ביקורת ספרותית על אני האגדה מאת ריצ'רד מתיסון
ספר מעולה

---

"לא טוב היות האדם לבדו
אבל הוא לבדו בין כה וכה.
והוא מחכה והוא לבדו
והוא מתמהמה והוא לבדו.
והוא לבדו יודע
שגם אם יתמהמה
בוא יבוא"

החלטתי לפתוח במילים לשיר "לא טוב היות האדם לבדו", כי חשבתי שהמילים שלו מתאימות לסיפור.
הפחד הכי גדול של האדם, כפי שצוינו פה כבר בכמה ביקורות טובות, הוא להיות לבד.
בלי חברים, משפחה, או אפילו האנשים הכי שנואים. להיות לבד לגמרי....

(זהירות!!!!!!!!!! מכאן עלולים להיות ספוילרים חמורים!!!!!!!!!!!).


תקציר:
"האדם האחרון על כדור הארץ ישב בתוך חדר ופתאום נשמעה דפיקה בדלת.
בעולם נטול רחמים וחסר אל,בין עולם המתים לעולם החיים,מתרחש אני האגדה ספרו החשוב ביותר של ריצ'ארד מתיסון,המהווה הצצה דרך צוהר נסתר אל משעול שבו אמורים לפסוע.
בספר קודר ומעורר השראה פורש מתיסון את סיפרו של בן האנוש הבודד בעולם,בן בלי בית,אדם רדוף שדים המייחל למותו ולמרות זאת נאבק בחיים ובמוות בעת ובעונה אחת.רוברט נוויל מנסה לשרוד מול עולם אכזר,דומם,לא אנושי,שבגד בו והותיר אותו מאחור."


הספר מציג לנו את רוברט נוויל, האדם האחרון בעולם. ברוב הספר מוצגת לנו שגרת היומיום של רוברט נוויל,
מטלות שהוא צריך לבצע, מחקרים שהוא עורך, המחשבות שעולות בראשו(בעיקר על נשים), התיסכול, הפחד והחיים המאיימים והלא נודעים שהוא חיי.
כל זה מוצג מבלי שהוא מוציא כמעט אף מילה מהפה.
אין לו עם מי לחלוק את התסכול והפחד, את המטלות היומיומיות, אפילו סתם מחשבות רגילות.

הרעיון הכללי של הספר הוא להציג בפנינו איך האדם היחיד על פני כדו"א חיי לבדו בעולם, מנסה להתמודד במציאות הלא פשוטה, כה אכזרית שאליה נכנס בעל כורחו. האמנם?

בהתחלה חשבתי שזה הרעיון היחיד של הספר, אבל לא. מצאתי בו עוד כמה רעיונות, מסרים, שאלות פילוסופיות:







"לא טוב היות האדם לבדו"
=======================

טוב, אז נתחיל מהרעיון המרכזי שהספר מעלה:
מה קורה כאשר אדם נאלץ לחיות לבדו, ללא אף אדם נוסף וסביבה לתקשר איתה?

בתחילת הסיפור רוברט נואש לחברה. הוא חייב לדבר עם מישהו, או סתם לראות יצור חיי(חיה או בנאדם)ואנושי.
מישהו שהוא יכול לתקשר איתו. במשך הספר רוברט עובר תהליך איטי מלא ייסורים.
מאדם רגיל שיש לו את הרצון לתקשר עם אנשים, הצורך במגע וחום אנושי, הוא נהיה אדם מבודד, קר, רובוטי במובן מסויים, מאבד גם טיפה מהאנושיות שבו ולא יודע לתקשר עם הסביבה. לפחות לא בצורה הנורמלית.
אז הספר מצליח להעביר את הרעיון באופן יפה ומשכנע. כל מחשבה ופעולה של רוברט, כל תגובה שלו, הכל היה אמין.
הריי איזה בנאדם רגיל, שעלול להגיע למצב של לחיות המון זמן לבדו לא היה משתגע? או מאבד את היכולות החברתיות שלו?
אני חושבת שהתגובות שלי, אם הייתי חס וחלילה מגיעה לסטיאציה הזאת, לא היו שונות משל רוברט.
כשאדם נכנס לסביבה מסויימת או מצב אחר וזר לו, הוא חייב לפתח לעצמו הרגליי התמודדות, אחרת הוא יישבר ולא ישרוד.







הערפדים,הדת והמדע
==================
טוב, אז הספר מבהיר לנו שכל מה שחשבנו על ערפדים ועל המקור המסתורי של היווצרותם הוא בולשיט אחד גדול.
לא שדים, לא פיות לא השטן ולא בטיח:
זה הכל וירוס, חיידק שהתפשט בגלל יתושים וחרקים אחרים.
בספר מסתבר לנו שכל האמונות התפלות על הצלבים, היתדות, השום, המראות והחשיפה לשמש, להכל יש הסברים מדעיים, או רק בגלל אמונות תפלות.
בכלל, כל ההסברים על זה היו מעניינים. אמנם זה מוריד קצת מהנופח הרומנטי שבד"כ מקיף את נושא הערפדים, אבל זה היה כתוב בצורה אמינה(כן, אפילו שאני יודעת שזה לא נכון^^).
היה מעניין לקרוא על התופעה הזאת בעין מדעית ולא צורה מיסטית, כמו שזה מופיע בהרבה ספרים.
בעצם, כשחושבים על זה, זה לא נשמע כ,כ מופרך אחרי הכל....
גם אם אנחנו לא נתפתח להיות ערפדים או משהו, אנחנו עדיין עוברים כל מיניי תהליכים אבולוציונים.
מי יודע איך בניי אדם יהיו עוד כמה שנים.....

דת- שמתי לב שהסיפור בין רוברט נוויל לרות מזכיר לי קצת את שימשון הגיבור ודלילה.
שימשון היה איימת הפלישתים. הוא היה בלתי מנוצח, חזק. הנשק הסודי שלו היה השיער שלו.
כשדלילה מפתה את שימשון לגלות לה את סודו, היא מסגירה אותו, הפלישתים תוופסים אותו, גוזזים את שיערו וזה הסוף שלו.
רוברט נוויל, כמו שימשון, הוא איימת הערפדים. הוא בלתי מנוצח. רק שלרוברט, להבדיל משמשון, היה ידע, וידע הוא כוח.
אז מופיעה רות(שגם שמה, למרבה האירוניה, הוא שם תנ"כי)מציגה את עצמה כניצולה בעצמה, שאיבדה את משפחתה.
היא גם, בדרכה שלה, מפתה את רוברט לגלות לה "סודות מדיניים".
היא מצליחה ומביאה בכך לסופו של רוברט.
אמנם הסופים של רוברט ושימשון מעט שונים, אבל יש בהם גם הרבה קווי דימיון. לדעתי, בכל אופן.....




רוברט נוויל-
השריד האחרון של האנושות או אדם שמרן שמפחד משינויים והעתיד?
==========================================================
נוויל מוצג בספר כאדם האנושי האחרון על גבי כדו"א. הוא מנסה להילחם בתופעת הערפדים, להחזיר את האנושות למה שהייתה,
במקום לוותר, להיכנע לחלוטין לחיים החדשים, ולמוטציה שהתפתחה. למה שהאדם הפך להיות....
ברור שברוב הסיפור הייתי בעדו, אבל(ותמיד מופיע ה "אבל" הזה) באיזשהו שלב רוברט שואל את עצמו למה בעצם לא לוותר?
למה לא להיות חלק מהם? הוא דוחה את האופציה הזאת בגלל שהוא לא רוצה להיות כמוהם, ולאבד מהאנושיות שלו.
הוא חושב שהם אכזריים(ואולי הוא גם צודק), אבל מי אמר שבניי האדם ה"רגילים" הם כ"כ טובים?
בשלבים מסויימים בסיפור הוא גם מאבד מהאנושיות שלו. הריגת ערפדים, רק לשם החזרת האנושות.
זה בא לייצג, לדעתי, את האדם הפרימיטיב, השמרן שמפחד משינויים. מהעתיד.
זה מפחיד אותו כי הוא לא מכיר את זה. כל העולם הזה, במובן מסויים זר לו, והריי עכשיו המצב טוב, אז למה בכלל לנסות לשנות אותו? למה לחדש?

רוברט נוויל לא יכול להתקיים בעולם הזה בגלל שהוא כבר לא שייך לו. הוא מהדור הישן, השמרן, זה שמפחד מהשינויים ולא יכול להיכנס לחברה החדשה.
ה"חסינות" שלו מהמחלה מייצגת, בעיניי, את הדעות שלו. את התקופה שאליה שייך ואת חוסר היכולת להיות חלק מאותה חברה שהערפדים מנסים להקים.

************

איך אפשר לסיים ביקורת כזאת?
קשה לי להגיד...
הספר הזה עורר בי הרבה רגשות והעלה הרבה מחשבות ומסקנות.
מדהים שהספר הזה הוציא ממני את כל הניתוח הזה(:

אני ממליצה על הספר, כי הוא כתוב באופן מעניין, מעורר עניין ומחשבה.

» ביקורות נוספות של שרון
» ביקורות נוספות על אני האגדה