ביקורת ספרותית על הצל של גופו של העגלון [מהדורת 2016] - הספריה הקטנה # מאת פטר וייס
ספר מעולה

---

קראתי באיטיות, בזהירות, את הסיפור (אם יש סיפור) יוצא הדופן הזה של פטר וויס. בכ-70 עמודים, ביניהם איורים של וייס עצמו, מתקרב העולם אל הקורא בקירוב של מיקרוסקופ, באינטינסביות שלא משאירה מקום לנשימה. זו קרבה חסרת מסננים של בני האדם ומעשיהם - הליכתם, ישיבתם, אופן אכילתם - תיעוד בלתי אפשרי, בלתי מתפשר, של הרהיטים ובעלי החיים, שכולם כמעט וכופים את עצמם על המספר שאינו יודע כיצד לא-לראות, רק לדווח על כל מה שהחושים מציגים לפניו.
אין כאן עלילה, רק תיאור מעשי של החיים בפנסיון כפרי עלוב, בהמתנה למשהו (לעגלון? לפורענות? להקלה?), בתחושה מתחזקת והולכת של דבר מה על סף פיצוץ.

"איזה מוות, שאלתי את עצמי, קל יותר לחיפושית, או כרוך בפחות ייסורים, מוות בשריפה על הכיריים, או מוות בטביעה בצינור הניקוז..."

בתוך כל זה, למרות העירוב של המספר בתוך העולם כפי שהוא נגלה אליו, הוא אינו מאמץ שום שיפוט ערכי, אסתטי או מוסרי, שום תגובה רגשית כלפי העולם עצמו, לא ליופיו ולא לכיעורו. תפקידו להעיד. הרחמים, חוסר האונים, הפליאה וההתפעמות כלפי הנעשה הם של הקורא בלבד. גם המתח הזה סביב המוות הוא של הקורא לבדו, קריאתו מבשרת האסון של העורב, המפלחת את הסיפור פעמים ספורות, אינה מתגבשת לכדי אסון של ממש, רק הכובד של החיים היומיומיים הוא שסוגר עלינו. החיפושית שמוצאת את מותה בכיור לא תשוב להעסיק את המספר, גם לא ההתעללות הסדיסטית של שניים ממתארחי הפנסיון, אב בבנו, או החקירה הסיזיפית של האבנים שסביב הבית וערימתן לערמות חסרות פשר.

בין חיי היומיום הגדושים באי-מעש מדומה, בקולות לעיסה ותנועה במרחב, בתיאור דקדקני של הדברים כפי שהם, הכתיבה והחלימה בהקיץ מרחיקות את המספר עוד קצת מהעולם. הוא זורה גרגירי מלח בעיניו כדי לדמוע ולראות דברים שאינם בנמצא, חזיונות מעורפלים שהוא מעלה לפנינו, רגעי קסם בעליית הגג הנזירית בה הוא גר. הוא כותב את כל קורותיו עד לנקודה בהווה, אותה הוא מנסה אולי לתפוס, או שזה רק אנחנו מנסים להבין את הרגע הנוכחי ממש. ולמרות האפשרות לייצר אמירה על הכתיבה כמחוללת משמעות, כמרפאת ניכור, ובכלל, לדבר על החיפוש אחר זהות עצמית בעולם שאי אפשר באמת לקחת בו חלק - וייס/דמות המספר מציינים מפורשות: הכתיבה אינה מעלה או מורידה דבר, ואין טעם לעסוק בה, החוויות הללו חסרות ערך. אך גם החיים עצמם אינם מעלים או מורידים דבר, לכן מה כבר נשאר לעשות? רק להפוך את הדברים הנגלים לנו לבהירים יותר.

אנו לא רגילים לספר לעצמנו את העולם על פרטיו, אנו נעים לכיוונה של מטרה מסוימת, של פעילות לשם תכלית. תיאורי נוף ממהרים לשעמם אותנו, אנו רוצים להבין אילו מוטיבים יגלו לנו דבר מה בסיפור בהמשך. לסיפורים יש עלילה ותהליך, הם מעבירים את הקורא איזו דרך, אבל וייס מציג לנו את העולם בחדות של גביש, בראייה לשם הראייה, ומשאיר אותנו לתהות מה אנו בעצם רואים. יכולתו בתוך הסיפור הזה לייצר נקודות למחשבה, מבלי בכלל להציב תהיות הרות גורל אודות העולם, מנכיחות עד כמה כתיבתו נהדרת (ועל התרגום המושלם של אילנה המרמן ידובר עוד רבות). למספר עצמו יש מעט שאלות לאורך הספר, הנוגעות לדברים כמעט מפתיעים בתשומת הלב כלפיהם - מדוע שקי הפחמים נדמים גדולים יותר על הקרקע מאשר בעגלה (תהיה מטאפיזית, ששום תשובה פרקטית מצד הסובבים אותו אינה מצליחה לספק), וכיצד העגלון שלהגעתו כך נדמה המתנו כל העת, שנסיעתו אלינו ארכה ימים ארוכים, מסוגל לחזור כלעומת שבא עוד באותו הערב.

* אולי בעולם כמו שלנו, של ייצוגים אינסופיים, של התרחקות ממה שנתפס כהוויתו, קל לאבד את המיקוד בקריאה של ספר כזה. הוא לא מציע התבוננות חדשה בעולם - אלא רק את האופציה להביט, לספוג בלי לנתח. הפיוטיות של וייס, כתיבתו היפיפייה והמדויקת עד קוצו של יוד, רגעי החסד המילוליים הללו, לדעתי, פשוט מצדיקים את עצמם.

» ביקורות נוספות של פָּלִימְפְּסֶסְט
» ביקורות נוספות על הצל של גופו של העגלון [מהדורת 2016] - הספריה הקטנה #