורחים מהבית, מוכרים סמים ונלחמים בערסים במין אנרכיה בלתי-פוסקת הם לא הדרך הטובה ביותר להוכיח נקודה. בכלל, הרוב הגדול של הדמויות לא מעורר סימפטיה, תחושות אשם או הארה כלשהי, אלא רק תחושה עמוקה של ניוון שמקורו לאו דווקא במדינה שהיא לכאורה בלתי מתפקדת או בצבא משולח רסן, אלא יותר בבתים הרוסים ובכאבים וחוויות אישיות.

ובכל זאת נקודת האור – הגדולה יש לציין – מעבר לכתיבה המאד כשרונית של איתי אשר ושל יכולתו המצויינת לספר סיפור ולרתק, היא בעיניי התיאור הפרטני של הרקע המשפחתי והביתי של שטקר המספר ושל שאר דמויות נוספות. כאילו ברגע שמוציאים את הדמויות מהתפאורה הצבאית, הסיפור שלהם הופך להיות הרבה יותר אנושי ומשמעותי. אולי, בצורה אירונית כלשהי, זה דווקא מוכיח את התחושה שמקבלים מהספר, שהצבא לוקח מהאדם את האנושיות שלו ושהוא מתפקד כמציאות נפרדת, יקום ווירדואי מקביל.

אפשר לסכם בלומר שלמרות שהדעות האישיות שלי מתנגשות בנקודות רבות עם האירועים המתוארים בספר הזה, עדיין מדובר בספר טוב לדעתי, אפילו טוב מאד. הוא קריא ביותר, בוטה אבל לא בצורה יוצאת דופן בעליל, מרגש ברגעים הנדירים בהם נראה שהוא כן מחובר למציאות ומרתק ברגעים שבהם הוא לגמרי לא. מומלץ לבעלי ראש פתוח, ליוצאי צבא שיזדהו מפעם לפעם ולכאלו שאולי יוכלו למצוא את הפואנטה שאני לא הצלחתי לראות מבעד לתוהו ובוהו.

הביקורת הופיעה באתר 'אנשי הספר':
http://peopleofthebook.co.il/article.php?id=429

» ביקורות נוספות של עתליה
» ביקורות נוספות על ילדי הכאוס