#
בתוך 24 שעות – שבת חורפית – מקיואן מפשיט את הנרי פרון, נוירוכירורג בשלהי שנות הארבעים שלו, עד איבריו הפנימיים. יש לו הכל, להנרי. מקצוע שמתאים לו ככפפת-מנתחים בסדר שהוא משרה, במחוייבות שהוא דורש ובדיוק התנועות ההכרחי בו. יש לו אשה אהובה שעדיין יפה בעיניו כמו לפני 30 שנה, כשהתאהב בה. שני ילדים מוצלחים ואהובים, בית גדול ויפה, מרצדס. הוא אדם פשוט, הנרי פרון. הוא אוהב לאהוב את אהוביו ואוהב לעבוד, אוהב לבשל, אוהב לשחק סקווש. תאוריו של מקיואן מחיים את דמותו שכמו שאר דמויותיו של הסופר, אינה (רק) מה שהיא נראית. גם אדם פשוט כפרון מסתיר מאחורי חזותו הרגילה עושר גדול של מחשבות ורעיונות, פחדים, זכרונות ודימויים.

מקיואן הוא וירטואוז של תיאורים. אין כמעט תחום שהוא כותב עליו, שאעקם ת'פרצוף ואומר "אין לו מושג על מה הוא מדבר" מה שקורה לי באופן רגיל בספרים אחרים. התחקיר שהוא עושה כל כך מדוייק, שכשהוא מתאר משחק סקווש (שבחיים לא ראיתי, ואין צורך לומר שלא שיחקתי), אני ממש שומעת את הכדורים נחבטים. כשהוא מתאר שיחה עם אשה שצלילותה אבדה לשיטיון התיאור כה אמין נכון ומדוייק, שהעלה דמעות בעיני. בישול פירות ים למשפחה? התנהגות בעת תאונת-דרכים קלה? קטטה קלה עם עמית? כל אלה מומחשים בדייקנות לקורא. פרון הוא אחד מאיתנו, למרות שהוא בריטי, עשיר ובעל פריבילגיות שאין לנו, בחירותיו הן בחירותינו. אחינו הוא.

מי שקרא כמה ספרים של מקיואן מחכה לאירוע שיהפוך על פיו את מה שאתה חושב שאתה יודע. נימה עדינה של אימה מתגנבת לסיפוריו, וכקורא אתה מצפה למימושה. גם בספר הזה מפזר מקיואן רמזים על מה-שהולך-לקרות ואתה מצפה כבר שיקרה.
קראתי כמה ביקורות על הספר, בחלקן היתה נימה של אכזבה. כי צריך לחכות עד עמוד 250 כדי שיקרה משהו. באמת מה שקורה הוא מינורי יחסית למה שאתה מצפה, ומסתיים כמעט לפני שהתחיל. וחשבתי שמקיואן כתב בספר הזה את החיים: לרוב אין בהם אירוע אחד מכונן (כמו ב"כפרה" הנפלא, ב"אהבה עיקשת" המטריד או ב"דברי מתיקה" הוירטואוזי). החיים שלנו גולשים בין אירועים קשים לזמנם, שאינם באמת קשים כמו שאנחנו חושבים בזמן שהם קורים. ומה שנותר מהם הוא סיפור יפה לספר בפגישה חברתית "פעם, כשהיינו... קרה לנו זה וזה..." מקיואן כתב על עשרים וארבע שעות של אחד משלנו, על חייו שכה דומים לחיינו.

אהבתי את הספר הזה, כמו רבים אחרים של הסופר: הוא כותב מתוך הבנה עמוקה של דמויותיו, מפיק דרמה מחייהן ולפעמים ממותן. תיאוריו קולחים ואינטליגנטיים. והמסקנות שלו – הנמצאות כמו מסקנותינו בין עבודה למשפחה ובין מצפון וערכים מתאימות לנו, בתנאי שאנחנו יכולים להרשות אותן לעצמינו.

לפני כמה ימים השמיעו ברדיו את השיר "בדיוק כמוך", והשדר היגג האם כשכתב שלום חנוך את המילים "אדם מוזר הוא האויב שלך - בדיוק כמוך" הוא התכוון לאויב פנימי או חיצוני, ואני חשבתי שהשאלה כלל אינה מתחילה, ולימדתי זכות על חנוך קשישא שמאז פרסום השיר בשנת 1991 היו לו כבר אינספור הזדמנויות להבין שהאויב הוא אולי אדם מוזר, אבל הוא ממש לא כמוך, ולפעמים הוא דווקא ממהר להתאבד.

מה עניין חנוך אצל מקיואן? הווילה והג'ונגל כמובן. כמונו (בדיוק כמונו, שלום?) גם ד"ר הנרי פרון, גיבור הרומן "שבת" - האם בתרגום ליידיש יהפוך ל - שאבעס? - חי בוילה, או ליתר דיוק בבית מרווח ונאה מאוד עם לא מעט קומות ומפלסים, וכמו פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו, יש לו הכול, בעצם. הוא נשוי לאשת חלומותיו, אב לשני ילדים מוצלחים ומוכשרים ועובד כמנתח מוח בכיר.(מכאן ספוילרים) טוב לו, כן, עד שהג'ונגל פורץ לו לווילה. בהתחלה כמטאפורה, ובהמשך באופן מילולי. אגב, אם אתם מעוניינים לקרוא את הספר ולהגיע אל הקריאה כדף חלק, אני ממליץ לא לקרוא את התקציר בגב הכריכה, מכיוון שהוא די מספיילר את סוף הרומן.

הפריצה של הג'ונגל אל הווילה של ד"ר פרון מסתיימת בטוב, אבל אצלנו אף אחד לא יודע איך תיגמר העלילה. מאז השבעה באוקטובר, כמעט כל ספר שאני קורא גורם לי להרהורים אקטואליים ועגומים. נדמה שגם אם אקרא רומן שעלילתו מתרחשת בפרגוואי במאה ה-17 איכשהו המחשבות ינדדו לכאן.

לגבי "שבת", אני ממליץ לוותר, בשני השלישים הראשונים לא מתרחש שום דבר מעניין - נטול עלילה בכלל, בפראפראזה על חכם חנוכה הי"ו - וחלקו האחרון, המותח לפרקים, לא מצדיק את השעמום הרהוט בתחילתו.

פעם פעם פעם היה ספר שקראתי ובו הגיבור מאמין שהאישיות של האדם נקבעת מתוקף החוויות שהוא עבר. אני מניחה שכולם מאמינים בזה, אלא שאותו גיבור לקח את הרעיון הזה לסוג של קיצון ולא הסכים לזהות את עצמו של ההווה אם עצמו של העבר, אפילו אם העבר היה לפני שבוע או חודש, כי מי שהוא עכשיו זה לא מי שהוא היה פעם. הספר נקרא גומחה בפנתיאון, הוא כתוב בגוף שלישי עד לעמודים האחרונים שבהם הוא עובר לגוף ראשון כי.... הבנתם. זה ספר שמאוד הרשים אותי בזמנו, אם כי לכו תדעו מה אני אחשוב עליו אם יזדמן לידי ואקרא אותו עכשיו.

כמו כן לא ברור מה חשבה לעצמה נצחיה של לפני כך וכך שנים כשהחליטה לסווג את הספר ברשימת "שווה קריאה שניה" ולתת לו חמישה כוכבים. מעניין מה היה ההווה שלה באותו זמן שהתחבר לסיפור הזה, כי בטוח היה ובטוח שאני לא זוכרת.

עם זאת הסיווג השני, לרשימת "הכריכות היפות" נותר בעינו. מה רואים עליו? רואים אדם הולך בשביל ומטריה שחורה שצפה באוויר מגנה עליו ומספקת לו בועה צבעונית, רגועה ופסטורלית בעוד כל העולם מסביב נמצא בסגריר גשום ושוטף. הבועה הזאת, ולמעשה הדרך שבה היא מתנפצת ליום אחד לא רגוע, היא מהות הסיפור. הנרי פרון הוא גבר מצליח. גר בלונדון, עוסק לפרנסתו במקצוע מכניס ומכובד. יש לו אישה מוצלחת, ילדים מוצלחים, בית מוצלח, והכל טוב. עד שפתאום לא. שבת אחת הוא מתעורר באמצע הלילה ולא מצליח לחזור לישון, רואה בשמים מטוס בטיסת חירום, ומאז חייו המוצלחים משתבשים למשך עשרים וארבע שעות שמתוארות ב-324 עמודים. זה לא קשור למטוס, אלא סתם דברים שעוברים עליו ואמורים לסמל את שבריריותו של הגבר הלבן והפריוולג בעולם שרובו לא לבן ולא פריוולגי או משהו כזה.

זהו. קראתי בקריאה שניה, ולא התרשמתי במיוחד שהייתי צריכה לעשות את זה. אולי זה הזמן והמקום, ואולי יש ספרים שצריכים לקרוא רק פעם אחת.

שבת שלום לכולם.

הנרי פֱרון הוא נוירוכירורג מצליח, שיפוצ'ניק של חלל הגולגולת, תיקונצ'יק של המוח, מאנשי הרפואה הנחשפים באופן הישיר ביותר לקשר שבין גוף לנפש, להשלכה שיש לכל פגיעה פיסיולוגית "קלה" במוח על עתידו של המנותח ("אופס, עכשיו נזרקו לפח כל שיעורי הפסנתר"). פרון הוא בר-מזל: הוא אוהב את עבודתו ומצטיין בה, יש לו זוגיות נדירה עם אשתו היפה והמוכשרת, ויש לו שני ילדים מבריקים: בת משוררת, ובן - מוסיקאי בלוז מצליח.

אבל, אם אתה דמות כזו המוצאת עצמה בעמודים הראשונים ברומן של מקיואן – צפה פגיעה, תחזיק חזק, חגור היטב את חגורת הבטיחות והיכון לטלטלות עזות. ואכן, סוף השבוע המתואר בספר "שבת" מיטיב להמחיש עד כמה שבריריים הם אושרם וביטחונם של ה"מצליחנים" בציביליזציה המערבית: טרור, מחלות, אלימות ופשע, מלחמות, תאונות-דרכים, כל אלו ועוד מרעין בישין יכולים בן-רגע להפוך את עולמך ולנפץ את האשליה, שקשה לחיות בלעדיה, כי אתה שולט בחייך.

לקח לי זמן להתחבר ל"שבת". יש ספרים של מקיואן בהם העלילה מרתקת וקולחת למן הפסקה הראשונה והם תופסים אותך בגרונך ולא מרפים עד תום הספר. כזהו, למשל, "אהבה עיקשת". ישנם ספרים אחרים של מקיואן, בהם הוא מפגין את יכולתו הוירטואוזית לנתח באופן חד וחריף את תחושותיהם, מחשבותיהם ומצבם הקיומי של הדמויות אותן הוא בורא. כזהו, למשל, "הילדים שבזמן". ספרים כאלו יש לצרוך לאט, בגמיעות קטנות, תוך ריכוז והתענגות על דקות הניתוחים, יופיים ועומקם, ויש בהם קטעים המעלים בחוטמו הרוחני של הקורא ניחוח של פרוסט, בשל היכולת להבחין בפרטים כה רבים ולטוות מחוטיהם רקמת פרוזה ססגונית ומרתקת אף כשהעלילה מתפתחת לאיטה. ב"שבת" הכף נוטה לסוג הכתיבה השני, ומשזה התחוור לי, עברתי לקריאה איטית ומדודה יותר, אך מתגמלת לא פחות.

ישנם לא מעט קוראים שקשה להם לגבש דעה לגבי מקיואן. אני חושב שהעובדה שבספרים שונים של מקיואן ישנו תמהיל שונה מאד בין כתיבה "עלילתית" לבין כתיבה "פרוסטיאנית" מסבירה חלק מתופעה זו. סיבה נוספת היא, לדעתי, העובדה שלעתים נדמה כי מקיואן מטלטל את גיבוריו באמצעות תהפוכות-גורל דרמטיות שאינן בהכרח נובעות באופן "טבעי" מאופיים ומן ההיסטוריה שלהם. בין כך או כך, כפי שכתבתי גם בעבר, לטעמי מקיואן הוא אחד הסופרים המשובחים ביותר הכותבים כיום.

פינת הציטוטים
------------------
- מקיואן על טיסות: "כרוב הנוסעים, קהי-חושים למראית-עין בשל המונוטוניות של הטיסה, פעמים רבות הוא מניח למחשבותיו לשוטט בין האפשרויות בשעה שהוא יושב חגור וצייתן לפני ארוחה ארוזה. בחוץ, מעבר לקיר של פלדה דקה ופלסטיק חורק עליז, שורר קור של חמישים מעלות מתחת לאפס, ארבעים אלף רגל מעל לפני הקרקע. כשאתה טס מעל האוקיינוס האטלנטי במהירות של 150 מטר בשנייה אתה נכנע לאיוולת הזאת כי כל האחרים עושים כך. הנוסעים האחרים רגועים מפני שאתה ושכניך שלווים למראה. מזווית ראיה אחת – מספר מקרי המוות לנוסעים לקילומטרים – הסטטיסטיקה מעודדת. וכי יש דרך אחרת להשתתף בכנס בדרום קליפורניה? התחבורה האווירית היא שוק מניות, תחבולה של השתקפות תחושות, ברית שבירה של אמונה המופקדת בקרן משותפת; כל עוד העצבים חזקים ואין במטוס פצצות ומחבלים, כולם מרוויחים. במקרה של תקלה התוצאות יהיו נחרצות. מזווית ראיה אחרת – מספר מקרי המוות לטיסה – המספרים אינם טובים כל-כך. המניות עלולות לצנוח."

- מקיואן על אכילת בעלי-חיים: "לפנים היה נוח לראות את העולם בראיה תנ"כית, להאמין שאנחנו מוקפים לתועלתנו באוטומטים אכילים בים וביבשה. עכשיו מתברר שגם הדגים חשים בכאב. זה הקושי הגדל והולך של הקיום המודרני, המעגל המתרחב של אהדה מוסרית. לא רק עמים אחרים הם אחינו ואחיותינו, אלא גם השועלים, ועכברי המעבדה, ועכשיו הדגים. פרון מוסיף לדוג אותם ולאכול אותם, ואף שמעולם לא הטיל לובסטר חי לתוך מים רותחים, הוא לא יתנגד להזמין לו לובסטר כזה במסעדה. כתמיד, התחבולה, המפתח להצלחה ולשליטה האנושית, הוא להיות בררן ברחמיך. מה שקרוב וגלוי לעין הוא בעל ההשפעה המכרעת. ומה שרחוק מהעין..."

"האמת על פרשת הארי קברט", הספר האחרון שקראתי, השאיר אותי עם טעם חמוץ בפה של ספר שנמרח יותר מדי זמן ולא הניב שום תוצאה (אולי חוץ משמחת הנקמה שבכתיבת ביקורת עצבנית). ספרם כאלה גורמים לך לתהות אם ייתכן שלא נשאר עוד מה לכתוב ומה לקרוא, ואולי כל הכותבים הטובים נגמרו ונשארנו עם גימיקים מתחכמים כדי להעביר את הזמן. בתחושת הדכדוך הזו פניתי אל הספר הזה ונשביתי כבר מהתקציר שבגבו, ששיקף נאמנה את רוח הספר.
התקציר סיפר על הנרי פרון, מנתח מוח לונדוני מצליח שחייו יפים מכל בחינה: אשתו האהובה והאוהבת, ילדיו היצירתיים והמוכשרים, ביתו היפה והצלחתו המקצועית. אבל, בניגוד לאותו מבנה עלילה שחוק שבו הגיבור מבין שחייו הם בעצם שקר, שלמרות שיש לו הכל הרי שאין לו בעצם כלום - "אותה שבת לא תיקח ממנו בינתיים את חלקת גן העדן שלו", הוא לא יצא למסע של גילוי ו/או הרס עצמי מהסוג המתיש שקראנו כל כך הרבה פעמים. במקום זאת איאן מקיואן, בכתיבתו העילאית ובדקות הבחנה נדירה, יתאר לנו קצת מהתהום הרוחשת תמיד מתחת לעולמנו המודרני הבטוח.

עד כה לא הייתי חסידה גדולה של מקויאן. אהבתי גם את "כפרה" וגם את "דברי מתיקה" והרגשתי שיש עוד מה לגלות, ו"שבת" הוא כנראה הספר שיישמר אצלי כנקודת מפנה ביחס לסופר המעולה הזה. ניסיתי להבין מה מייחד את הכתיבה שלו ומה ריתק אותי כל כך בספר הקצר הזה שעלילתו, כמו שאפשר להבין, נפרשת רק על 24 שעות. התשובה היא כנראה שמקויאן יודע לא רק לברוא דמות עגולה, אמינה ומעניינת אלא לכתוב עולם שלם דרך העיניים שלה, כך שאני מרגישה שאני בתוך הראש שלה ולא בתוך העולם שלי - מחשבותיה הן המחשבות שלי, הנוף מולה הוא הנוף שאני רואה מולי, התהיות והמסקנות שלה טבעיות כמו אלה שעולות לי במהלך היום וגם רגשות החרדה, ההשפלה או האדישות שלה מגיעות ממני. אבל מקויאן לא כותב רק סגנון, אלא גם תוכן, שמשתלבים יחד כדי לבטא את המהות של הספר הזה.
בניגוד לתחושה שמעוררים לפעמים ספרים (או סדרות טלוויזיה) שבהן חיי הגיבורים יפים מכדי להיות אמיתיים - כולם אמנים ואקדמאים וגרים בבתים יפים ומרווחים, אף אחד הוא לא סוכן ביטוח או דייר של קומה רביעית בשיכון בינוני - הגיבור שלנו הוא יפה במתכוון, ילדיו יצירתיים במתכוון וגם ביתו היפהפה בליבה של בירה אירופית נערצת הוא חלק מאותה תפאורה שהיא גם כנה לחלוטין וגם שקר מוחלט בו זמנית. כי פרון ידידנו מבין, ברמה כזו או אחרת של מודעות, שחייו כה טובים דווקא מכיוון שהם מאפשרים לו להתעלם משריטה בצד המכונית היוקרתית, משיכרותו הקפריזית של חמו המפורסם, מהסיכוי של מוות מהתקף לב בגלל יותר מדי אוכל טוב. פרון רשאי להתייחס באותה מידה של חרדה המתחלפת בשכחה לקריירה המוזיקלית של בנו המתבגר, לשיטיון של אמו ולאפשרות של מלחמה בעיראק, ולא מכיוון שהוא אדם רע או בלתי מוסרי, אלא מכיוון שהוא אדם כמונו, מוסרי במידה שמאפשרת לו את חייו הנוחים כמו גם את הפלאים המודרניים שהוא מחולל בחדר ניתוחי המוח.

הקריאה בספר היא תענוג אמיתי, בגלל רחובות לונדון שנפרשים מול העיניים, התובנות האנושות-חברתיות שעולות בדרך אגב, הרמזים הקטנים שדורשים קריאה חוזרת וכמובן התפנית המפתיעה של סוף הספר. גם התפנית הזו, אגב, אינה מהפך או קתרזיס אלא התנגשות שגם היא אסתטית מדי, מעוצבת באופן נקי שיחליק בגרון ויזכיר לנו שאחרי הכל, חייו של הנרי יישארו מושלמים כמות שהם גם אחרי ההפתעה האלימה הזו. אז אמנם יש כמה רגעים חלשים, כמו עשרה עמודים חידתיים של מונחי סקווש והמון מושגים רפואיים שגם השכלתי החלקית בתחום לא הועילה להם, אבל ככלל הספר הזה מזכיר לנו שיש עדיין בעולם סופרים של ממש, שיודעים להמציא דמויות ולכתוב סיפור ולומר לנו משהו על העולם כפי שהוא מתנהל באמת, נטול טריקים והתחכמויות ריקות.

ואגב העולם כפי שהוא, הקריאה בספר דווקא בשבת הזו הוסיפה ממד נוסף של הזדהות עם הספר, כי הרי גם חיינו הנורמליים לכאורה הופרו באבחה אלימה שאין לה פנים או תזמון ולפעמים היא רק אזעקה קולנועית ובהלה שאין לה במה להיאחז. ומנגד, אנחנו יכולים גם לחמוק לרגע מתבנית האדם המערבי הלבן, זה שיכול להסתכל בהפגנה נגד מלחמה במזרח התיכון שחוסמת לו את הרחוב בלי להחליט ממש מה דעתו על המצב, וחושבים בציניות מאומנת היטב שהלוואי ואלה יהיו הצרות שלנו.

הסולם של חנן

☺☺☺☺ האם השכלת
☺☺☺ האם נהנית
☺☺☺☺☺ האם תחפש יצירות אחרות של הסופר(ת)
☺☺☺☺☺ האם נשאר משקע
☺ האם האהבה עוברת

אתחיל בזאת שהסופר מבריק ויוצא דופן והספר גרם לי טלטלה לא קטנה,ויחד עם זאת הקריאה היתה תובענית כמו מבחן ערנות מתמשך ולא פעם מצאתי את עצמי קורא אותה שורה מספר פעמים עד שחזרתי לתלם , אבל כאשר הסתנכרנתי הגמול היה מרומם רוח.
בנית הדמויות מושלמת ,הדאלוגים חיים ואמינים והעלילה החיורת היא רק המסגרת לתוכה יוצק הסופר בכשרון רב את התובנות שמיחדות ספר זה.
בולטת השקעת ענק במחקר עד לפרטים הקטנים ביותר
ובתחומים שונים ומגוונים כמו רפואה מוסיקה שירה.

הסופר עורר את סקרנותי ואולי ביצירה אחרת שלו גם אוכל להנות יותר ,כשרון מבטיח ללא ספק.

טוב, אתחיל בזה שההתחברותי לספר הייתה איטית. לא היה ברור לי לאן הסופר חותר ולאן הוא מוביל את הקוראים ואם מתרחשת בו עלילה כלשהי כי הכול היה סטאטי לחלוטין. הרבה הגיגים ומחשבות וכמעט שהפסקתי לקרא אותו לטובת ספרים אחרים מבטיחים שממתינים לי על המדף. והנה לא לגמרי בהפתעה , בשקט ובהדרגה "נכנסתי" לספר ומצאתי עצמי בשלב מסויים שקועה בעלילה שאמנם אינה מפתיעה כפי שמצויין בגב הספר ובכל זאת עלילה מעניינת מאוד. ליוויתי את גיבור הספר בכל מה שעובר עליו ביום שבת חורפי אחד . אירועים גדושים ומרתקים. לא להאמין מה יכול לעבור על בן אדם במשך יממה אחת. כדי לא לגלוש לפרטים מיותרים אומר רק שהספר מהנה מאוד . הסופר שכתב את "גן הבטון" , אין ספק, יודע לכתוב . הוא כותב לעומק ואולי זה המכנה המשותף לשני הספרים. מדובר בספר עמוק ומעשיר יחד עם זאת הוא אינו מכביד. השפה ואולי גם התרגום המצויין עושים אותו לספר מעולה . אחרי "שבת" צריך תקופת צינון מסוימת כדי "לצאת" מהספר לקראת הרפתקאה חדשה. מי שאוהב ספרים תובעניים מבחינה רגשית וחשיבתית ייהנה ממנו מאוד. מומלץ בחום.

זה מה שכתוב על העטיפה האחורית:
"יום שבת חורפי אחד בחייו של גבר אנגלי מצליח בלונדון: לבן, אמיד, מנתח-מוח בכיר, נשוי לעורכת דין מבריקה, יפה, אוהבת ואהובה, ואב לבן ובת מוכשרים- כזה הוא הנרי פרון, אדם שהחיים המודרניים מאירים לו פנים, זורחים אליו ממש. ולא , אותה שבת לא תיקח ממנו , בינתיים, את חלקת גן-עדן הזאת שלו: גם ביום ראשון בבוקר הוא עתיד להתעורר בחיקה של אשתו הנפלאה בבית המידות הנאה והנוח שלו שבמרכז המטרופולין האירופית. ואף על פי כן שבת דרמתית היא, שכל אירועיה, החל במטוס בוער החולף בשמי העיר עם שחר, הפגנת המונים נגד המלחמה בעיראק העומדת בפתח, תאונת דרכים המפגישה את האנגלי שחייו הם סיפור הצלחה עם אנגלי שחייו הם סיפור כישלון, וכלה בפריצה בריונית מצמררת נוסח "התפוז המכאני"- כל האירועים האלה מסמנים במתח סמוי וגלוי גובר והולך את שבריריותו של האושר המעורר קנאה של הגבר הלבן המצליח".

העטיפה הזו אמורה למכור ספר מותח וקולח, עם אמירות נוקבות ותובנות עמוקות. כל זה לא קורה בספר שהציפיה ממנו גדולה לאחר "כפרה". אמנם הספר נושם באופן עצמוני, אבל במדד גלזגו הוא משהו כמו 7 כשהטווח הוא 3-15.
כל ההבטחות על מטוס בוער ותפוז מכני נגמרים בקול דממה דקה, כשהדרמה המרעישה מתרחשת רק בעמוד 242 ולא ראויה אפילו לספוילר קטן, באשר זה אינו חשוב כלל וכלל ואם הוא הסיבה לספר כולו, מן הראוי שספר זה לא היה נכתב מלכתחילה.
אם כפרה היה אפוס, שבת הוא נמנום בוקר, שלא הולכים בו לעבודה. אם כפרה נגמר באניגמה, שבת הסתיים בקול דממה דקה ונפח נשמתו בלי צער רב.
אם המקרה שלפנינו הוא הרצון של מקיואן להיות הסופר הטוב ביותר בין הפילוסופים, או הפילוסוף הטוב ביותר בין הסופרים, גם מקומון בישוב נידח בפריפריה לא היה מעסיק אותו כפובליציסט, גם לא בחינם. האמירות הנוקבות בספר על עירק, ספרות, יין, מכוניות ומוסיקה מעוררים פיהוק, חוסר עניין ורצון, שמתממש, לדלג באחת על מספר עמודים.
עיתון הארץ הקדיש לספר דנן שתי רשימות, שתיהן נופלות בפח הציפיה הגבוהה ושתי הרשימות מרבות לשבח את מה שאין וכנראה לא יכול היה להיות מלכתחילה. מקיואן יודע והוכיח שהוא יודע לספר סיפור הדוק, קולח, מותח וכזה שחבל שנגמר. כאן המקרה הוא במקרה הטוב ברוך שפטרנו מעונשו של זה.
כנראה שאסור לרוץ ולקנות ספר שלא עבר טבילת אש רצינית. הקניה שלי היתה אימפולסיבית, חסד לכפרה ולאהבה עיקשת. איזו נפילה, איזו אכזבה, איזו סתמיות. כל כך מצער שמקיואן לא היטיב להתאפק ולחסוך מאיתנו את דעתו על העולם כולו. גם הצצה למה שקורה במח, תרתי משמע, לא היתה אפילו קצת מעניינת. האובססיה של מקיואן למה שמתרחש בית כתלי בית החולים זכור לטוב מכפרה. כאן זה סתם להעביר כמה עמודים.

המלצה חזקה של אי-קניה. בזבוז משווע של כסף וזמן.

ספר מעולה הכי טוב שלו לדעתי.