ביקורת ספרותית על שבת - ספריה לעם #552 מאת איאן מקיואן
ספר טוב

---

הנרי פֱרון הוא נוירוכירורג מצליח, שיפוצ'ניק של חלל הגולגולת, תיקונצ'יק של המוח, מאנשי הרפואה הנחשפים באופן הישיר ביותר לקשר שבין גוף לנפש, להשלכה שיש לכל פגיעה פיסיולוגית "קלה" במוח על עתידו של המנותח ("אופס, עכשיו נזרקו לפח כל שיעורי הפסנתר"). פרון הוא בר-מזל: הוא אוהב את עבודתו ומצטיין בה, יש לו זוגיות נדירה עם אשתו היפה והמוכשרת, ויש לו שני ילדים מבריקים: בת משוררת, ובן - מוסיקאי בלוז מצליח.

אבל, אם אתה דמות כזו המוצאת עצמה בעמודים הראשונים ברומן של מקיואן – צפה פגיעה, תחזיק חזק, חגור היטב את חגורת הבטיחות והיכון לטלטלות עזות. ואכן, סוף השבוע המתואר בספר "שבת" מיטיב להמחיש עד כמה שבריריים הם אושרם וביטחונם של ה"מצליחנים" בציביליזציה המערבית: טרור, מחלות, אלימות ופשע, מלחמות, תאונות-דרכים, כל אלו ועוד מרעין בישין יכולים בן-רגע להפוך את עולמך ולנפץ את האשליה, שקשה לחיות בלעדיה, כי אתה שולט בחייך.

לקח לי זמן להתחבר ל"שבת". יש ספרים של מקיואן בהם העלילה מרתקת וקולחת למן הפסקה הראשונה והם תופסים אותך בגרונך ולא מרפים עד תום הספר. כזהו, למשל, "אהבה עיקשת". ישנם ספרים אחרים של מקיואן, בהם הוא מפגין את יכולתו הוירטואוזית לנתח באופן חד וחריף את תחושותיהם, מחשבותיהם ומצבם הקיומי של הדמויות אותן הוא בורא. כזהו, למשל, "הילדים שבזמן". ספרים כאלו יש לצרוך לאט, בגמיעות קטנות, תוך ריכוז והתענגות על דקות הניתוחים, יופיים ועומקם, ויש בהם קטעים המעלים בחוטמו הרוחני של הקורא ניחוח של פרוסט, בשל היכולת להבחין בפרטים כה רבים ולטוות מחוטיהם רקמת פרוזה ססגונית ומרתקת אף כשהעלילה מתפתחת לאיטה. ב"שבת" הכף נוטה לסוג הכתיבה השני, ומשזה התחוור לי, עברתי לקריאה איטית ומדודה יותר, אך מתגמלת לא פחות.

ישנם לא מעט קוראים שקשה להם לגבש דעה לגבי מקיואן. אני חושב שהעובדה שבספרים שונים של מקיואן ישנו תמהיל שונה מאד בין כתיבה "עלילתית" לבין כתיבה "פרוסטיאנית" מסבירה חלק מתופעה זו. סיבה נוספת היא, לדעתי, העובדה שלעתים נדמה כי מקיואן מטלטל את גיבוריו באמצעות תהפוכות-גורל דרמטיות שאינן בהכרח נובעות באופן "טבעי" מאופיים ומן ההיסטוריה שלהם. בין כך או כך, כפי שכתבתי גם בעבר, לטעמי מקיואן הוא אחד הסופרים המשובחים ביותר הכותבים כיום.

פינת הציטוטים
------------------
- מקיואן על טיסות: "כרוב הנוסעים, קהי-חושים למראית-עין בשל המונוטוניות של הטיסה, פעמים רבות הוא מניח למחשבותיו לשוטט בין האפשרויות בשעה שהוא יושב חגור וצייתן לפני ארוחה ארוזה. בחוץ, מעבר לקיר של פלדה דקה ופלסטיק חורק עליז, שורר קור של חמישים מעלות מתחת לאפס, ארבעים אלף רגל מעל לפני הקרקע. כשאתה טס מעל האוקיינוס האטלנטי במהירות של 150 מטר בשנייה אתה נכנע לאיוולת הזאת כי כל האחרים עושים כך. הנוסעים האחרים רגועים מפני שאתה ושכניך שלווים למראה. מזווית ראיה אחת – מספר מקרי המוות לנוסעים לקילומטרים – הסטטיסטיקה מעודדת. וכי יש דרך אחרת להשתתף בכנס בדרום קליפורניה? התחבורה האווירית היא שוק מניות, תחבולה של השתקפות תחושות, ברית שבירה של אמונה המופקדת בקרן משותפת; כל עוד העצבים חזקים ואין במטוס פצצות ומחבלים, כולם מרוויחים. במקרה של תקלה התוצאות יהיו נחרצות. מזווית ראיה אחרת – מספר מקרי המוות לטיסה – המספרים אינם טובים כל-כך. המניות עלולות לצנוח."

- מקיואן על אכילת בעלי-חיים: "לפנים היה נוח לראות את העולם בראיה תנ"כית, להאמין שאנחנו מוקפים לתועלתנו באוטומטים אכילים בים וביבשה. עכשיו מתברר שגם הדגים חשים בכאב. זה הקושי הגדל והולך של הקיום המודרני, המעגל המתרחב של אהדה מוסרית. לא רק עמים אחרים הם אחינו ואחיותינו, אלא גם השועלים, ועכברי המעבדה, ועכשיו הדגים. פרון מוסיף לדוג אותם ולאכול אותם, ואף שמעולם לא הטיל לובסטר חי לתוך מים רותחים, הוא לא יתנגד להזמין לו לובסטר כזה במסעדה. כתמיד, התחבולה, המפתח להצלחה ולשליטה האנושית, הוא להיות בררן ברחמיך. מה שקרוב וגלוי לעין הוא בעל ההשפעה המכרעת. ומה שרחוק מהעין..."

» ביקורות נוספות של עולם
» ביקורות נוספות על שבת - ספריה לעם #552