ביקורת ספרותית על אדון האור מאת רוג'ר זילאזני
ספר מעולה

---

מערכת היחסים ביני לבין מדע בדיוני היא ידידות מרוחקת. שלום שלום ומדי פעם שיחה קצרה, אבל אני לא חושבת שבהיסטוריית הקריאה שלי הגעתי לסוף של ספר מד"ב כלשהו. אותה צרה עם פנטזיה טהורה, אני תמיד נשברת לפני שאני מגיעה לכריכה האחורית (וניסיתי... חולית, ומדריך הטרמפיסט לגלקסיה, ואיזה ספר פנטזיה ישראלי שאת שמו שכחתי, אפילו את ההוביט לא הצלחתי לסיים. את טרי פראצ'ט וניל גיימן מיציתי אחרי שני ספרים). משהו בתחושת המלאכותיות של הטקסט, במלחמות האינסופיות, העלילה שנמצאת תמיד במרכז או לחלופין רעיון אידאליסטי שאין לי הזדהות איתו, הנטייה למלודרמטיות... זה לא הם, זו אני.
ברור לי שלא כל הסוגה הזאת, של הספרות הספקולטיבית, עונה לתארים המחפירים המצוינים לעיל. אבל בתוך ים הפרוזה והשירה וערימות הספרים שמחכות לי, המד"ב והפנטזיה המוחלטים (שמזהים את עצמם ככאלה ומשווקים ככאלה) נשארו מאחור. אני יודעת. זאת בושה. גם ספרות מתח, רומנים היסטוריים, ביוגרפיות וספרים ארצישראליים חמקו ממני. כל הרעיון הזה של "ז'אנרים" כנראה מוציא לי את החשק לקרוא.

בכל זאת, את האהבה שלי למציאות שחורגת מהמציאות, למשחקים עם האמת, לדמיון ולרעיונות מקוריים, קשה לי לספק בספרות "הסטנדרטית", שכותבת על "החיים" ונשארת שם. במעבר מרפרף על הספרים שהשפיעו עליי ביותר מהיום שהתחלתי לקרוא, הריאליזם המאגי, 'המציאות עם הטוויסט' כמו שאני אוהבת לקרוא לו, בולט בשליטתו. בעיניי זאת המהות של ספרות, לבד מלשקף, להעמיק, לחקור ולאתגר את החיים, היא צריכה להרחיב אותם, והיא צריכה לצמוח מתוכם. הספקולציות הטהורות נדמות לי כאסקפיזם מהחיים, בעוד שאני צריכה ספרות שמדברת איתי, ולא מאבקים אינסופיים בין טוב לרע, אלגוריות זולות למצב האנושי או השתלטות חוצנים על כדור הארץ לשם ההשתלטות (שוב סליחה על האמירות האיומות והסטריאוטיפיות). כשהדמיון והיצירתיות באים על חשבון סאבטקסט ועומק רגשי/רעיוני-פילוסופי, אני מתקשה להתמיד.
לא חסרים ספרים שנמצאים ברווח בין הז'אנרים ובעצם חומקים מהסטריאוטיפ, שמותחים את הגבול בין "מותר" ל"אסור" מבחינה ספרותית. אבל מעט מאוד עושים את זה כמו שצריך.
"אדון האור" הוא תמהיל מושלם של מדע בדיוני ופנטזיה, בזכות פיוטיות, הומור, אנושיות, עושר תרבותי, סאבטקסט וסיפור מצוין.

מדובר בספר יוצא דופן, מעורר קנאה ומאלף. הוא שואל על אלוהות ואנושיות, על תפקיד הטכנולוגיה, על דת והארה ו"הדרך", על יצרים ואידאות, על האלמנטים הבסיסיים של החיים (מוות, אור, הרס, תשוקה). והוא עושה את זה בלי להיות טרחני, דידקטי או להיכנע לתיאורי נוף/חלליות על פני חמישה עמודים. הוא לא מתמקד בטכנולוגיה של "המדע הבדיוני" או באלמנטיים "הפנטסטיים" ובניסיון להפוך אותם ל"אמיתיים" או ל"מוחשיים". הוא פשוט מציג את המצב כמו שהוא.
זה הכי חשוב, הוא אמין לחלוטין. למרות שהוא כפוף להיגיון פנימי, למציאות זרה, ולא מתאמץ להסביר את עצמו, הוא קורה במסגרת מה שמוכר לנו מהבחינה האנושית - כך שכל אי-הבנה והשהיית ספק מצד הקורא משתלמות בסוף.
זה מה שקורה כשלא מאכילים את הקורא בכפית - רציתי לקרוא עוד על הטכנולוגיה ועל הדמויות ועל קווי העלילה המשניים. ולא רציתי להגיע לכריכה האחורית, כדי שהקסם הזה ימשך וימשך.

עוד כמה סופרלטיבים לסיום: הוא לא ארוך מדי, הוא משעשע, אין בו תיאורי קרב מיותרים (ואלו שיש מוצלחים מאוד), הוא מתוחכם להפליא, ואין בו דמות אחת משעממת.

» ביקורות נוספות של פָּלִימְפְּסֶסְט
» ביקורות נוספות על אדון האור