ביקורת ספרותית על שקט - כוחם של המופנמים בעולם שלא מפסיק לדבר מאת סוזן קיין
ספר לא משהו

---

בספר הזה נתקלתי לגמרי במקרה, בזמן שלמדתי למבחן בתולדות המוסיקה. סקרנותי לגבי בטהובן הביאה אותי לבלוג של מרב כהן-הדר, בוגרת האקדמיה למוסיקה בירושלים, מלחינה ויוצרת שכותבת על מוסיקה וגם מלמדת, שהמליצה בבלוג שלה על הספר. הרעיון לפיו העולם שייך לאלה שעושים רעש מסביבם, בעוד למופנמים יש נטיה פחותה להרעיש ומנגד הם אוצרים רעיונות לא פחות טובים ולא מעט כשרון, קסם לי. אני יכולה להזדהות מאוד עם הגישה, וחושבת שבארצנו הקטנטונת, מד הדציבלים יצביע על עוצמה גבוהה בהרבה מברוב מדינות העולם, ולחבר'ה השקטים אין את הרצון או היכולת להפיק כמות כזאת של רעש.
כותרת הספר כבר מרמזת על חלוקה דיכוטומית וגסה בין מופנמים למוחצנים, חלוקה שאני רוצה לצאת כנגדה (וגם הסופרת מסייגת אותה שוב ושוב, ועדיין נוקטת בה). מהיכרותי עם העולם, רובנו הם לא רק אנשי רעש וצילצולים או טיפוסים שקטים וחובבי קריאה מול האח ותיכנות. האמת יותר מורכבת מזה, וכולנו מוצאים את עצמנו בקצוות שונים של הסקאלה מרגע לרגע. גם האדם הביישן ביותר יכול לאבד את זה אל מול מעקף תור או בריונות בכביש, באותה מידה שלא כל המוחצנים נהנים מערב של מינגלינג בין זרים מוחלטים. סוזן קיין מתבססת על הדיכוטומיה מוחצן/מופנם הרבה יותר מדי.
הספר מביא מחקרים רבים, שתוקפים את הסוגיה מזוויות שונות. לדוגמה, הוא מביא מחקרים וראיונות שמדגימים כיצד תרבויות אסתייתיות מקדשות את החוכמה, הנסיון והעולם הפנימי, בעוד תרבויות מערביות מקדשות את הרושם החיצוני שאדם יוצר. מחקרים נוספים עוסקים בתפוקת עובדים בסביבות עבודה שקטות ופרטיות לעומת סביבות אופן ספייס שבהן העובד חשוף כל הזמן. חלק מהמחקרים עוסקים בחינוך שמעריך למידה פרטנית ושקטה לעומת אווירה של דיבייט המחייבת כל תלמיד להשמיע את קולו, אחרת יאבד ולא יקבל ביטוי. כמעט כל דף בספר מציג מחקר שונה, ואכן ניכר שהנושא נחקר בו והועמק ברמה האקדמית. העניין הוא שלאחר קריאה בספר, קשה לי לדלות ממוחי יותר ממחקר או שניים מכל עשרות או מאות המחקרים שתוארו בו, פשוט כי הספר גדוש מדי במחקרים וקופץ, אחוז אמוק, ממחקר למחקר, עם מוטיבציה אדירה להוכיח שמופנמות איננה בהכרח דבר רע.
אם נניח בצד את עומס המחקרים והדיכוטומיה הסטראוטיפית מוחצן/מופנם, אני מאמינה שהספר מציג גישה שיכולה לסייע למי שמזהה עצמו עם פנים מסויימות של מופנמות. בעוד שהחברה דוחפת אותנו להאמין שהפקת דציבלים מועטים מדי היא פגם, הספר מנסה שוב ושוב לשכנע שאין דרך נכונה, ועל כל אדם להכיר את עצמו ולהתאים את סביבתו, עבודתו ואופן הלימוד שלו לאופיו. אני חושבת שהמסר הזה, לפיו על כל אדם להכיר את עצמו ואת האיזורים בהם הוא במיטבו, הוא המסר העיקרי של הספר. וכמו כל ספרי ז'אנר ה-self-help, אין לצפות שהספר ישנה את חיינו, הוא רק יכול להאיר עליהם מזווית קצת שונה.

» ביקורות נוספות של זוהר
» ביקורות נוספות על שקט - כוחם של המופנמים בעולם שלא מפסיק לדבר