ביקורת ספרותית על מתנות החתונה מאת שמעון אדף
ספר מעולה

---

אמר אוסקר ויילד, "כל שהובן לאשורו - נכון", והתכוון לומר, על בסיס תורתו של אמרסון: "מה שלבך חש הוא העיקר, מה שהנפש חשה ומבינה, נכון תמיד." (מתוך "ממעמקים"). כל מה שנחווה והובן באמצעות הרגש, בהכרח הוא אמת, אין עליו עוררין ואין הוא נדרש להבנה שכלית.

זוהי כתיבתו של שמעון אדף - היא נקראת באמצעות הרגש. אין זו קריאה קלה. היא דורשת הבנה והיכרות עם העולם הבדיוני שהוא יוצר, שכולל את כל ספריו - מציאות דומה לשלנו אך פגומה, תמיד על סף האסון וחוסר המימוש, שמקיימת משא ומתן עם מה ש"נכון" ו"אמיתי", ששואלת מהו מקומו של הסופר בין דמויותיו, הקשר בין הקול המספר לבין האדם שכותב את הספר. עולם שמתקיים מתוך חוקי שפה ורגש שאינם מתכופפים לרצון שלנו כקוראים להבין, פשוט חייבים להתמסר לו כדי להיות חלק.
כי אדף כותב לעצמו. זוהי אחת מהטענות החריפות נגד כתיבתו המשתבללת בתוך עצמה, העוינת לבאים מבחוץ, אך לדעתי זהו גם הקסם שמביא אותי לקרוא אותו שוב ושוב - מרגע שאנחנו מבינים שאנחנו נכנסים לעולם זר ואישי, ומתמסרים להיגיון הפנימי שלו, אנו נחשפים לכישרון נדיר ביופיו, חריף ומדויק, פוגע וסוער, כישרון שמנסח רבדים דקים מהמציאות, שתופס את האמורפיות המשונה כל כך של העצמי.

על מה הספר "מתנות החתונה"? קשה להסביר.
יש בו עלילה, שכרגיל אצל אדף היא משנית לסיפור, הסיפור האמיתי מתרחש מתחת לה, מאחוריה, היא משמשת רק כתפאורה. באופן כללי, יש סיפורים על עיירות זנוחות וילדים רגישים מדי. יש סיפורים על האסון והגאולה שתביא הטכנולוגיה. יש סיפור על משורר שמנסה להבין בעיקר איך להיות, וסיפור על חוקר שנחרד לגלות שהוא אינו בן אדם. וכל סיפור כזה מתפתל ומשתקף בסיפור אחר, עד שאין קו אחיד ללכת אחריו, והשיבושים יוצרים בעצמם דפוס עקבי. לכן אולי כדאי לתאר מהי החוויה הרגשית שהספר מציע:
בדידות וחרדת הנטישה של הורים וילדים, הקושי העצום בלצאת אל העולם, להרשות לעצמנו לחוות אותו. החיפוש הלא פוסק אחר זהות (מגדרית, מינית, רגשית, דתית...) שתאפשר לנו לדעת איך לחיות. והכל בתוך בליל של מדע בדיוני, שירה ופרוזה, שמאפשרים בהירות רק מרגע שמפסיקים לחפש אותה או לנתח את משמעותה.

קל לוותר על קריאת הספרים של שמעון אדף, כי הם מציעים כמעט תמיד את אותו הדבר, פשוט בכיסויים עלילתיים שונים. המוטיבים המרכזיים שלו קבועים, והשינוי הגדול בין ספר לספר הוא הפורמט בו אדף מחליט לכתוב - עלילה, הגות, שירה, פרוזה, ציטוטי מקורות. הוא ממציא בכל ספר מחדש את עצם הכתיבה עצמה, לא את הסיפור. כי מן השאלות הגדולות שלו הוא לא מצליח לברוח (וטוב שכך, כי בהתעסקות העמוקה שלו הוא מאפשר תובנות מעניינות יותר ויותר מספר לספר).
אמר אוסקר ויילד, "המסתורין האחרון הוא העצמי", וכל מילה של אדף מסיתה את ענן הערפל ממקום אחד למקום אחר, כך שלאט-לאט נחשפים לנו חלקים שונים של העצמי, ושל הסיפור דרכו העצמי מביע את קולו, אך לעולם אין זה מתגבש לתמונה אחת שלמה, נהירה. "כי אנחנו יודעים, התשובה הסופית אינה משמעותית, חשובה רק החקירה." (מתוך הפרק האחרון)

» ביקורות נוספות של פָּלִימְפְּסֶסְט
» ביקורות נוספות על מתנות החתונה