ביקורת ספרותית על שקט - כוחם של המופנמים בעולם שלא מפסיק לדבר מאת סוזן קיין
ספר מעולה

---

"לאדם יש זהויות חברתיות רבות כמספר קבוצות האנשים הנפרדות שדעתן חשובה לו.
בדרך כלל הוא מראה פן שונה של עצמו לכל אחת מהקבוצות הללו."
(ויליאם ג'יימס, עמ' 233 מתוך הספר)

אומרים לי תמיד שאני חברותית וחייכנית.
הדבר האחרון שאפשר לומר עליי הוא שאני ביישנית, לא סבלתי מפחד קהל בחיי, הייתי בחוגי ספורט קבוצתיים, השתתפתי בלהט בדיונים בכיתה, אני מפתחת שיחות עם אנשים זרים בקלות מפתיעה, וכל שירותי הצבאי מתבסס על בניית מערכות יחסים ומתן תמיכה לזולת.

אבל במפגשים חברתיים גדולים אני נעלמת. מקומות רועשים וצפופים מכניסים אותי לחרדה. אני מתקשה בעבודת צוות, יש לי רק 2 חברים קרובים, האושר שלי נמצא בחנויות ספרים ובטבע. אני אוהבת להיות לבד.

ועברתי את רוב חיי בתחושת דיסוננס לא פתורה, משום שדחקו בי לצאת יותר, חזרו ואמרו לי שאני לא מופנמת, כי אני אוהבת לשתף ולחלוק וכי יש לי כישורים חברתיים. לא הצלחתי להבין למה אני רצינית, מאין נובע הרצון להיות עם עצמי.

המופנמות על פי סוזן קיין - שמתבססת על יונג ופסיכולוגים רבים נוספים,
אינה סובבת סביב שאלת "הפתיחות הרגשית", אלא סביב התנהלות חברתית והתנהלות בעולם בכלל.
להעדיף ספר על פני מסיבה, להזדקק לפרק זמן ארוך לבדנו, קיום עולם פנימי עשיר, הימנעות מגירויים חיצוניים, רגישות גבוהה לאחרים.
קיימות וריאציות רבות לאופי המופנם (החל מנוירוטי וביישן, וכלה במתבודד כרוני ויהיר), אך עיקר תופעת המופנמות נובע ממה שמוגדר מבחינה פסיכולוגית כ"רגישות יתר", הן פזיולוגית והן מנטלית, ומחלוקת קשב מוגבלת (לדוגמא, רגישות לקול ולאור, בשילוב חוסר יכולת להתרכז במספר שיחות במקביל, הופכות מפגשים חברתיים או מסיבות לאירועים מתישים משום שהאנרגיה שהמופנם משקיע רבה יותר, לפיכך הוא מעדיף להימנע מהם).
וכפי שהיא מסבירה, בעולם שמקדש ווליום גבוה, מוחצנות והתלהבות, לא פלא שהמופנמים מרגישים לא בסדר.
המופנמות אינה אנטי-סוציאליות, למרות שהיא יכולה להתבטא בצורה כזאת. כשהעולם הפנימי דורש תשומת לב רבה, והעולם החיצוני תובע לא פחות, יכולת הכלה מוגבלת של גירויים חיצוניים היא התמודדות יום יומית, שלעיתים מכריעה את הכף לטובת התכנסות והתבודדות. קיין מראה גם מה קורה במקרים שאנחנו מנסים להדחיק את אופיינו, את העולם הפנימי ואת הצורך ב"זמן פרישות" - ההתמוטטות לא רחוקה.

הספר סוקר נושאים רבים:
עליית האידיאל המוחצן, השורשים הפזיולוגיים והנוירולוגיים של המופנמות, הבדלים בין תפיסת האדם המופנם בתרבויות שונות ודמויות ציבוריות ומנהיגים מופנמים.
בנוסף לכך קיין מתייחסת להתמודדות עם מופנמות במקרים שונים, כגון בעבודה, במערכת יחסים זוגית ובגידול ילד מופנם.
היא נותנת כלים חשובים להבנת עצמנו ומציעה פתרונות שונים להתמודדות בחיי היום יום, מנסיונה כאדם מופנם במיוחד.

בתחילה ראיתי את הספר בחנות ולא שקלתי לקרוא אותו.
הוא נראה כמו ספר אמריקאי מסגנון העזרה העצמית, שמדגיש את "כוחם של המופנמים" כאילו מדובר בסגולה או בכישרון,
והתקציר שלו מבטיח שהמופנמים הם המנוע הסמוי של החברה שלנו ("חדשנים ויוצרים... התרומות החשובות בחברה... עד כמה גדול ההפסד שלנו...").
זה שיעור קריטי בשיווק שגוי, אני מכירה מעט מופנמים שירצו לקרוא ספר כזה.
מדובר בספר חשוב, חשוב מאוד, כי הוא נותן הסבר מעמיק ורגיש לאופיים של בין שליש לחצי (!) מהאוכלוסייה, ומאפשר להשלים בשקט עם העובדה שאפשר להיות חברותי ולהנות מהלבד.



*הגדרת מופנם-מוחצן גמישה ורחבה, ומוסברת מבחינות פסיכולוגיות שונות. חלק בספר מוקדש להבהרת נושא זה:
"הוא מתמקד בגבר או באישה המזהים את עצמם אי שם במערך התכונות הבא: עיוני, שכלי, למדני, צנוע, רגיש, מתחשב, רציני, מעמיק, מעודן, מתבונן פנימה, עדין, רגוע, עניו, מתבודד, ביישן, נרתע מסיכונים ובעל עור דק... הספר עוסק גם בניגודו של האדם הזה: התוסס, הפתוח, החברותי, המתיידד, הנוח להתרגש, הדומיננטי, האסרטיבי, הקליל, הפעיל, נוטל הסיכונים, בעל העור העבה, הנוטה כלפי חוץ, האמיץ, והחש בנוח באור הזרקורים. אלה הן קטגוריות רחבות, כמובן. מעטים יזדהו באופן מלא עם האחת או האחרת..." (עמ' 304)

» ביקורות נוספות של פָּלִימְפְּסֶסְט
» ביקורות נוספות על שקט - כוחם של המופנמים בעולם שלא מפסיק לדבר