ביקורת ספרותית על נוף גדול שומם מאת של אסקילדסן
ספר בסדר

---

בצורה כזאת או אחרת, כל 11 הסיפורים הקצרים בספר סובבים סביב אותו גבר מבוגר, מעט נכה רגשית, שאינו מסוגל (או אינו רוצה) לקיים מערכות יחסים עם הקרובים לו. כשנופים גדולים ושוממים נוסכים עליו שלווה, הנוכחות של מישהו נוסף לידו יוצרת חרדה ואי שקט - הוא מסתובב בין החדרים, יוצא מהבית, הוא בורח מהמבטים ומהשתיקות, הוא מחפש פורענות כדי לשחרר את המתח והריקנות הפנימיים שלו (דמויות זרות וחשודות, אלימות, מחלות, מוות, גילוי עריות).

קשה לקרוא את הסיפורים בספר הזה, כשהם אינם מתכנסים לתוך אמירה ברורה על מהות הבדידות או החרדה, למעט הארות ספורות שתיארו את השיממון הנפשי והגיאוגרפי בצורה יפה. רוב הסיפורים יוצרים מתח שמחכה להתפרקות מבלי שזה קורה, ונפתרים בכך שהמצב פשוט נשאר כפי שהיה - אלימות מודחקת, סערות רגשיות מושתקות, והרבה ניכור בין האנשים הכי קרובים.

אם הכתיבה עצמה הייתה נפלאה אפשר היה ליהנות מהקריאה, להתייחס לסיפורים כאל פיסות חיים בין הנופים הגדולים והשוממים של נורבגיה, בלי לצפות לפואנטה. אבל הסגנון הפשוט לא מצא חן בעיניי (בלשון הוצאת זיקית - "ספרות בלי מילה מיותרת"), כי לא היה כיסוי להבטחה שהוא נשא בחובו - כלומר לא היה עומק רגשי. ותסלחו לי, בשלב מסוים שתיקות מפסיקות להעיד על עומק.

כנראה שהדרך "הנכונה" לקרוא את הספר היא סיפור פעם בכמה שעות. לשקוע ב5-12 דפים קצרים, לספוג את החוויה, לחשוב מעט על האין ולהמשיך בסדר היום. אבל אני לא אוהבת ספרים שיש להם הוראות קריאה, ואם הרצון לקרוא בהם בצורה מסוימת לא עולה מעצמו, חבל על המאמץ (ספרים נפלאים באמת נקראים בשטף, בחוסר רצון להפסיק, ופעם בכמה זמן מרימים את הראש מהדף אחרי פסקה/משפט מטלטלים וצריך לקחת נשימה עמוקה כדי לחזור ולקרוא. כשבאמת מדובר בספרות מופת, סוגרים את הספר באמצע והולכים לשתות משהו כדי להירגע. אבל אצל אסקילדסן, מצאתי את עצמי בודקת בקוצר רוח כמה עמודים נשארו לסיפור כדי לסיים אותו כבר).

בגדול, ספר עם הרבה פוטנציאל לא ממומש. רחוק מלהיות קריאת חובה.

» ביקורות נוספות של פָּלִימְפְּסֶסְט
» ביקורות נוספות על נוף גדול שומם