"האמת על פרשת הארי קברט", הספר האחרון שקראתי, השאיר אותי עם טעם חמוץ בפה של ספר שנמרח יותר מדי זמן ולא הניב שום תוצאה (אולי חוץ משמחת הנקמה שבכתיבת ביקורת עצבנית). ספרם כאלה גורמים לך לתהות אם ייתכן שלא נשאר עוד מה לכתוב ומה לקרוא, ואולי כל הכותבים הטובים נגמרו ונשארנו עם גימיקים מתחכמים כדי להעביר את הזמן. בתחושת הדכדוך הזו פניתי אל הספר הזה ונשביתי כבר מהתקציר שבגבו, ששיקף נאמנה את רוח הספר.
התקציר סיפר על הנרי פרון, מנתח מוח לונדוני מצליח שחייו יפים מכל בחינה: אשתו האהובה והאוהבת, ילדיו היצירתיים והמוכשרים, ביתו היפה והצלחתו המקצועית. אבל, בניגוד לאותו מבנה עלילה שחוק שבו הגיבור מבין שחייו הם בעצם שקר, שלמרות שיש לו הכל הרי שאין לו בעצם כלום - "אותה שבת לא תיקח ממנו בינתיים את חלקת גן העדן שלו", הוא לא יצא למסע של גילוי ו/או הרס עצמי מהסוג המתיש שקראנו כל כך הרבה פעמים. במקום זאת איאן מקיואן, בכתיבתו העילאית ובדקות הבחנה נדירה, יתאר לנו קצת מהתהום הרוחשת תמיד מתחת לעולמנו המודרני הבטוח.
עד כה לא הייתי חסידה גדולה של מקויאן. אהבתי גם את "כפרה" וגם את "דברי מתיקה" והרגשתי שיש עוד מה לגלות, ו"שבת" הוא כנראה הספר שיישמר אצלי כנקודת מפנה ביחס לסופר המעולה הזה. ניסיתי להבין מה מייחד את הכתיבה שלו ומה ריתק אותי כל כך בספר הקצר הזה שעלילתו, כמו שאפשר להבין, נפרשת רק על 24 שעות. התשובה היא כנראה שמקויאן יודע לא רק לברוא דמות עגולה, אמינה ומעניינת אלא לכתוב עולם שלם דרך העיניים שלה, כך שאני מרגישה שאני בתוך הראש שלה ולא בתוך העולם שלי - מחשבותיה הן המחשבות שלי, הנוף מולה הוא הנוף שאני רואה מולי, התהיות והמסקנות שלה טבעיות כמו אלה שעולות לי במהלך היום וגם רגשות החרדה, ההשפלה או האדישות שלה מגיעות ממני. אבל מקויאן לא כותב רק סגנון, אלא גם תוכן, שמשתלבים יחד כדי לבטא את המהות של הספר הזה.
בניגוד לתחושה שמעוררים לפעמים ספרים (או סדרות טלוויזיה) שבהן חיי הגיבורים יפים מכדי להיות אמיתיים - כולם אמנים ואקדמאים וגרים בבתים יפים ומרווחים, אף אחד הוא לא סוכן ביטוח או דייר של קומה רביעית בשיכון בינוני - הגיבור שלנו הוא יפה במתכוון, ילדיו יצירתיים במתכוון וגם ביתו היפהפה בליבה של בירה אירופית נערצת הוא חלק מאותה תפאורה שהיא גם כנה לחלוטין וגם שקר מוחלט בו זמנית. כי פרון ידידנו מבין, ברמה כזו או אחרת של מודעות, שחייו כה טובים דווקא מכיוון שהם מאפשרים לו להתעלם משריטה בצד המכונית היוקרתית, משיכרותו הקפריזית של חמו המפורסם, מהסיכוי של מוות מהתקף לב בגלל יותר מדי אוכל טוב. פרון רשאי להתייחס באותה מידה של חרדה המתחלפת בשכחה לקריירה המוזיקלית של בנו המתבגר, לשיטיון של אמו ולאפשרות של מלחמה בעיראק, ולא מכיוון שהוא אדם רע או בלתי מוסרי, אלא מכיוון שהוא אדם כמונו, מוסרי במידה שמאפשרת לו את חייו הנוחים כמו גם את הפלאים המודרניים שהוא מחולל בחדר ניתוחי המוח.
הקריאה בספר היא תענוג אמיתי, בגלל רחובות לונדון שנפרשים מול העיניים, התובנות האנושות-חברתיות שעולות בדרך אגב, הרמזים הקטנים שדורשים קריאה חוזרת וכמובן התפנית המפתיעה של סוף הספר. גם התפנית הזו, אגב, אינה מהפך או קתרזיס אלא התנגשות שגם היא אסתטית מדי, מעוצבת באופן נקי שיחליק בגרון ויזכיר לנו שאחרי הכל, חייו של הנרי יישארו מושלמים כמות שהם גם אחרי ההפתעה האלימה הזו. אז אמנם יש כמה רגעים חלשים, כמו עשרה עמודים חידתיים של מונחי סקווש והמון מושגים רפואיים שגם השכלתי החלקית בתחום לא הועילה להם, אבל ככלל הספר הזה מזכיר לנו שיש עדיין בעולם סופרים של ממש, שיודעים להמציא דמויות ולכתוב סיפור ולומר לנו משהו על העולם כפי שהוא מתנהל באמת, נטול טריקים והתחכמויות ריקות.
ואגב העולם כפי שהוא, הקריאה בספר דווקא בשבת הזו הוסיפה ממד נוסף של הזדהות עם הספר, כי הרי גם חיינו הנורמליים לכאורה הופרו באבחה אלימה שאין לה פנים או תזמון ולפעמים היא רק אזעקה קולנועית ובהלה שאין לה במה להיאחז. ומנגד, אנחנו יכולים גם לחמוק לרגע מתבנית האדם המערבי הלבן, זה שיכול להסתכל בהפגנה נגד מלחמה במזרח התיכון שחוסמת לו את הרחוב בלי להחליט ממש מה דעתו על המצב, וחושבים בציניות מאומנת היטב שהלוואי ואלה יהיו הצרות שלנו.

















