• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
ללכת בדרכך

ללכת בדרכך

מאת ג'וג'ו מויס

הביקורת של שולי קליין

תמונה של שולי קליין
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
ללכת בדרכך

ללכת בדרכך

מאת ג'וג'ו מויס

הביקורת של שולי קליין

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
תמונה של שולי קליין
הוצאה לאור:ידיעות ספרים
שנת הוצאה:2014
סדרה:טרילוגיית אני לפניך #1
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
קרינה
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 11 שנים•1 דקות קריאה

הספר הראשון של הסופרת, הנערה שהשארת מאחור, טוב לאין ערוך מהספר השני שלה, ללכת בדרכך, שהיה צפוי ושטחי. שילוב של אשה יפה, פיגמליון, מחוברים לחיים וסדנת העצמה כלשהי. מצטערת לקלקל את ההמלצות הגורפות והמשתפכות מסביבי. אחרי שקראתי את הספר הגעתי למסקנה שהכריכה מעצבנת ופתיינית. שלוש הנקודות בגלל הדילמה במרכז הספר, שעוררה מחשבה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Tamar
Tamar
תמונה של yaelhar
yaelhar
2קוראים|גיל ממוצע76|100%נשים

על המבקרת

תמונה של שולי קליין

שולי קליין

חברה מזה 13 שנים
33 ביקורות•179 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של שולי קליין
שולי קליין
חברה באתר מזה 13 שנים
ביקורות33
לייקים שקיבלה179
דירוג ממוצע4.2 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת22ספרות מקורית5מתח ריגול והרפתקאות4

דיון על הביקורת

אין תגובות עדיין

אין תגובות עדיין

היה הראשון לשתף את המחשבות שלך על הביקורת

ביקורות נוספות של שולי קליין

חיים קטנים

חיים קטנים

האניה ינגיהארה

בתחילת הספר משהו מבטיח, מעניין ומסקרן, אך אחרי 200 עמודים הרגשתי שזו הבטחה שלא מתממשת והנחתי את הספר. אז הגיעה חוות דעתו של מחשבות, וסמכתי את ידי על שיפוטו. חזרתי לקרוא בספר במשנה מרץ, ואכן, זהו ספר שלופת את הנשימה והנשמה, מצד אחד הלב מתחלחל מהסיפור של ג'וד, ומצד שני הוא עטוף במעטפת חברים דואגת, אמיצה ובעיקר מעוררת קנאה. יש כאן סיפור טוב מהחיים, כתוב טוב מאד, מסקרן, שובר לב לא פעם, העיניים מרצדות ומתמלאות בדמעות מגודש הרגשות שעולה. הספר הזה הוא אחד מן הטובים שקראתי.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•שולי קליין
האחרות

האחרות

שהרה בלאו

כותבת מחוננת, סיפור מפתיע במקוריותו, המושג "אל-הורות", כהחלטה, לא היה מוכר לי ובוודאי שלא הייתי ערה לקיומו בתנ"ך. התקשיתי להזדהות עם הרעיון, כאידאולוגיה, לא לרצות להוליד ילדים. אני את שלי מאד אוהבת, כבני אדם ואני חושבת שבלעדיהם הייתי אחרת, לא טובה יותר או רעה יותר, פשוט אחרת.

לא הינחתי את הספר מידיי, העלילה קולחת ומעניינת, הסיפור מותח. יופי של ספר.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•שולי קליין
מאחורי ההר

מאחורי ההר

מאיה ערד

זו פעם שניה שאני לוקחת לידיים ספר שלה, את הראשון, מידות רעות, על המאבקים באקדמיה סגרתי די מהר, הכתיבה לא היתה אמינה מספיק בעיניי, הרגשתי את מאמציה של הסופרת למצוא חן בעיניי, כקוראת. בספר החדש, קיוויתי שהנושא "ספרות בלשית" יהיה מספיק מאתגר, מה גם ששמעתי המלצות. לאכזבתי, הספר הוא קורס יבשושי בספרות בלשית, לא מותח, לא מעניין, טרחני, מלאה בהרצאות מיותרות בין היתר גם על הפקת נפט, דמויות שטוחות, שיחות מאולצות, מופרכות ברוב המקרים, תוך ניסיון פשטני להכניס מתח ב"חפירות" של גיבור הסיפור בעברן של שאר הדמויות. כל כך לא אמין, פשוט מרגיז.

כל כך מעט ספרים טובים. צריך לקרוא כל כך הרבה ספרים בינוניים עד שמגיעים לפנינה אמיתית. אני עדיין מחפשת אותה, את הפנינה.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•שולי קליין
החברה הגאונה

החברה הגאונה

אלנה פרנטה

סיימתי לקרוא את הספר, ממש כעת. לצערי הרב, השתעממתי. בקושי צלחתי את ה-341 עמודים, והסיבה היחידה לדבקות במשימה היתה הפרסום הרב שנלווה לספר הזה ולאלו הבאים אחריו בסדרה. אמנם הסופרת מצליחה לתאר יפה את האווירה של השכונה, אבל היא יכולה להתאים בקלות לא רק לנאפולי של שנות החמישים, אלא גם לשכונות בבאר שבע, בית שמש, רמלה או כל מקום אחר. מעבר לכך, כמעט ואין עלילה, אין ריגושים, כלום.
האמת, די מבאס שאני אף פעם לא לומדת. כל פעם אני נופלת לאותן מהמורות. הייתי צריכה להפסיק אותו קודם :(

לפני 10 שנים•
★★★★★
•שולי קליין
הצוואה

הצוואה

ג'ון גרישם

דיני ירושה היה קורס מרתק ובמיוחד בגלל המרצה, עו"ד יוסי מנדלסון, איש רב קסם, ידען, ומנוסה בתחום משפחה. פסקי הדין של הקורס, תיארו קשת של רגשות שליוו אנשים שכתבו צוואות ועניין צוואתם הגיע לדיון משפטי. סיפורים קורעי לב, חורכי נשמה, כשמצד אחד עמדו אנשים שהדירו מצוואתם את קרוביהם מדרגת קרבה ראשונה ומצד שני, אם לשני בנים, שהתייסרה מכך שנאלצה להכריז על בן אחד "בן ממשיך" וביקשה להוריש לבנה השני את הבית בו התגוררה במושב ועוד כיוצא באלה מקרים. הסיפור הרי לא היה קשה אם לא היה מלווה בהתדיינות משפטית בו תיאר בית המשפט את ההליכים שבני המשפחה ניהלו האחד נגד השני. כשקוראים פרטים כאלה כשאתה מבוגר, ישר המחשבות נודדות על הילדים שלך, בקיצור מסחטה רגשית, במיוחד כשיודעים שאלו סיפורים אמיתיים מהחיים.

עברו כמה שנים טובות, כנראה גם גס ליבי, כי התרגלתי לזוועות שאנשים מסוגלים לעשות האחד לשני, וקראתי את "שדרת השקמים" הספר האחרון של ג'ון גרישם שמתאר אדם שהדיר את ילדיו מצוואתו, סיפור (דמיוני כנראה) מעניין, שגם היה כתוב טוב (כתבתי על כך ביקורת).
בידיעה שצוואות הן כר עסיסי דיו כדי לספר סיפורים טובים, הגעתי לספר "הצוואה", שגם הוא עוסק, חח כמה קל, ..., בהדרת ילדים מצוואה. מיליארדר זקן, חולה ונרגן, מכנס את בני משפחתו כדי לקרוא להם את צוואתו. שלושה פסיכיאטרים מאשרים כי הוא צלול ושפוי לחלוטין. ואז הוא מנחית עליהם מכה, ומבצע תרגיל שמתחיל מסע סביב קיום הצוואה.

הגעתי עד עמוד 245, חצי ספר, כאשר יש בו שני סיפורים מובחנים, האחד דן בהיבטים ואירועים משפטיים שמתנהלים בעקבות ההדרה, סטראוטיפי כמו מדורי המשפט בעיתוני נשים של פעם, ואילו החלק השני מתאר מרדף טרחני, איום, בג'ונגלים של דרום אמריקה. תיאור משעמם, ארוך מעצבן, במהלך קריאתו דימיתי את ג'ון גרישם יושב עם השלט ביד מול "נשיונל ג'יאוגרפיק" ודולה מהמסך פרטים לספר המשעמם שלו.

אורך הרוח שלי בא אל קיצו. העפתי את הספר לכל הרוחות וישר למדף המאכזבים.
ותרו עליו.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•שולי קליין
עת להרוג כריכת הסרט

עת להרוג כריכת הסרט

ג'ון גרישם

פעם חשבתי, שיהיה לי קשה לקרוא ספר שני של אותו הסופר, אם הספר הראשון שלו הרשים אותי מאד. אז זהו שבזכות ג'ון גרישם, כבר לא. בשבוע שעבר קראתי את "שדרת השקמים" והיום סיימתי את "עת להרוג" ומה אומר ומה אגיד, ככה אני אוהבת את הספרים שאני קוראת. סיפור ממש טוב שכתוב טוב, סוחף, מעניין, בלי התבכיינות ועצב אינסופי, בלי שמות של מותגים, נטולי זימה או גסויות בוטות. אם אני רוצה שפת רחוב, אני יכולה לקרוא במקומות אחרים. אני רוצה שהסופר יהיה מנומס, וידידותי לי, שאני לא אצטרך לעמול קשה מדי כשאני קוראת את הספר. שתהיה בו אמירה, אבל ממש לא בנאלית. ספר עמוס באירועים הגיוניים ולא מופרכים. הכל היה בספר "עת להרוג". ספר פשוט מצויין.
לפני כמה שנים התראיין ג'ון גרישם וסיפר שהרעיון לספר הגיע כאשר הוא צפה בעדות של ילדה בת 12 על האונס שעברה. הוא הביט באביה של הילדה ודימיין כיצד החברה היתה מגיבה לו האב היה פועל כראות עיניו. "היה בסיפור הזה גם משהו מחיי שלי, כי הוא עסק במשפט בעיירה קטנה במיסיסיפי, שעורך דין צעיר מקבל בה פסק דין חשוב. זה היה פחות או יותר החלום שלי באותו זמן". בספר, ילדה בת 10, שחורה, נאנסת ומוכת באכזריות, על ידי שני צעירים לבנים, האנסים נעצרים על ידי השריף והמשטרה המקומית, אולם טרם העמדתם למשפט, לוקח אבי הילדה, את החוק לידיו ורוצח את השניים במדרגות בית המשפט. הספר מתאר את היחסים בין הקהילות בעיירה דרומית, המתח הגזעי בין "לוחמי זכויות" לבין רד-נקס. את מערכת המשפט האמריקאית, השונה כל כך מהמערכת המשפטית שלנו, את פעולתם של חבר מושבעים גדול וחבר מושבעים רגיל, את התארגנות הקהילות השחורה והלבנה בעיירה, את יחסי הכוחות, שמשפיעים על שיקול הדעת של בעלי התפקידים בעיר הדרומית. ההגנה מסורה בידי עורך דין צעיר, המלווה באידאלים, אבל גם בחברים טובים, שעוזרים לו להתמודד עם גודל המטלה שעל כתפיו, להביא לזיכויו של האב.

אז נכון שכבר ראינו לא מעט סרטים כאלה, בין שהיו בני שעה או יותר, בכל אחת מסדרות הטלוויזיה ואפילו הקולנוע. ולמרות שאני חסידת הסרטים, שמחתי שקראתי את הספר ולא ראיתי את הסרט. הרגשתי אחרת מסרט. הרגשתי שהדמיון שלי נסחף אחרי קצב האירועים והדילמות והעדפתי לא לתת לדמויות פנים ידועות, אלא אנונימיות והיא זו שעשתה לי את הספר. כשסיימתי לקרוא וראיתי מי השחקנים ששיחקו בסרט, שמחתי שהעדפתי את הספר. אמנם שחקנים מצויינים, אבל זה לא אותו הדבר. מי יכול לעמוד בפני מתיו מקונוהי, דונלד סאטרלנד, קיפר סאטרלנד, סמואל ל. גקסון? ברור שהייתי נמסה מהמשחק שלהם.


הספר, פשוט מעולה. חמישה כוכבים, לא פחות.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•שולי קליין
שדרת השקמים

שדרת השקמים

ג'ון גרישם

לבושתי אודה, שזו הפעם הראשונה שאני קוראת ספר של ג'ון גרישם. פעם לפני המון שנים ביקרתי בכלא מעשיהו וראיתי על המדף באחד התאים ספר שלו, האסיר בתא ציין בפנינו, המבקרים, שכולם קוראים את הספרים של ג'ון גרישם וכן, כולם גם רוצים להיות עורכי דין. חח.
לפני סוכות ביקרתי שוב, בצומת ספרים וביקשתי לרכוש כמה "ממתקים חדשים". באתי עם רשימה של ספרים שפורסמו במוסף הספרים של הארץ, ובעודי קוראת לעובדת של החנות את הרשימה מהסמרטפון שלי, בהם בעיקר ספרי מתח, ניגש אלי פרקליט צמרת, שהסתובב בין הדוכנים, והציע לי כמה ספרים, שממש עשו לו את זה. וכן, הוא המליץ בפה מלא גם על הספר הזה. ערמתי את כל הספרים וניגשתי לקופה, והחלטתי, להבטיח לעצמי להתחיל לקרוא את גרישם ולהעיף אותו לכל הרוחות אם יהיה אמריקאי מדי. בקריאת גרישם השתדלתי לבוא "לוח חלק", למרות הזיכרונות מהכלא מצד אחד ונוכח המלצת עורך הדין המהולל. ומצאתי ספר מרתק, קולח, מעניין, עם דרמה, שבחלקה היתה צפויה, קצת בשליש האחרון של הספר. ולמרות זאת, ממליצה בכל פה. ואני לא נרתעת מעובי הספר. את מי מעניין אם בספר יש 500 או 400 עמודים, אם הסיפור טוב?

הסיפור לכשעצמו מעורר עניין והוא סב אודות תקפותה של צוואה, בה מדיר המוריש את צאצאיו - סֶת הבארד תלה את עצמו באוקטובר 1988, לאחר שתכנן את מותו לפרטי פרטים. הוא גם כתב - בכתב ידו ללא נוכחות עדים - צוואה חדשה המנשלת לגמרי את ילדיו ונכדיו, ומורישה את הונו העצום לסוכנת הבית השחורה שלו. עורך הדין, גיבור הספר, מופתע לקבל בדואר את צוואתו של סת יום אחרי מותו, בצירוף מכתב הממנה אותו למוציא לפועל שלה. מאותו רגע הוא נאלץ להתמודד עם משפחה פגועה, עם סוללת עורכי דין שאינם בוחלים בשום טריק משפטי, ועם שאלות שהמענה עליהן לוט בערפל: האם היה סת צלול כאשר כתב את צוואתו האחרונה? מה היה טיב היחסים האמיתי בינו לבין סוכנת הבית שלו?

סיפור טוב שכתוב טוב. וכן, קשה היה להניח אותו מהיד.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•שולי קליין
מיליון רסיסים קטנים

מיליון רסיסים קטנים

ג'יימס פריי

ג'יימס פריי הוא בחור בן 23, שגדל במשפחה נורמטיבית, להורים שעשו כמיטב יכולתם והעניקו לילדיהם בית תומך ואוהב, ולמרות זאת, ג'יימס הוא אלכוהוליסט, מכור לסמים ועבריין מאז גיל 10, גיל בו איבד את הכרתו בגלל אלכוהול, בפעם הראשונה. ג'יימס מגיע למרכז הגמילה שבור, פיסית ונפשית, כמעט ללא תקנה. במרכז הגמילה עובר ג'יימס תהליך גמילה בתהליך משפחתי ואישי כואב. התהליך מבוסס על כללי ההחלמה של האלכוהוליסטים האנונימיים, שמכריזים שזו השיטה היחידה שעובדת וגם היא לא מבטיחה יותר מ-15% סיכויי החלמה ולמרות זאת, על אף שהוא יודע מלכתחילה שאלו הם סיכוייו, בדם יזע ודמעות הוא בוחר באחת משתי האופציות היחידות שעמדו בפניו- בהחלמה, כשהאופציה האחרת היתה התאבדות.
הספר מאד מרשים בעוצמות שהוא מתאר, בסבל של האנשים, בבושה שמלווה את ההתמכרות, בניסיונות הקשים להתגבר על ההתמכרות, בתהום חוסר האונים שההתמכרות הובילה את המתמכרים, לפשע, לחיים ללא כבוד עצמי, נגרר אחר השד הגדול שהשתלט לך על החיים.
סיפור טוב, כתוב טוב.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•שולי קליין
נעלמת

נעלמת

גיליאן פלין

איך כותבים ביקורת על ספר מתח טוב, בלי לחשוף פרטים ? בלי לקלקל את חווית הקריאה ? לכאורה זהו ספר עם סיפור רגיל, "קראת אחד קראת את כולם", במרכזו- סיפור היעלמותה של אשה מביתה, כאשר בעלה הופך לחשוד העיקרי. אז זהו, שכאן נרקמה עלילה לא שגרתית, מלאת תובנות, שזורה באבחנות דקות ללא קלישאות. עלילה מפתיעה.

ספר מצוין.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•שולי קליין

ביקורות נוספות על "ללכת בדרכך"

ללכת בדרכך

ללכת בדרכך

ג'וג'ו מויס

מאז שהקריאה הפכה לחלק בלתי נפרד מהחיים שלי וברגע שאני מסיימת ספר אחד, אני עוברת מיד לספר הבא שממתין, לא קורה יותר מדי, לצערי, שאני מסיימת ספר ורוצה להיאחז בו עוד קצת, לחשוב עליו, להרהר בו, לקחת ממנו איזה מסר או איזו תובנה שאני רוצה שילוו אותי. אבל כשזה קורה, אין דבר נפלא וממלא מזה. אז הנה דוגמה לספר כזה שהכריח אותי לחשוב והזכיר לי, שוב, למה הקריאה היא אחת האהבות הגדולות שלי. ואין ספק שזה אחד הספרים הנפלאים שקראתי בחודשים האחרונים.

עברו כבר כמה שבועות טובים מאז שסיימתי את הספר והוא עדיין מהדהד בי, עם הסוף הבלתי נשכח והמצמרר שלו. נשאבתי אל הספר הזה מהעמוד הראשון, וברור שסיימתי אותו מהר מדי.

הסיפור מסופר מפיה של לואיזה קלארק, בחורה צעירה שמתגוררת בעיירה קטנה עם הוריה. היא חיה חיים נטולי שאיפות ולא ממש יוצאת מאזור הנוחות שלה. היא עובדת כמלצרית בבית קפה קטן עד ליום שבו הוא נסגר והיא מפוטרת. היא המפרנסת העיקרית בבית, ולכן עליה למצוא עבודה חדשה באופן מיידי. בחוסר רצון, היא מתחילה לעבוד כמטפלת של בחור צעיר ונכה, משותק בארבע גפיו כתוצאה מתאונת דרכים, ויל טריינר. ויל אינו אדם שקל להסתדר איתו. היה לו הכול בחיים והוא איבד את הרוב, הוא ממורמר וציני, שונא את העובדה שהוא צריך להיעזר באחרים כדי לבצע פעולות בסיסיות ושונא את החיים שלו באופן כללי. שונא עד כדי כך שהוא רוצה לסיים אותם, וללואיזה יש חצי שנה בלבד כדי לשנות את דעתו.

זו העלילה בקווים כלליים מאוד, ואני לא רוצה לגרוע מחוויית הקריאה ומההשפעה של הספר. אני חייבת לציין שאמנם נשאבתי אל הספר הזה כבר מהעמוד הראשון שלו, אבל בהתחלה הרושם שלי ממנו היה של ספר קליל, וככל שהספר התקדם, הוא הפך למורכב ועמוק.

שתי הדמויות העיקריות, ויל ולואיזה, הן דמויות נפלאות – שנונות, ציניות וכל אחת מהן מתמודדת עם קלף מחורבן למדי שחילק להן הגורל. המפגש הראשון ביניהם היה צולע, והקשר ביניהם ידע עליות ומורדות רבות, אבל הפך בסופו של דבר לקשר מלא ברכות, אכפתיות ויופי, וכל רגע שהם חלקו היה מיוחד בדרכו. ההשפעה של כל אחד מהם על חייו של האחר היא משנת חיים ויוצאת דופן, והמסע שהם עוברים ביחד הוא קסום, עד לסופו שובר הלב.

כתיבתה של ג'וג'ו מויס פשוט נפלאה. היא מרגשת מאוד, קלה לקריאה, יש בה הרבה הומור, אבל היא לא מוותרת גם על העומק. והסיפור עצמו מרגיש כל כך אמיתי, הדמויות נבנו בצורה כל כך אמינה – החל מהמשפחה המטורפת של לואיזה וכלה בהורים המשמימים של ויל, וכמובן גם ויל ולואיזה עצמם. הצלחתי להבין כל פעולה שלהם ולהזדהות איתה. הכיוון שאליו הלך הסיפור היה אמין מאוד וכל רגע קטן בסיפור היה פשוט מושלם. הצלחתי לדמיין כל דבר שתואר בספר, כאילו התרחש לנגד עיניי.

הסיפור היה עצוב, ועם זאת כל כך מחמם את הלב. מלא באובדן, אבל ממלא את לב הקורא לגמרי. סוף הספר משאיר את הקורא עם כאב לב גדול, אבל עם חיוך ענק. ומעל הכול – הספר הזה גורם לך לרצות לחיות, גורם לך לחשוב על האופן שבו אתה חי את חייך, על הבחירות שלך בחיים, וגורם לך לרצות לנצל את החיים עד תום.

מומלץ, כבר אמרתי?

לפני 12 שנים•
★★★★★
•גלית
ללכת בדרכך

ללכת בדרכך

ג'וג'ו מויס

אני לא בוכה מספרים. משירים כן. מספרים לא.
**כמעט כולם התרגשו, בכו והמליצו על ספר זה.
אז קראתי.
הספר פשוט, לא מתוחכם.

~~ יתכנו ספויילרים ~~

לואיזה, כמו הספר, חביבה, קלילה ומשעשעת לפרקים.
בת 27, חסרת הכשרה נכנסת לחייו של ויל, בן 35 המשותק בארבע גפיים, לשמור עליו, להכניס קצת צבע לחייו.
לואיזה, לוקחת על עצמה משימה להזיז (דעתו של) משותק.
ויל, גם הוא משעשע לפרקים, אדיש ללואיזה בתחילה ולאחר מכן מצליח לאתגר את לואיזה למצוא כיוון ועיניין בחיים.
הנכה, המוגבל, הצליח להזיז את לואיזה.
האם לואיזה תצליח להזיז את ויל?
האם למישהו בכלל יש זכות להזיז דעתו של אחר, צלול, ברור ומנומק?

~~ סוף ספויילרים ~~

הספר, כמו לקחו אסופה של משפטים לחיים טובים, משפטים נכונים אולי, משעשעים אולי, מרגשים אולי, ואת אותם משפטים עטפו בסיפור אהבה שכזה.
סיפור אהבה סוחפים אהובים עלי במיוחד.
היה בסדר, אבל לא בכיתי.

~~~

**(ממתינה למחשבות והערת הזיבלון. נא לא לאכזב)

לפני 10 שנים•
★★★★★
•michalro
ללכת בדרכך

ללכת בדרכך

ג'וג'ו מויס

כנראה שמשהו התקלקל בתעלת הדמעות שלי. בדרך כלל אני בוכה מכל ספר או סרט שיש בו אפילו שמץ של עצב. אפילו מהלהיט האחרון של דיסני "לשבור את הקרח" בכיתי. כשלקחתי את הספר הזה מהספריה הכנתי ערמה של טישואים והתכוננתי לבכי טוב כזה ומשחרר. "זה ספר שאפילו ציניקנים בוכים בו" הבטיחו הביקורות. למרבה הפלא עיני נשארו יבשות לחלוטין. איך זה קרה? פשוט מאוד. הספר היה צפוי לגמרי בעיני ולכן לא ממש מרגש.

לואיזה קלארק היא צעירה בת 26 העובדת מספר שנים בבית קפה שכונתי, ומפרנסת את משפחתה – אם שמטפלת בסב, אחות שהיא אם חד הורית צעירה, אב שמשרתו בסכנה מתמדת. כשלואיזה מפוטרת היא מוכרחה למצוא עבודה כמה שיותר מהר, ולכן מסכימה בלית ברירה לשמש מטפלת לויל, גבר עשיר שמשותק מהצוואר ומטה לאחר תאונה. המפגש בין השניים כבר נכתב המוני פעמים – האישה הפשוטה שהיא מקסימה וקלילה, הגבר שהוא קשה ומגעיל אליה, התחלה שהיא בלתי נסבלת לשני הצדדים, עד שהם נקשרים זה לזו כמתבקש. כמה לא מפתיע לגלות שמאחורי הציניקן המריר מסתתרת נפש עדינה שמצליחה לגרום ללואיזה לקחת אחריות על חייה ולממש את הפוטניציאל הרב שכמובן טמון בה. בקיצור, סטריאוטיפ על גבי סטריאוטיפ. יאמר לזכותה של מוייס שהיא שוברת בחלק השני של הספר את התבנית השחוקה עד זרה של אלייזה דוליטל. מסתבר שלמשפחתו של ויל יש סיבה להעסיק את לואיזה מעבר למה שסופר לה בתחילה. אולם למרות התפנית העלילתית יכולתי לחזות את ההמשך, מה שכנראה תרם ליבוש הדמעות שלי עוד בטרם הבשילו לצאת.

לטובת הספר ניתן לומר שהוא קריא מאוד, דמותה של לואיזה באמת מקסימה ומעוררת הזדהות, וגם הומור יש כאן לעיתים. באופן עדין יש כאן גם ביקורת על החברה – בדידותו של אדם שהיה מרכז החברה ונעזב לנפשו מרגע שהיה לנכה, ההוצאות הבלתי אפשריות שמתלוות למצב כזה, הצביעות של החברה שמחליטה שכל אדם צריך להיאחז בחייו בכוח ולא מאפשרת למי שרוצה את הבחירה לסיים אותם.

למרבה המזל זה לא ספר ישראלי, ולכן מותר לי לא להקסם ממנו. בביקורת האחרונה שלי שלא היללה הסופרת נעלבה באופן אישי וחברותיה הציפו אותי בהודעות נרגשות עד שוצפות בתוספת עלבונות ואיחלו לי שיהיה לי ילד אוטיסט. הפעם אני מניחה שמוייס, שזהו רב מכר נוסף שלה, תהיה אדישה לחלוטין לביקורת אנונימית באתר ישראלי.

לפני 11 שנים•בלו-בלו
ללכת בדרכך

ללכת בדרכך

ג'וג'ו מויס

איכשהו התגלגל אלי עותק של הספר שכריכתו היא לא זו המופיעה כאן, אלא כולה תצלום מוגדל של לואיזה וויל מחובקים, כלומר פוסטר פרסומת לסרט שנערך ככריכה. אני תוהה אם בגרסה הדיגיטלית יכללו גם טריילר. על הכריכה מתנוססים הכיתובים "בראש רשימות רבי-המכר בעולם!" ו"עכשיו הסרט". עם כל איזכורי הסרט והרצון לקדם את שניהם, לא יפלא שגם הקריאה בספר דומה מאוד לצפיה בסרט, כאילו כוונת המחברת ג'וג'ו מויס הייתה ליצור ספר שעיבודו לתסריט יקל על העוסקים במלאכה.
כיצד יוצרים ספר שמרגיש כמו סרט כבר בעת קריאתו?
קודם כל, הרבה המחשות ויזואליות: הטייץ המפוספס, תאור פיזי של הדמויות, תאור הגן הפורח, עיסוק בויזואליה כתוכן ממש - קעקועים, מירוץ סוסים, חתונה, ובגדים, בגדים ושוב בגדים, כשכל דמות מאופיינת על ידי לבוש שונה בהתאם לסטריאוטיפ שנבנה לה ושממנו איננה חורגת.
שנית, עיסוק בקיטש, ניו-אייג' וקואוצ'ריות במסווה. הספר כתוב בצורה אובר-רומנטית ומבצע גלוריפיקציות של דמויות מסויימות ושינמוך של דמויות אחרות מנגד. יש בספר עיסוק בשינוי שדמויות עוברות, ובאלמנטים שמחישים או מעכבים את השינוי. מתוך המכתב בסוף הספר: "אני לא אומר לקפוץ מבניינים גבוהים או לשחות עם לווייתנים או משהו... אלא לחיות באומץ. לדחוף את עצמך. לא להתפשר" (עמ' 406). ממש אלון גל.
שלישית, הדמויות בנויות בהתאם לטייפ-קאסט מסויים וכל מה שקשור בהן ובהתנהגותן מוכתב כתוצאה מאותו טייפ-קאסט. לואיזה הוא המגניבה השובבה שלא מתבגרת, אחותה היא הגאונה האחראית, אמו של ויל היא אישה ממורמרת ונוקשה, ויל הוא שחצן ציני וכו'. כל הדיאלוגים ביניהם מוכתבים על-פי קריטריונים שנקבעו מראש ולכן הם צפויים.
רביעית, העלילה לא חורגת ממה ממה שמצופה אליה, היא מכוונת מטרה כאילו כל דקת קריאה היא מאני-טיים.
ויחד עם כל עניין הקריאה הויזואלית, הקיטש, הסטריאוטיפים והכתיבה מכוונת-המטרה, אני חושבת שזה ספר לא רע. במיוחד כי נהניתי לקרוא אותו, והוא החזיק אותי במתח והצליח לרגש, גם אם באמצעים מלאכותיים. לא מדובר פה בדוסטוייבסקי, זה ספר שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, ונעשתה כאן עבודה קשה בכתיבת ספר שירתק את הקוראים בכל רגע ורגע.
והערה קטנה לגבי דמותו של ויל (עוד אחת מהדמויות שעוברות גלוריפיקציה בספר) - לי היה נראה שהוא לא רק יהיר ועיקש, אלא שאינו מסוגל לקבל את לואיזה כפי שהיא, מבלי לשנות אותה ולהפוך את חייה דומים לחיים שהיו יכולים להיות לו. והיא, למרות כל הרצון שלה לצאת מהקן ולהתחיל לקבל החלטות בעצמה, בסופו של דבר שוב מצייתת לו ומרצה אותו. נקודה למחשבה.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•זוהר
ללכת בדרכך

ללכת בדרכך

ג'וג'ו מויס

את הפרקים האחרונים בספר קראתי ביום שבת בבוקר, הבנות ישנו בפעם הראשונה אצל סבא וסבתא, ואני זכיתי לבוקר של שקט . בעלי שיחיה נכנס לסלון הלום שינה ומצא אותי ממררת בבכי . "תשחררי קצת" אמר לי , "לא יקרה כלום אם נזכה לקצת שקט מידי פעם", ומכיוון שהוא לא איש של ספר לא עלה בדעתו שמיררתי על הסיום החמוץ מתוק של הספר וממש לא על השקט הנפלא (ותסלחנה לי בנותיי האהובות...).
הספר הזה הוא פנינה אמיתית. לעיתים מינימליסטי מאוד, כמו איש שפותח באיטיות חלון לנוף עוצר נשימה. לכאורה סיפור נדוש, אבל ג'וג'ו מויס מפליאה לעשות ממנו סיפור אהבה מיוחד במינו עם עומק נפלא לכל דמות. בחלק מהפרקים היא נותנת לנו להציץ על המתרחש מנקודת מבטם של דמויות המשנה (רק חבל שלא מנקודת מבטו של ויל...) והדקויות של כל דמות ודמות פשוט הדהימה אותי.
ספר מעולה ומומלץ. לא לשכוח טישו ליד.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•ענת ש
ללכת בדרכך

ללכת בדרכך

ג'וג'ו מויס

האם אני היחידה ששמה לב שהמסר לאורך כל הספר הזה הוא שחיים עם מוגבלות או נכות מסוימת הם חיים שלא שווה לחיות אותם? למרות שיש לך משפחה אוהבת ותומכת, אמצעים כספיים אינסופיים, טיפולים רפואיים מצוינים ושותפה לחיים נאמנה ומיוחדת, שאוהבת אותך מפני מי שאתה באמת?

שלא תטעו, אני ממש אהבתי את הספר הזה. הדמויות חזקות ובעלות עולם פנימי עשיר, העלילה מרתקת ולא משעממת לרגע, הכתיבה והתרגום טובים מאוד והסוף מפתיע. היו פעמים שנורא התרגשתי או שדילגתי בעיניים כמה שורות בכדי לראות מה יתחרש בהמשך מרוב סקרנות ואז חזרתי לאותה הנקודה. היו פעמים בהם אפילו סגרתי את הספר ופשוט חשבתי וחשבתי ולא המשכתי לקרוא עד שהצלחתי להירגע.

אבל כל כך מפריעה לי הגישה של הספר, לקראת הסוף הרגשתי ממש מצוקה עמוקה מפני ההשלכות המוסריות והאתיות על מה שעומד לקרות.

אני לא מזלזלת או רוצה לנסות להרגיש מה בן אדם שחי בכיסא גלגלים חווה, אני בטוחה שזה לגמרי לא קל ולא נעים ואני יודעת שאני לעולם לא אצליח לתפוס עד כמה זה קשה. אבל להחליט ולקבוע שחיים עם נכות הם חיים שלא שווים מספיק, זה יותר מידי בשבילי. לכל אלה מאיתנו שיש להם חבר או קרוב משפחה במצב דומה, הסיום של הספר מאוד טרגי ומטריד.

מצד אחד אני נורא רוצה לתת לספר הזה חמישה כוכבים כי זה היה ספר מעולה, מצד שני אני כל כך כועסת ועצובה שאני חושבת שאפילו כוכב אחד לא מגיע לו. אני צריכה לגבש עמדה ברורה בנוגע לספר ואז כנראה אחליט.

לפני 9 שנים•Cat
ללכת בדרכך

ללכת בדרכך

ג'וג'ו מויס

ג'וג'ו מויס הובאה לידיעתו של הקורא הישראלי עם הלהיט הקודם "הנערה שהשארת מאחור". בספר ההוא היה פרק התחלתי משובח וכל ההמשך מרוח, משל פזילה מהירה לתסריט בוא יבוא.
הספר לפנינו פניו כולו לסרט עתיר רווחים, עלילה בוליוודית בפזילה הוליוודית. ובמה דברים אמורים? הדברים אמורים באחר ויל טריינר, בחור בן 33 מעיירה מסויימת באנגליה, עיירה בה גדל ברווחה ולמשפחתו טירה שרווחיה מתיירות. הוא עצמו הגיע מהר מאוד ללונדון, הפך למנהל מצליח בחברה המשתלטת על חברות אחרות והתעשר עד שנפגע בתאונה והפך למשותק בארבע גפיו.
שנתיים לאחר מכן אנו פוגשים את לואיזה קלרק בת ה-26, מפוטרת טרייה מבית קפה שזה עתה נסגר ואותו אהבה. בלשכת העבודה הציעו לה עבודה עם משותק בארבע גפיו. בראיון אליו היא ניגשת המראיינת היא אמו של המשותק, קמילה טריינר, הממהרת להעסיק אותה למרות חוסר ניסיונה בתחום. הסוד מתגלה עד מהרה: ויל בוחר לסיים חייו בעוד שישה חודשים בדיגניטס השוויצרי, מקום בו אנשים בוחרים לסיים חייהם בהתאבדות. לואיזה צריכה איכשהו, מלבד סיוע בטיפול, לרומם את רוחו ולמנוע את הרצון להתאבד. ויל כמובן לא יודע שהיא יודעת ואפילו נתן, המטפל הרפואי, לא יודע שהיא יודעת.
כדי לסייע במציאת תוכנית לרומם את רוחו, לואיזה מסתייעת באחותה קטרינה, המעלה רעיונות משלה. הרעיונות הראשונים נידונו לכישלון, אך בסוף יש דווקא הצלחה קטנה.
לא אמשיך לגלות. זה באמת לא עד כדי כך חשוב.
מה שחשוב באמת זה הזן החדש של הכותבים (והכותבות, כמובן) המפנים פניהם לקוראים באשר הם ומכל שדרות העם. על פניו זה בהחלט בסדר, הכסף שופע וגם הפרסום. לי זה רע. הספר הזה תפור תפרים גסים: המעברים העלילתיים מודבקים מטלאים, הדמעות מושפרצות ע"י מאפר נמרץ מדי, העלילה המתרחשת ב-2007 לא צריכה לייחס למחשב כוחות מאגיים ולמסור מספר טלפון ביתי במקום סלולארי זה אנכרוניזם שעבר זמנו. זה עוד איכשהו נסבל.
אלא שהספר עוסק בדילמות מוסריות כבדות וכאן כוחה של מויס באמת דל. היא בחרה בדמויות בלתי אפשריות מחד גיסא (לואיזה קלרק החצי-היסטרית) ומאידך גיסא בדמות כל כך מתבקשת, שאיכשהו זה יוצא רע (קמילה, אמו של ויל, שופטת מוערכת). גם זו וגם זו אינן דמויות חזקות בהתלבטות מוסרית, הוספת האב הבוגדני מוציאה אותו מכלל המשחקים את המשחק המוסרי וכן הלאה וכן הלאה.
הסיפור יכול היה להיות חזק יותר, מצומצם יותר וכמובן כתוב בצורה ראויה יותר פרי עטם של כותבים מוכשרים יותר. ג'וג'ו מויס אינה אחת כזו.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•מורי
ללכת בדרכך

ללכת בדרכך

ג'וג'ו מויס

יש מגוון ספרים: מעניינים פחות/ מעניינים יותר, קלילים/ מעמיקים, מרתקים או משמימים/ מאכזבים...
אבל אחת ל..נתקלים בספר שלוקחים אותו הלאה איתנו, ספר שתופס מקום בלב ומלווה אותנו גם אחרי שכבר סיימנו לקרוא.
על אחד כזה אני רוצה להמליץ- "ללכת בדרכך" של ג'וג'ו מויס.
בקצרה: בחורה בת 26, מפוטרת בהתראה קצרה מעבודתה וכיוון שהיא המפרנסת העיקרית בבית (מתגוררת עם סבה, הוריה ואחותה הצעירה, אם חד הורית לילד בן 5) היא נאלצת לקבל על עצמה עבודה כמטפלת בגבר צעיר בן 35 אשר נותר משותק ב4 גפיו בעקבות תאונת דרכים.
הסיטואציה הזאת יוצרת מפגש בין שני עולמות שונים- הגבר ממעמד גבוה והיא מהמעמד הנמוך, הגבר (לפני התאונה) חי חיים שוקקים, היה מנכ"ל והרוויח הון, עסק בפעולות אקסטרים ואהב אתגרים ואילו היא חיה חיי שגרה די אפרוריים, ללא שאיפות מיוחדות להתקדם בחיים וכו'.
חוץ מזה שבמהלך הסיפור הם מתפתחים ולומדים דברים אחד בזכות השניה, יש טוויסט בעלילה והיא מגלה את הסיבה האמיתית שלשמה אמו שכרה אותה כמטפלת עבורו לתקופה של חצי שנה ומפה הסיפור נוסק.
זה ספר שנותן המון- 407 עמודים מהולים בהומור, ציניות, שמחה ועצב.
מעניק דרך הסתכלות על העולם והחיים מהיבטים שונים, ספר סוחף, עוצמתי ומרגש!! (את סוף הספר קראתי עם חבילת טישו צמודה)...
תרשו לעצמכם ולאהובים שלכם את המתנה הזאת!

לפני 11 שנים•
★★★★★
•תולעת ספרים
ללכת בדרכך

ללכת בדרכך

ג'וג'ו מויס

כמו שכתבתי כאן בעבר, אני נוטה להיזהר מספרים שהם קונצנזוס. אם יש משהו שכולם אהבו, אני אתייחס אליו בחשדנות. אפילו אם יש סרט שכולם ראו, כנראה ייקח לי כמה שנים טובות לראות אותו.
בנוסף לכך, אני נזהרת ממלכודות בכי כמו מאש. בכל פעם שאני נתקלת במסחטת דמעות, אני מתמלאת ציניות. ב"שומרת אחותי", כשכולם בכו, אני צחקתי.
ועם זאת, הרגשתי שמזמן לא קראתי ספר טוב, שממש נהניתי ממנו ונכנסתי אליו, אז בחרתי את "ללכת בדרכך". וכמה שאני נזהרת מקונצנזוס וממסחטות דמעות, גם אני נפלתי.
התחלתי את הספר בראשון בצהריים וסיימתי אותו הבוקר - פשוט לא יכולתי להניח אותו מהיד. כן, גם אם הוא קלישאתי, גם אם הוא מוגזם, גם אם הוא לא אמין, הוא פשוט יפה ומרגש, ואם לא הייתי מסיימת לקרוא אותו בעודי על כלי תחבורה ציבורית, הייתי מייבבת ומתייפחת.

מיותר לציין שאתמול הזמנתי גם את ספר ההמשך, נכון?

לפני 9 שנים•
★★★★★
•אספנית כפייתית
3.0
3.0
דירוג
5.0
לפני 11 שנים

“היה שווה לחכות את רשימת ההמתנה בספרייה כדי לקבל בסופו של דבר את הספר הזה.. הספר מגולל 6 חודשים בחיי”

113/157
ביקורות על ללכת בדרכך
הבאה
Slam(وخير جليس في الزمان كتاب)
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 5 שנים

“ספר מאוד יפה , מרגש,עצוב,מרחיב אופקים כתוב בצורה מאוד טובה ,שפה עשירה ורהוטה,על כן, אני ממליץ בחום”