ביקורת ספרותית על ההיסטוריה הסודית [מודן] - סדרה לספרות יפה # מאת דונה טארט
ספר טוב

---

הספרים שאני אוהבת מתחלקים לשניים - חסרי עלילה, הגותיים, שצריך לפתור אותם, או כאלה שמתפוצצים מרעיונות, עלילה ורגש. הספרים הכי טובים נמצאים בדיוק באמצע. רציתי ש"ההיסטוריה הסודית" תהיה שם, במיוחד כי שמעתי עליו כל כך הרבה.
סביב הספר נבנתה חומת ציפייה כזאת שהקריאה בו הייתה חוויה טובה, אבל רחוקה מלהיות מטלטלת/מהפנטת/מעתיקת נשימה, ולמרות שהוא מהנה, הוא לא ספר מופת כמו שהכריכה מתעקשת לציין. וכדי לבאר, הוא כתוב בצורה מצוינת. הוא חכם, ניכר כי הוא נכתב במיומנות לשונית, עלילתית ורעיונית. הוא ארוך מבלי ליפול לבורות הלהגנות או הפטפטת. הדמויות אמינות לרוב, יש בו עושר תרבותי (קלאסי ומודרני), וכדאי, אפילו רצוי לקרוא אותו - אני בהחלט ממליצה, כי צריך גם ספרים סוחפים כאלה.

אבל הכל כתוב "כמו שצריך", כמו שספר על חבורת סטודנטים אליטיסטים שסוד קושר ביניהם אמור להיכתב.
המספר הוא בחור צעיר שכמה לשייכות והתמזל מזלו להצטרף לחבורה. הוא עומד חלק ניכר מהזמן בצד, האירועים חולפים על פניו, דברים רבים אינם גלויים לו. המרצה כריזמטי ואניגמטי, אהוב ונערץ. החבורה מובלת באופן סמוי על ידי דמות אחת לכל אורך הספר. יש רק בחורה אחת, יפיפייה ובלתי מושגת. הנעורים מתפרצים במקומות הנכונים, יש מספיק סמים ואלכוהול, ידע נרחב וציטוטים בשפות זרות, וביקורת עדינה מאוד על מעמדות וכסף בחברה האמריקנית.

בתוך כל זה הספר נעדר ספונטניות, הפתעות, ניסוחים יוצאי דופן או הבחנות מקוריות - אלא אם מדובר בציטוט של יווני. התחושה שמלווה את הקריאה היא שהכל במקום הנכון, כל הזמן. גם כשמתחוללים שניים או שלושה פיצוצים בעלילה, שלל הפרטים, האנשים והלכי המחשבה נופלים למקומם בצורה דטרמיניסטית, תבניתית, כאילו זאת האופציה היחידה לספר את הסיפור. הכל חשוף לקורא, סאבטקסט ומסתורין - כל דמות מאופיינת בדקדקנות על ידי המספר, גם על סתירותיה ומניעיה (המספר לעומתם כמעט משעמם), כך שלמרות עומקן או ייחודן, אף אחת מהן לא יוצאת מהשבלונה.
לא נשאר מקום לתמרון, וגרוע מכל, אין שום פרט שנשאר לדמיונו של הקורא, עם תום הספר אין רווחים ושאלות. הציטוטים נמצאים במקום המתאים להם על מנת לבאר התרחשות עלילתית. כל הסימנים הנקרים בדרכו של הקורא מגלים את משמעותם, באופן צפוי למדי, על פי המימרה "אקדח במערכה הראשונה", בין אם מדובר בפטריות, נייר מכתבים וכדורי הרדמה, או באקדח של ממש.
וכשזה קורה, הספר לא משאיר הדהוד עמוק בתום הקריאה שלו. אני חושבת שהוא היה מתעלה מ"כתיבה מצוינת וסיפור מרתק", למחוז שבו הוא הופך ל"יצירת מופת", אם דונה טארט הייתה סומכת קודם כל על הקוראים שלה, ונותנת להם חומר למחשבה, לעיבוד. היא קולעת למטרה, בדייקנות, עד שלצפות בה זורקת את החצים נהיה מונוטוני. אפשר פשוט לדעת היכן זה יפגע.
זאת נקודת התורפה הגדולה ביותר של הספר המצוין הזה, הוא נותן תחושה נעימה של סרט - מעניין, חכם, מעט ארוך אבל בנוי כהלכה - בלי רצון לעוד.

» ביקורות נוספות של פָּלִימְפְּסֶסְט
» ביקורות נוספות על ההיסטוריה הסודית [מודן] - סדרה לספרות יפה #