"לעבר מה, לאיזו ידיעה:
במוסרות האלה –
אהבה –
הכוח הגמור להתירנו מעצמנו
משום כך גם פירושן
לתת בידי אחר רשות
לעשותנו בודדים."
שמעון אדף, מתוך "אביבה לא", שיר כ'

ב“משתה" לאפלטון דנה דיוטימה במשמעות אפשרית של ארוס, אל התשוקה-אהבה. היא מעלה שם תמונה אנושית עצובה, שמהווה מפתח להבנה עמוקה יותר של עצמנו. החוסר הוא לב המהות האנושית, הוא מקור התשוקות, מקור הארוס, היכולת למצוא יופי בעולם. נדרשתי עד אמצע "האורחים" כדי להבין את משמעות שמו של הגיבור, אדם קור: human core. ובמסגרת החיפוש שלו אחר מה שנעדר, חיפוש שיש לו פן חיצוני (אהובו שנעלם), נעשה, כמו סיפור המבוך וחוט השני במהופך, לחיפוש המוביל פנימה, אל ההיעדרות שלו עצמו – היעדרות התשוקה, היעדרות חלומותיו, היעדרותו מההווה, האפשרויות שלא התממשו.
אדם נזרק מכאב לכאב, לאחר קטסטרופה של איבוד זהות עצמית ושכחה המונית, במציאות של תיעוד עצמי אינסופי, של התקוממות המופנית אל העולם גם כשהיא חסרת תכלית. החיפוש הזה אחר מזור, אחר השלמה, שמשמעותו התאבלות וסירוב להרפות, של היעדרות תמידית של העצמי ושל האחר האהוב, הוא חיפוש בלתי נסבל.

ביטוי מסובך הוא לגמוע ספר "בישיבה אחת" (in one sitting). הוא מעביר, מצד אחד, את עוצמתו המהממת של ספר כתוב-היטב, את האופן שבו הוא נועץ אותנו עמוק בתוך המושב ולא מרפה. "האורחים", ספר מפעים, עצוב, מבהיל, הכניס אותי למאבק קשה במיוחד עם כורסא בסלון, כיסא במטבח, מיטה וגרם מדרגות אחד. לא הפסקתי לזוז, ולא הצלחתי להפסיק לקרוא אותו, ולא רציתי להמשיך בקצב כל כך מסוכן, שהמשמעות היחידה שלו היא שאני דוהרת לקראת העמוד האחרון.
יכולות בניית הסיפור של אופיר טושה גפלה היו מהפנטות עוד מספרו הראשון. הגיוון, פאר הדמיון, הנושאים המורכבים שמטופלים במקוריות יוצאת דופן נכחו שם כבר בהתחלה, אבל "האורחים" מהווה פסגה חדשה ביצירה שלו. שאלות הרות גורל, מיומנות בלתי-אפשרית על דוושות הרגש, והיכולת לתת לקורא את מרחב אי-הוודאות שלו, מציבות את הספר הזה בסקלה אחרת. אני לא יודעת למה רק לאחר הקריאה שלו הבחנתי בתמה שנמצאת בכל ספריו – חיפוש שאינו נפתר. גם כשהספר מסתיים, גם כשהחקירה נפרסת למולנו מתחילתה עד סופה, כביכול חתומה, שאלות מסוימות נשארות חסרות מענה, חסרות מנוח. משהו ממשיך להתרחש גם בין כריכות סגורות, המזל האמיתי הוא שאפשר לחכות לספר הבא.

נשארתי חסרת מילים מול קלאריס ליספקטור.

אפשר אולי לגשת אליה באותה צורה מנתחת-ביקורתית, להסביר את מאפייני הכתיבה שלה, את התמות המרכזיות שבסיפוריה, לדבר על היצירה ולהמליץ כאילו קראנו עוד ספר. אפשר לצטט ממנה, וציטוטים יש למכביר, כי ליספקטור כותבת מוכשרת להחריד.
בקלילות מעורבת במודעות צלולה למעשה הכתיבה, היא מחדירה אמיתות נוקבות אל תוך הנפש ורצה הלאה, ואני נשארת להתמהמה ולחזור ולקרוא שנית, לקרוא לאט - ולהתפעם שוב מהאופן המדהים בו היא מפרקת לגורמים את הבנאלי והברור מאליו.

אבל למה לנסות לתאר את הדבר הזה שהשאיר אותי בשתיקה?

אולי אציין את הדבר הבא -
כתבתי כבר בביקורת אחרת שהיכולת לצאת מגבולות הגברי-נשי היא שמביאה את הכתיבה לעומק חדש ומאפשרת מורכבות אמיתית. אבל אני מודה ומתוודה שמצאתי מעט נשים כותבות שהכתיבה שלהן הביאה אותי לאותה אילמות מלאת הכרת תודה, כמו שקרה לי עם ליספקטור. ודווקא היא, שכותבת פעמים רבות (באסופה הזו לפחות) על דמויות נשיות, אמהות, בנות, על ילדות רגע לפני שנשיותן מתפרצת עליהן, על המתח מול כל מה שאינו-נשי - דווקא היא כותבת גם על "אנחנו" כללי, על דמויות חסרות שיוך וזהות, על נפשות בכל גווניהן. היא מפליאה לכתוב את התשוקה, את התהייה, את שאלת ההתבגרות, הבדידות, ההיתקלות באחר - ב"אנחנו" וב"אני" שלה היא נוגעת בחיים עצמם ובחוסר ההבנה שלנו אותם, באי האפשרות שלנו לדבר.
ספרות, אני חושבת, כדאי לצרוך ככה, בנשימות עמוקות ובשתיקה.
ועל ליספקטור נשאר רק להגיד "כשהדברים אמורים ביין ראוי להמעיט בדיבור ולהרבות ביין" (ע"מ 115)

קראתי באיטיות, בזהירות, את הסיפור (אם יש סיפור) יוצא הדופן הזה של פטר וויס. בכ-70 עמודים, ביניהם איורים של וייס עצמו, מתקרב העולם אל הקורא בקירוב של מיקרוסקופ, באינטינסביות שלא משאירה מקום לנשימה. זו קרבה חסרת מסננים של בני האדם ומעשיהם - הליכתם, ישיבתם, אופן אכילתם - תיעוד בלתי אפשרי, בלתי מתפשר, של הרהיטים ובעלי החיים, שכולם כמעט וכופים את עצמם על המספר שאינו יודע כיצד לא-לראות, רק לדווח על כל מה שהחושים מציגים לפניו.
אין כאן עלילה, רק תיאור מעשי של החיים בפנסיון כפרי עלוב, בהמתנה למשהו (לעגלון? לפורענות? להקלה?), בתחושה מתחזקת והולכת של דבר מה על סף פיצוץ.

"איזה מוות, שאלתי את עצמי, קל יותר לחיפושית, או כרוך בפחות ייסורים, מוות בשריפה על הכיריים, או מוות בטביעה בצינור הניקוז..."

בתוך כל זה, למרות העירוב של המספר בתוך העולם כפי שהוא נגלה אליו, הוא אינו מאמץ שום שיפוט ערכי, אסתטי או מוסרי, שום תגובה רגשית כלפי העולם עצמו, לא ליופיו ולא לכיעורו. תפקידו להעיד. הרחמים, חוסר האונים, הפליאה וההתפעמות כלפי הנעשה הם של הקורא בלבד. גם המתח הזה סביב המוות הוא של הקורא לבדו, קריאתו מבשרת האסון של העורב, המפלחת את הסיפור פעמים ספורות, אינה מתגבשת לכדי אסון של ממש, רק הכובד של החיים היומיומיים הוא שסוגר עלינו. החיפושית שמוצאת את מותה בכיור לא תשוב להעסיק את המספר, גם לא ההתעללות הסדיסטית של שניים ממתארחי הפנסיון, אב בבנו, או החקירה הסיזיפית של האבנים שסביב הבית וערימתן לערמות חסרות פשר.

בין חיי היומיום הגדושים באי-מעש מדומה, בקולות לעיסה ותנועה במרחב, בתיאור דקדקני של הדברים כפי שהם, הכתיבה והחלימה בהקיץ מרחיקות את המספר עוד קצת מהעולם. הוא זורה גרגירי מלח בעיניו כדי לדמוע ולראות דברים שאינם בנמצא, חזיונות מעורפלים שהוא מעלה לפנינו, רגעי קסם בעליית הגג הנזירית בה הוא גר. הוא כותב את כל קורותיו עד לנקודה בהווה, אותה הוא מנסה אולי לתפוס, או שזה רק אנחנו מנסים להבין את הרגע הנוכחי ממש. ולמרות האפשרות לייצר אמירה על הכתיבה כמחוללת משמעות, כמרפאת ניכור, ובכלל, לדבר על החיפוש אחר זהות עצמית בעולם שאי אפשר באמת לקחת בו חלק - וייס/דמות המספר מציינים מפורשות: הכתיבה אינה מעלה או מורידה דבר, ואין טעם לעסוק בה, החוויות הללו חסרות ערך. אך גם החיים עצמם אינם מעלים או מורידים דבר, לכן מה כבר נשאר לעשות? רק להפוך את הדברים הנגלים לנו לבהירים יותר.

אנו לא רגילים לספר לעצמנו את העולם על פרטיו, אנו נעים לכיוונה של מטרה מסוימת, של פעילות לשם תכלית. תיאורי נוף ממהרים לשעמם אותנו, אנו רוצים להבין אילו מוטיבים יגלו לנו דבר מה בסיפור בהמשך. לסיפורים יש עלילה ותהליך, הם מעבירים את הקורא איזו דרך, אבל וייס מציג לנו את העולם בחדות של גביש, בראייה לשם הראייה, ומשאיר אותנו לתהות מה אנו בעצם רואים. יכולתו בתוך הסיפור הזה לייצר נקודות למחשבה, מבלי בכלל להציב תהיות הרות גורל אודות העולם, מנכיחות עד כמה כתיבתו נהדרת (ועל התרגום המושלם של אילנה המרמן ידובר עוד רבות). למספר עצמו יש מעט שאלות לאורך הספר, הנוגעות לדברים כמעט מפתיעים בתשומת הלב כלפיהם - מדוע שקי הפחמים נדמים גדולים יותר על הקרקע מאשר בעגלה (תהיה מטאפיזית, ששום תשובה פרקטית מצד הסובבים אותו אינה מצליחה לספק), וכיצד העגלון שלהגעתו כך נדמה המתנו כל העת, שנסיעתו אלינו ארכה ימים ארוכים, מסוגל לחזור כלעומת שבא עוד באותו הערב.

* אולי בעולם כמו שלנו, של ייצוגים אינסופיים, של התרחקות ממה שנתפס כהוויתו, קל לאבד את המיקוד בקריאה של ספר כזה. הוא לא מציע התבוננות חדשה בעולם - אלא רק את האופציה להביט, לספוג בלי לנתח. הפיוטיות של וייס, כתיבתו היפיפייה והמדויקת עד קוצו של יוד, רגעי החסד המילוליים הללו, לדעתי, פשוט מצדיקים את עצמם.

מערכת היחסים ביני לבין מדע בדיוני היא ידידות מרוחקת. שלום שלום ומדי פעם שיחה קצרה, אבל אני לא חושבת שבהיסטוריית הקריאה שלי הגעתי לסוף של ספר מד"ב כלשהו. אותה צרה עם פנטזיה טהורה, אני תמיד נשברת לפני שאני מגיעה לכריכה האחורית (וניסיתי... חולית, ומדריך הטרמפיסט לגלקסיה, ואיזה ספר פנטזיה ישראלי שאת שמו שכחתי, אפילו את ההוביט לא הצלחתי לסיים. את טרי פראצ'ט וניל גיימן מיציתי אחרי שני ספרים). משהו בתחושת המלאכותיות של הטקסט, במלחמות האינסופיות, העלילה שנמצאת תמיד במרכז או לחלופין רעיון אידאליסטי שאין לי הזדהות איתו, הנטייה למלודרמטיות... זה לא הם, זו אני.
ברור לי שלא כל הסוגה הזאת, של הספרות הספקולטיבית, עונה לתארים המחפירים המצוינים לעיל. אבל בתוך ים הפרוזה והשירה וערימות הספרים שמחכות לי, המד"ב והפנטזיה המוחלטים (שמזהים את עצמם ככאלה ומשווקים ככאלה) נשארו מאחור. אני יודעת. זאת בושה. גם ספרות מתח, רומנים היסטוריים, ביוגרפיות וספרים ארצישראליים חמקו ממני. כל הרעיון הזה של "ז'אנרים" כנראה מוציא לי את החשק לקרוא.

בכל זאת, את האהבה שלי למציאות שחורגת מהמציאות, למשחקים עם האמת, לדמיון ולרעיונות מקוריים, קשה לי לספק בספרות "הסטנדרטית", שכותבת על "החיים" ונשארת שם. במעבר מרפרף על הספרים שהשפיעו עליי ביותר מהיום שהתחלתי לקרוא, הריאליזם המאגי, 'המציאות עם הטוויסט' כמו שאני אוהבת לקרוא לו, בולט בשליטתו. בעיניי זאת המהות של ספרות, לבד מלשקף, להעמיק, לחקור ולאתגר את החיים, היא צריכה להרחיב אותם, והיא צריכה לצמוח מתוכם. הספקולציות הטהורות נדמות לי כאסקפיזם מהחיים, בעוד שאני צריכה ספרות שמדברת איתי, ולא מאבקים אינסופיים בין טוב לרע, אלגוריות זולות למצב האנושי או השתלטות חוצנים על כדור הארץ לשם ההשתלטות (שוב סליחה על האמירות האיומות והסטריאוטיפיות). כשהדמיון והיצירתיות באים על חשבון סאבטקסט ועומק רגשי/רעיוני-פילוסופי, אני מתקשה להתמיד.
לא חסרים ספרים שנמצאים ברווח בין הז'אנרים ובעצם חומקים מהסטריאוטיפ, שמותחים את הגבול בין "מותר" ל"אסור" מבחינה ספרותית. אבל מעט מאוד עושים את זה כמו שצריך.
"אדון האור" הוא תמהיל מושלם של מדע בדיוני ופנטזיה, בזכות פיוטיות, הומור, אנושיות, עושר תרבותי, סאבטקסט וסיפור מצוין.

מדובר בספר יוצא דופן, מעורר קנאה ומאלף. הוא שואל על אלוהות ואנושיות, על תפקיד הטכנולוגיה, על דת והארה ו"הדרך", על יצרים ואידאות, על האלמנטים הבסיסיים של החיים (מוות, אור, הרס, תשוקה). והוא עושה את זה בלי להיות טרחני, דידקטי או להיכנע לתיאורי נוף/חלליות על פני חמישה עמודים. הוא לא מתמקד בטכנולוגיה של "המדע הבדיוני" או באלמנטיים "הפנטסטיים" ובניסיון להפוך אותם ל"אמיתיים" או ל"מוחשיים". הוא פשוט מציג את המצב כמו שהוא.
זה הכי חשוב, הוא אמין לחלוטין. למרות שהוא כפוף להיגיון פנימי, למציאות זרה, ולא מתאמץ להסביר את עצמו, הוא קורה במסגרת מה שמוכר לנו מהבחינה האנושית - כך שכל אי-הבנה והשהיית ספק מצד הקורא משתלמות בסוף.
זה מה שקורה כשלא מאכילים את הקורא בכפית - רציתי לקרוא עוד על הטכנולוגיה ועל הדמויות ועל קווי העלילה המשניים. ולא רציתי להגיע לכריכה האחורית, כדי שהקסם הזה ימשך וימשך.

עוד כמה סופרלטיבים לסיום: הוא לא ארוך מדי, הוא משעשע, אין בו תיאורי קרב מיותרים (ואלו שיש מוצלחים מאוד), הוא מתוחכם להפליא, ואין בו דמות אחת משעממת.

קראתי את "רחוב החנויות האפלות" בכמה שעות ואז מצאתי את עצמי אובדת עצות באופן מוחלט.
מה, למען השם, כל כך אהבתי בספר הזה?

את האמירות בנוגע לחמקמקות הזהות והזיכרון האנושיים?
מודיאנו לא חידש לי.

את יכולת התיאור של העולם הפנימי והחיצוני?
מיומנות הכתיבה ניכרת וכך גם חדות העין, אבל מעט ניסוחים יוצאי דופן.

את בניית הדמויות?
דמויות מצוינות בהתחשב בכך שהדמות הראשית לא זוכרת אף אחת מהן, והקורא מסתפק בפירורי מאפיינים.

הסיפור?
אדם יוצא לחפש מי הוא היה. זה הסיפור. אין תפניות חדות, אין גילויים מרעישים, יש הרבה מתח. אולי זה המתח.

מה עשה מודיאנו הזה, שגרם לי לשבת על קצה הכיסא במשך כמה שעות, ולהיות שקועה עד האוזניים בהזדהות מוחלטת עם אדם שלא יודע מי הוא. שדמותו מצטרפת לתמונה משברי זכוכיות ומראות של עצמו. שגם מעט הזיכרונות שעולים בו מתבררים כבדויים.
וככה הוא עשה את זה, בשפה עדינה, בניואנסים, בסאבטקסט, בסיפור שמתחיל כשהספר נגמר. הוא נותן לקורא קצה חוט, ופורם, ופורם, ופורם. הוא גורם לך לשאול - בשביל מה לחפש? ומרגע שמצאת, האם זה מספק אותך? איזו השפעה יש לעובדות חסרות אימפקט רגשי, לזכרונות מנותקים, תמונות בשחור לבן, להבנה שלנו את עצמנו?

ואולי השאלה הכי קשה בספר, מתי ההיכרות שלך עם עצמך הופכת למלאה?

מודיאנו הצליח לרקום בצורה יפיפיה שאלות פילוסופיות לתוך סיפור קטן ושלם. מענג.

הספרים שאני אוהבת מתחלקים לשניים - חסרי עלילה, הגותיים, שצריך לפתור אותם, או כאלה שמתפוצצים מרעיונות, עלילה ורגש. הספרים הכי טובים נמצאים בדיוק באמצע. רציתי ש"ההיסטוריה הסודית" תהיה שם, במיוחד כי שמעתי עליו כל כך הרבה.
סביב הספר נבנתה חומת ציפייה כזאת שהקריאה בו הייתה חוויה טובה, אבל רחוקה מלהיות מטלטלת/מהפנטת/מעתיקת נשימה, ולמרות שהוא מהנה, הוא לא ספר מופת כמו שהכריכה מתעקשת לציין. וכדי לבאר, הוא כתוב בצורה מצוינת. הוא חכם, ניכר כי הוא נכתב במיומנות לשונית, עלילתית ורעיונית. הוא ארוך מבלי ליפול לבורות הלהגנות או הפטפטת. הדמויות אמינות לרוב, יש בו עושר תרבותי (קלאסי ומודרני), וכדאי, אפילו רצוי לקרוא אותו - אני בהחלט ממליצה, כי צריך גם ספרים סוחפים כאלה.

אבל הכל כתוב "כמו שצריך", כמו שספר על חבורת סטודנטים אליטיסטים שסוד קושר ביניהם אמור להיכתב.
המספר הוא בחור צעיר שכמה לשייכות והתמזל מזלו להצטרף לחבורה. הוא עומד חלק ניכר מהזמן בצד, האירועים חולפים על פניו, דברים רבים אינם גלויים לו. המרצה כריזמטי ואניגמטי, אהוב ונערץ. החבורה מובלת באופן סמוי על ידי דמות אחת לכל אורך הספר. יש רק בחורה אחת, יפיפייה ובלתי מושגת. הנעורים מתפרצים במקומות הנכונים, יש מספיק סמים ואלכוהול, ידע נרחב וציטוטים בשפות זרות, וביקורת עדינה מאוד על מעמדות וכסף בחברה האמריקנית.

בתוך כל זה הספר נעדר ספונטניות, הפתעות, ניסוחים יוצאי דופן או הבחנות מקוריות - אלא אם מדובר בציטוט של יווני. התחושה שמלווה את הקריאה היא שהכל במקום הנכון, כל הזמן. גם כשמתחוללים שניים או שלושה פיצוצים בעלילה, שלל הפרטים, האנשים והלכי המחשבה נופלים למקומם בצורה דטרמיניסטית, תבניתית, כאילו זאת האופציה היחידה לספר את הסיפור. הכל חשוף לקורא, סאבטקסט ומסתורין - כל דמות מאופיינת בדקדקנות על ידי המספר, גם על סתירותיה ומניעיה (המספר לעומתם כמעט משעמם), כך שלמרות עומקן או ייחודן, אף אחת מהן לא יוצאת מהשבלונה.
לא נשאר מקום לתמרון, וגרוע מכל, אין שום פרט שנשאר לדמיונו של הקורא, עם תום הספר אין רווחים ושאלות. הציטוטים נמצאים במקום המתאים להם על מנת לבאר התרחשות עלילתית. כל הסימנים הנקרים בדרכו של הקורא מגלים את משמעותם, באופן צפוי למדי, על פי המימרה "אקדח במערכה הראשונה", בין אם מדובר בפטריות, נייר מכתבים וכדורי הרדמה, או באקדח של ממש.
וכשזה קורה, הספר לא משאיר הדהוד עמוק בתום הקריאה שלו. אני חושבת שהוא היה מתעלה מ"כתיבה מצוינת וסיפור מרתק", למחוז שבו הוא הופך ל"יצירת מופת", אם דונה טארט הייתה סומכת קודם כל על הקוראים שלה, ונותנת להם חומר למחשבה, לעיבוד. היא קולעת למטרה, בדייקנות, עד שלצפות בה זורקת את החצים נהיה מונוטוני. אפשר פשוט לדעת היכן זה יפגע.
זאת נקודת התורפה הגדולה ביותר של הספר המצוין הזה, הוא נותן תחושה נעימה של סרט - מעניין, חכם, מעט ארוך אבל בנוי כהלכה - בלי רצון לעוד.

אמר אוסקר ויילד, "כל שהובן לאשורו - נכון", והתכוון לומר, על בסיס תורתו של אמרסון: "מה שלבך חש הוא העיקר, מה שהנפש חשה ומבינה, נכון תמיד." (מתוך "ממעמקים"). כל מה שנחווה והובן באמצעות הרגש, בהכרח הוא אמת, אין עליו עוררין ואין הוא נדרש להבנה שכלית.

זוהי כתיבתו של שמעון אדף - היא נקראת באמצעות הרגש. אין זו קריאה קלה. היא דורשת הבנה והיכרות עם העולם הבדיוני שהוא יוצר, שכולל את כל ספריו - מציאות דומה לשלנו אך פגומה, תמיד על סף האסון וחוסר המימוש, שמקיימת משא ומתן עם מה ש"נכון" ו"אמיתי", ששואלת מהו מקומו של הסופר בין דמויותיו, הקשר בין הקול המספר לבין האדם שכותב את הספר. עולם שמתקיים מתוך חוקי שפה ורגש שאינם מתכופפים לרצון שלנו כקוראים להבין, פשוט חייבים להתמסר לו כדי להיות חלק.
כי אדף כותב לעצמו. זוהי אחת מהטענות החריפות נגד כתיבתו המשתבללת בתוך עצמה, העוינת לבאים מבחוץ, אך לדעתי זהו גם הקסם שמביא אותי לקרוא אותו שוב ושוב - מרגע שאנחנו מבינים שאנחנו נכנסים לעולם זר ואישי, ומתמסרים להיגיון הפנימי שלו, אנו נחשפים לכישרון נדיר ביופיו, חריף ומדויק, פוגע וסוער, כישרון שמנסח רבדים דקים מהמציאות, שתופס את האמורפיות המשונה כל כך של העצמי.

על מה הספר "מתנות החתונה"? קשה להסביר.
יש בו עלילה, שכרגיל אצל אדף היא משנית לסיפור, הסיפור האמיתי מתרחש מתחת לה, מאחוריה, היא משמשת רק כתפאורה. באופן כללי, יש סיפורים על עיירות זנוחות וילדים רגישים מדי. יש סיפורים על האסון והגאולה שתביא הטכנולוגיה. יש סיפור על משורר שמנסה להבין בעיקר איך להיות, וסיפור על חוקר שנחרד לגלות שהוא אינו בן אדם. וכל סיפור כזה מתפתל ומשתקף בסיפור אחר, עד שאין קו אחיד ללכת אחריו, והשיבושים יוצרים בעצמם דפוס עקבי. לכן אולי כדאי לתאר מהי החוויה הרגשית שהספר מציע:
בדידות וחרדת הנטישה של הורים וילדים, הקושי העצום בלצאת אל העולם, להרשות לעצמנו לחוות אותו. החיפוש הלא פוסק אחר זהות (מגדרית, מינית, רגשית, דתית...) שתאפשר לנו לדעת איך לחיות. והכל בתוך בליל של מדע בדיוני, שירה ופרוזה, שמאפשרים בהירות רק מרגע שמפסיקים לחפש אותה או לנתח את משמעותה.

קל לוותר על קריאת הספרים של שמעון אדף, כי הם מציעים כמעט תמיד את אותו הדבר, פשוט בכיסויים עלילתיים שונים. המוטיבים המרכזיים שלו קבועים, והשינוי הגדול בין ספר לספר הוא הפורמט בו אדף מחליט לכתוב - עלילה, הגות, שירה, פרוזה, ציטוטי מקורות. הוא ממציא בכל ספר מחדש את עצם הכתיבה עצמה, לא את הסיפור. כי מן השאלות הגדולות שלו הוא לא מצליח לברוח (וטוב שכך, כי בהתעסקות העמוקה שלו הוא מאפשר תובנות מעניינות יותר ויותר מספר לספר).
אמר אוסקר ויילד, "המסתורין האחרון הוא העצמי", וכל מילה של אדף מסיתה את ענן הערפל ממקום אחד למקום אחר, כך שלאט-לאט נחשפים לנו חלקים שונים של העצמי, ושל הסיפור דרכו העצמי מביע את קולו, אך לעולם אין זה מתגבש לתמונה אחת שלמה, נהירה. "כי אנחנו יודעים, התשובה הסופית אינה משמעותית, חשובה רק החקירה." (מתוך הפרק האחרון)

לא ציפיתי לאהוב את "אשמת הכוכבים".

קראתי מעט מאוד ספרים מסוגת ה-young-adults כנערה והיום אני קוראת דברים אחרים, אבל כששני בנים בשנות העשרים שלהם המליצו לי עליו בתוקף, חשבתי שכדאי לנסות (הם בכו בסיומו, וזה היה מפתיע מספיק).
ניגשתי חשדנית - סרטן וסיפור אהבה והתפלספויות על סבל ומוות ומשמעות החיים,
אבל למדתי שיעור כנגד ציניקניות - הוא היה נפלא.

נכון, יש בו חשיבה ועומק והתלהבות וזעף שמתאימים לבני נוער,
ונכון, הוא מודע מדי לעצמו, וחכם מדי ושנון מדי, כמו שכתב אלון בביקורת שלו (שאני מאוד ממליצה לקרוא),
אבל הוא היה יפיפיה, כתוב נהדר, מסקרן ומרתק בכל רגע. עצם העובדה שלא הצלחתי להפסיק לקרוא אותו ביומיים האחרונים מעידה על ג'ון גרין כמספר סיפורים מצוין, שבנה דמויות עמוקות שהאהבה ביניהן לא הייתה ריקה מתוכן.
באחד הפרקים של "חברים", ג'ואי שם במקרר את הספר "נשים קטנות" כי הוא מפחד מהמוות הקרב של בת', והוא רוצה לעצור את התקדמות העלילה. גם ב"אשמת הכוכבים" הסוף צפוי, ומצאתי את עצמי נאבקת בו ויחד עם זאת רוצה לתת לו לקרות - כי הוא הופך את הסיפור לשלם, הוא מאפשר קתרזיס, וההזדככות הזאת, לצד הכאב, הופכת סיפור טוב לסיפור מצוין.

זה כיף לקרוא ספר שמושך אותך הלאה מעצם הכתיבה, התובנות, היכולת לייצר אצל הקורא תגובה רגשית חזקה. אומנם כמו שכתב לי אחד החברים שהמליצו לי עליו - "את הראשונה שאני מכיר שלא בכתה ממנו", הוא עדיין מאוד מרגש, עצוב, חכם, מלא הומור ואופטימיות זהירה.
ממליצה עליו בחום לכל מי שתהה האם לקרוא אותו.
מחר אני קונה עותק גם לאחותי הקטנה.

גילוי נאות, אני קצינת נפגעים. אינני מבשרת את הבשורה המרה, אך אני מלווה את המשפחות השכולות בשנים שאחריה.
המוות, האובדן והשכול הם חלק אינטגרלי משגרת היומיום שלי בשנה האחרונה.
כדי להבין את הספר של גרוסמן, אני חושבת שיש להבין את משמעות האובדן לאורך השנים.
אורי ז"ל, ששירת בחטיבה 401, נהרג ב2006. מבחינה מקצועית, השכול של גרוסמן נחשב "שכול צעיר". בחלוקה שרירותית למדי, שכול ותיק וצעיר מתחלקים משנת 2000. בתפקידי אני מלווה את המשפחות "הוותיקות", משנת 67 ועד לאסון המסוקים ב97. במהלך מבצע "צוק איתן" ליוויתי את משפחות לבנון השנייה.

קל להסתכל ולטעות, שהשכול הוותיק למוד הניסיון כואב פחות. אנשים מן השורה שואלים אותי, "אחרי 40 שנה, מה הם כבר צריכים? מה יש לדבר איתם?", כאילו למוות תאריך תפוגה משל עצמו.
אנחנו חיים במאמץ עילאי לשכוח שהמוות הוא עובדה גמורה, אקראית ואלימה. שהוא צפוי לנחות בכל רגע. והרתיעה הבסיסית שלנו מידיעת המוות, מובילה גם להירתעות ממגע עם אנשים שחוו אובדן עצום שכזה. אחרי כמה שנים מהנפילה העולם מתרחק מהשכול- בני משפחה אינם מקשיבים לסבל, החברים שהיו לו ממשיכים בחייהם, והעולם כמנהגו נוהג, בדיסוננס מופלא, ממשיך הלאה.
וזוהי עובדת המוות של הנותרים מאחור, הם ממשיכים לחיות את מותו של אהובם. המוות לא מת (כדבריו של גרוסמן).

קראתי ובכיתי ונשנקתי והמשכתי לקרוא,
לא רק בשל הכאב האינסופי, הבלתי נתפש.
אלא משום שגרוסמן מדבר מגרונם של אלא שאיבדו את קולם. עשרות המשפחות שליוויתי, על עשרות מקרי המוות השונים, מתארות גם לאחר עשרות שנים את אותו הכאב, את אותה הבדידות, את אותה צעקה בלתי ניתנת לריסון. אך ההבדל הוא שלשכול וותיק אין שומע, הכאב צובר אבק.
הייתי רוצה שמי שבוחר לקרוא את הספר הזה, האינטימי עד כדי להחריד, ידע שהאובדן הוא לנצח. שאין מתגברים עליו.
לומדים לחיות מתוכו, לומדים לנשום מחדש, לומדים לצחוק, לשמוח, לחוות באופן שלא התאפשר קודם,
אך בהכרח לא חיים באותה הצורה.

וספציפית כלפיי הספר- הוא איום ונפלא. כתוב בצורה מדויקת, חדה, שחורכת את הלב.
הוא מתאר בצורה נאמנה התמודדויות שונות מבלי לשפוט, בפואטיות שמראה שהאובדן הוא הרבה מעבר לגעגועים - הוא עולם שקרס:
חפצים מיותמים, עתיד שקפא, זכרונות, חרטות, אהבה לא ניתנת למימוש, הזהות כהורה ללא ילד, זוגיות שחווה טלטלה, שבירת סדרי עולם (איך אומרים "הילד מת"), ובעיקר בדרכו הגרוסמנית, הצורך להבין את המוות דרך המילים, שבבת אחת מאבדות את כל משמעותן.
מדובר בקריאה של פצע פתוח, של חיטוט פנימי בניסיון לייצר מציאות בהירה, ניתנת להבנה, להשלמה.
במובן הזה לעיתים השכול הוותיק עבר את התהליך והפנים את עובדת המוות, תהליך האבלות מתגבש להנצחה. אך מדובר בפצע שאינו מעלה ארוכה.