הרבה פעמים תהיתי מה גורם לאנשים להתמקד בנושא כלשהו ולהתעמק בו. המון "גורואים" - שגם טבעו מטבעות לשון שימושיות - צצים מפעם לפעם ומתעמקים בנושאים חברתיים מרתקים. והרבה פעמים המסקנה שלי היא שאותו חוקר - או סופר - השקיע מאמץ עצום באיסוף החומר ובפיענוחו כי הוא ניסה להבין משהו אצלו, ועל הדרך יצר תזה מעניינת, מנומקת היטב והגיונית, של תופעה שכולם מכירים רק לא קוראים לה בשם – כמו הספר הזה העוסק בהבדלים ההתנהגותיים הפסיכולוגיים והגנטיים בין מוחצנים למופנמים, שהסופרת נמנית על האחרונים.

הביקורת של פָּלִימְפְּסֶסְט גרמה לי לקרוא את הספר הזה (תודה רבה!) שריתק אותי למרות שבדרך כלל אני מעדיפה לקרוא פרוזה להנאתי, כי ספרי עיון נתפסים אצלי כעבודה... התזה של קיין אומרת שמתישהו במאה האחרונה עברנו כחברה להעריץ את 'תרבות האישיות' בה המיקוד הוא על הדרך בה רואים אותך האחרים, במקום את 'תרבות האופי' שהיתה מוערכת בדורות הקודמים ובה לא הרושם שהותיר האדם היה החשוב, אלא היותו בעל תכונות אופי מסויימות. כאשר החברה מחליפה את המודל המרכזי שלה, האנשים באותה חברה צריכים ללמוד להתנהג בהתאם למודל החדש. אנשים שהיו ביסודם מופנמים ושקטים, זהירים וביישנים, מעדיפים קריאה וחשיבה על פני פעילות חברתית ענפה, נתפסו כלא מצליחים, ונאלצו לסגל לעצמם התנהגויות הזרות לטבעם.

אחד הנושאים המרתקים בספר הזה הוא בחינת ההבדלים התרבותיים וההשגיים בין האמריקאים ממוצא אירופי לאמריקאים ממוצא אסייתי - המוסברים על ידי ההבדלים התרבותיים שבין התרבות האמריקאית המעריצה מוחצנות לתרבות האסייתית המעריכה מופנמות, ואת הקשר בין הגישות האלה לבין השגים אקדמיים בכל הגילים.
הספר מרתק ומחכים, כתוב היטב ומבוסס מדעית. גורם לך לחשוב ולבחון את עצמך יחסית לתאורים שבספר. מה שקצת הפריע לי היה הדוגמאות האמריקאיות שהפכו אותו לפחות מדי אוניברסלי, וגם הצורך של קיין להעלות את קרנם של המופנמים, שהיא נמנית עליהם. הספר מנסח אמיתות שאנחנו יודעים והן מקובלות עלינו, ומה שבמיוחד אהבתי זה את המסר העובר בו כחוט השני - היו נאמנים לעצמכם ואל תתנו שידחפו אותכם להתנהגות הזרה לכם - מסר שאני מסכימה איתו בכל לבי.

קראתי את הספר מאותה סיבה, אני מניחה, שרבים קוראים אותו: אני מופנמת, מופנמת מכפי שהייתי רוצה להיות, ותוהה לפעמים למה מתקיים המתח המתמיד הזה בין מי שאני לבין מה שאני מרגישה שאני אמורה להיות, בעוד שאנשים מוחצנים קיצוניים שאני מכירה לא מעידים על מתח דומה בכיוון ההפוך.

מדובר בספר מעורר מחשבה, ואולי יותר מכל מעורר מחשבה הפרק שעוסק בתרבויות אחרות מהתרבות המערבית, שבהן האידיאל הוא המופנם ולא המוחצן.
העובדה שמעודדים אותנו להיות מוחצנים מיום היוולדנו לא אמורה להפתיע אותנו, אבל אני הייתי המומה לגלות כמה עיוורת הייתי להאדרה של תכונות מוחצנות, ולביטול של מופנמות. אפילו ג'יי קיי רולינג, שמעידה על עצמה כמופנמת, מאדירה את המוחצן ברגע שהיא מייסדת את בית גריפינדור על כל גיבוריו הנערצים ומתחזקת את ההילה שלו.

אהבתי מאוד את התובנות שסוזן קיין אוספת. "מנהיגים מוחצנים משפרים את הביצועים של הקבוצה כשהעובדים הם פאסיביים, אבל המנהיגים המופנמים יעילים יותר עם עובדים בעלי יוזמה". יש כאן חומר למחשבה עבור ייעול ארגוני של ממש, כמו גם עבור כל אדם התוהה על עצמיותו, על המקומות והדרכים בהם הוא יכול לממש את עצמו. בראיותיה הרבות והחותכות, לצד סיפורי מקרה צבעוניים, סוזן קיין לא נותנת לנו מקום לפקפק בשורות התחתונות.

3.5 כוכבים שעיגלתי בשמחה ל-4. למה? כמו שאמרתי, הספר מעורר מחשבה רבה, אבל הוא עמוס לעייפה בדוגמאות, הוכחות וסיפורים - אני מתארת לעצמי שקיין, כפרקליטה לשעבר ואשת מחקר בתוך ליבה, לא הצליחה להתאפק ולא וויתרה על אחת, אבל לדעתי במקרה הזה כל המוסיף גורע. התובנות פשוטות ונהירות ומתאימות יותר באריזה מהודקת, בתור הרצאה ארוכה ועמוקה (כפי שאני מניחה שנראית ההרצאה שלא ראיתי בטד). כלומר קראתי ללא קושי, אבל לא בשקיקה.
מלבד זאת, התרגום לא נוראי ברמת הזרימה והתחביר, אבל הוא לא מאוד מוצלח. יש לא מעט טעויות ושימוש במילים זקנות להחריד, או כאלה פשוט שאינן בשימוש. ואני לא חובבת גדולה של הנטייה "לעברת" איפה שאין צורך.

אם אתם מרגישים שהשיר "אוהב להיות בבית" של אריק אינשטיין נכתב עליכם, אז גם הספר הזה מדבר עליכם.

רעיון אחד שאהבתי בספר ואותו אזכור: המחברת מציעה דרכים איך להתחבר לפרויקט הליבה שלכם, הדרך האחרונה היא לשים לב למה מעורר את קנאתכם. "הקנאה היא רגש מכוער אבל הוא חושף את האמת. בדרך כלל אנחנו מקנאים במי שיש להם את מה שאנחנו חושקים בו".

אז תהנו מקריאה של הספר בבית עם התה והלימון והספרים הישנים.

"לאדם יש זהויות חברתיות רבות כמספר קבוצות האנשים הנפרדות שדעתן חשובה לו.
בדרך כלל הוא מראה פן שונה של עצמו לכל אחת מהקבוצות הללו."
(ויליאם ג'יימס, עמ' 233 מתוך הספר)

אומרים לי תמיד שאני חברותית וחייכנית.
הדבר האחרון שאפשר לומר עליי הוא שאני ביישנית, לא סבלתי מפחד קהל בחיי, הייתי בחוגי ספורט קבוצתיים, השתתפתי בלהט בדיונים בכיתה, אני מפתחת שיחות עם אנשים זרים בקלות מפתיעה, וכל שירותי הצבאי מתבסס על בניית מערכות יחסים ומתן תמיכה לזולת.

אבל במפגשים חברתיים גדולים אני נעלמת. מקומות רועשים וצפופים מכניסים אותי לחרדה. אני מתקשה בעבודת צוות, יש לי רק 2 חברים קרובים, האושר שלי נמצא בחנויות ספרים ובטבע. אני אוהבת להיות לבד.

ועברתי את רוב חיי בתחושת דיסוננס לא פתורה, משום שדחקו בי לצאת יותר, חזרו ואמרו לי שאני לא מופנמת, כי אני אוהבת לשתף ולחלוק וכי יש לי כישורים חברתיים. לא הצלחתי להבין למה אני רצינית, מאין נובע הרצון להיות עם עצמי.

המופנמות על פי סוזן קיין - שמתבססת על יונג ופסיכולוגים רבים נוספים,
אינה סובבת סביב שאלת "הפתיחות הרגשית", אלא סביב התנהלות חברתית והתנהלות בעולם בכלל.
להעדיף ספר על פני מסיבה, להזדקק לפרק זמן ארוך לבדנו, קיום עולם פנימי עשיר, הימנעות מגירויים חיצוניים, רגישות גבוהה לאחרים.
קיימות וריאציות רבות לאופי המופנם (החל מנוירוטי וביישן, וכלה במתבודד כרוני ויהיר), אך עיקר תופעת המופנמות נובע ממה שמוגדר מבחינה פסיכולוגית כ"רגישות יתר", הן פזיולוגית והן מנטלית, ומחלוקת קשב מוגבלת (לדוגמא, רגישות לקול ולאור, בשילוב חוסר יכולת להתרכז במספר שיחות במקביל, הופכות מפגשים חברתיים או מסיבות לאירועים מתישים משום שהאנרגיה שהמופנם משקיע רבה יותר, לפיכך הוא מעדיף להימנע מהם).
וכפי שהיא מסבירה, בעולם שמקדש ווליום גבוה, מוחצנות והתלהבות, לא פלא שהמופנמים מרגישים לא בסדר.
המופנמות אינה אנטי-סוציאליות, למרות שהיא יכולה להתבטא בצורה כזאת. כשהעולם הפנימי דורש תשומת לב רבה, והעולם החיצוני תובע לא פחות, יכולת הכלה מוגבלת של גירויים חיצוניים היא התמודדות יום יומית, שלעיתים מכריעה את הכף לטובת התכנסות והתבודדות. קיין מראה גם מה קורה במקרים שאנחנו מנסים להדחיק את אופיינו, את העולם הפנימי ואת הצורך ב"זמן פרישות" - ההתמוטטות לא רחוקה.

הספר סוקר נושאים רבים:
עליית האידיאל המוחצן, השורשים הפזיולוגיים והנוירולוגיים של המופנמות, הבדלים בין תפיסת האדם המופנם בתרבויות שונות ודמויות ציבוריות ומנהיגים מופנמים.
בנוסף לכך קיין מתייחסת להתמודדות עם מופנמות במקרים שונים, כגון בעבודה, במערכת יחסים זוגית ובגידול ילד מופנם.
היא נותנת כלים חשובים להבנת עצמנו ומציעה פתרונות שונים להתמודדות בחיי היום יום, מנסיונה כאדם מופנם במיוחד.

בתחילה ראיתי את הספר בחנות ולא שקלתי לקרוא אותו.
הוא נראה כמו ספר אמריקאי מסגנון העזרה העצמית, שמדגיש את "כוחם של המופנמים" כאילו מדובר בסגולה או בכישרון,
והתקציר שלו מבטיח שהמופנמים הם המנוע הסמוי של החברה שלנו ("חדשנים ויוצרים... התרומות החשובות בחברה... עד כמה גדול ההפסד שלנו...").
זה שיעור קריטי בשיווק שגוי, אני מכירה מעט מופנמים שירצו לקרוא ספר כזה.
מדובר בספר חשוב, חשוב מאוד, כי הוא נותן הסבר מעמיק ורגיש לאופיים של בין שליש לחצי (!) מהאוכלוסייה, ומאפשר להשלים בשקט עם העובדה שאפשר להיות חברותי ולהנות מהלבד.



*הגדרת מופנם-מוחצן גמישה ורחבה, ומוסברת מבחינות פסיכולוגיות שונות. חלק בספר מוקדש להבהרת נושא זה:
"הוא מתמקד בגבר או באישה המזהים את עצמם אי שם במערך התכונות הבא: עיוני, שכלי, למדני, צנוע, רגיש, מתחשב, רציני, מעמיק, מעודן, מתבונן פנימה, עדין, רגוע, עניו, מתבודד, ביישן, נרתע מסיכונים ובעל עור דק... הספר עוסק גם בניגודו של האדם הזה: התוסס, הפתוח, החברותי, המתיידד, הנוח להתרגש, הדומיננטי, האסרטיבי, הקליל, הפעיל, נוטל הסיכונים, בעל העור העבה, הנוטה כלפי חוץ, האמיץ, והחש בנוח באור הזרקורים. אלה הן קטגוריות רחבות, כמובן. מעטים יזדהו באופן מלא עם האחת או האחרת..." (עמ' 304)

בספר הזה נתקלתי לגמרי במקרה, בזמן שלמדתי למבחן בתולדות המוסיקה. סקרנותי לגבי בטהובן הביאה אותי לבלוג של מרב כהן-הדר, בוגרת האקדמיה למוסיקה בירושלים, מלחינה ויוצרת שכותבת על מוסיקה וגם מלמדת, שהמליצה בבלוג שלה על הספר. הרעיון לפיו העולם שייך לאלה שעושים רעש מסביבם, בעוד למופנמים יש נטיה פחותה להרעיש ומנגד הם אוצרים רעיונות לא פחות טובים ולא מעט כשרון, קסם לי. אני יכולה להזדהות מאוד עם הגישה, וחושבת שבארצנו הקטנטונת, מד הדציבלים יצביע על עוצמה גבוהה בהרבה מברוב מדינות העולם, ולחבר'ה השקטים אין את הרצון או היכולת להפיק כמות כזאת של רעש.
כותרת הספר כבר מרמזת על חלוקה דיכוטומית וגסה בין מופנמים למוחצנים, חלוקה שאני רוצה לצאת כנגדה (וגם הסופרת מסייגת אותה שוב ושוב, ועדיין נוקטת בה). מהיכרותי עם העולם, רובנו הם לא רק אנשי רעש וצילצולים או טיפוסים שקטים וחובבי קריאה מול האח ותיכנות. האמת יותר מורכבת מזה, וכולנו מוצאים את עצמנו בקצוות שונים של הסקאלה מרגע לרגע. גם האדם הביישן ביותר יכול לאבד את זה אל מול מעקף תור או בריונות בכביש, באותה מידה שלא כל המוחצנים נהנים מערב של מינגלינג בין זרים מוחלטים. סוזן קיין מתבססת על הדיכוטומיה מוחצן/מופנם הרבה יותר מדי.
הספר מביא מחקרים רבים, שתוקפים את הסוגיה מזוויות שונות. לדוגמה, הוא מביא מחקרים וראיונות שמדגימים כיצד תרבויות אסתייתיות מקדשות את החוכמה, הנסיון והעולם הפנימי, בעוד תרבויות מערביות מקדשות את הרושם החיצוני שאדם יוצר. מחקרים נוספים עוסקים בתפוקת עובדים בסביבות עבודה שקטות ופרטיות לעומת סביבות אופן ספייס שבהן העובד חשוף כל הזמן. חלק מהמחקרים עוסקים בחינוך שמעריך למידה פרטנית ושקטה לעומת אווירה של דיבייט המחייבת כל תלמיד להשמיע את קולו, אחרת יאבד ולא יקבל ביטוי. כמעט כל דף בספר מציג מחקר שונה, ואכן ניכר שהנושא נחקר בו והועמק ברמה האקדמית. העניין הוא שלאחר קריאה בספר, קשה לי לדלות ממוחי יותר ממחקר או שניים מכל עשרות או מאות המחקרים שתוארו בו, פשוט כי הספר גדוש מדי במחקרים וקופץ, אחוז אמוק, ממחקר למחקר, עם מוטיבציה אדירה להוכיח שמופנמות איננה בהכרח דבר רע.
אם נניח בצד את עומס המחקרים והדיכוטומיה הסטראוטיפית מוחצן/מופנם, אני מאמינה שהספר מציג גישה שיכולה לסייע למי שמזהה עצמו עם פנים מסויימות של מופנמות. בעוד שהחברה דוחפת אותנו להאמין שהפקת דציבלים מועטים מדי היא פגם, הספר מנסה שוב ושוב לשכנע שאין דרך נכונה, ועל כל אדם להכיר את עצמו ולהתאים את סביבתו, עבודתו ואופן הלימוד שלו לאופיו. אני חושבת שהמסר הזה, לפיו על כל אדם להכיר את עצמו ואת האיזורים בהם הוא במיטבו, הוא המסר העיקרי של הספר. וכמו כל ספרי ז'אנר ה-self-help, אין לצפות שהספר ישנה את חיינו, הוא רק יכול להאיר עליהם מזווית קצת שונה.

בד"כ אני נזהר מלכתוב "ספר חובה" (נשמע יחצני ובומבסטי) אבל אחרוג ממנהגי הפעם!
כמו כן אני משתדל להימנע מלכתוב "ספר זה ישנה את חייכך" אבל למעשה, ספר זה בהחלט עשוי לעשות בדיוק כך!
הסיבה ליכולת ההשפעה האדירה שלו היא שהוא נוגע בכל תחומי חיינו מנקודת מבט שקצת הוחמצה עד כה:
חלוקת האופי של כל בני האדם למופנמים ומוחצנים (למעשה על הקשת בין מופנם לחלוטין למוחצן לחלוטין)
ניתוח נקודת המבט, האופי, היכולות והמגבלות של כל מאפיין קבוצתי זה (מופנם או מוחצן בהכללה)
נותן לנו אפשרות להסתכל ולחשוב באופן שונה על עצמנו, על עברנו, על מערכת היחסים שלנו עם ילדינו, עם אהובינו ועל הקריירה שלנו בעבודה (או אפשרות המימוש העצמי שלנו)
המידע והכלים שנותן הספר הזה עשוי לפתוח לכם אפשרויות חדשות לשיפור מערכות יחסים עם כל מכריכם,
עם עצמכם ועם עמיתכם לעבודה (כולל מנהליכם והכפופים לכם)
מה שיקרה לכם בעת הקריאה הוא שפתאום תאמרו לעצמכם "את זה אני מזהה מהעבר/הווה ועכשיו אני מבין מה קרה פה"
המופנמים (כמוני למשל) יקבלו "גושפנקא" להתנהג רוב הזמן בהתאם לאופיים (ולא לחבוש מסיכה מוחצנת יותר מדי)
המוחצנים (כמו אשתי למשל) יקבלו הבנה להתנהגות המוזרה לכאורה של מופנמים ואפשרויות לתקשר עימם יותר טוב
ושתי "הקבוצות" ילמדו אחת על השנייה וכיצד ניתן להפיק תועלות הדדיות מהאינטראקציה ביניהן.
תענוג לקרוא ותענוג להשתמש בידע שהספר נותן!
ניתן גם להתרשם מהרצאת TED של הסופרת (שהגיעה כבר ל 8 מיליון צפיות!):
https://www.ted.com/talks/susan_cain_the_power_of_introverts
בהצלחה

וואו איזה ספר.. בתור בן אדם מופנם גיליתי כל כך הרבה דברים על עצמי. והבנתי למה אני מתנהג ככה.
ספר חובה למופנמים :) הכי חשוב חשוב שהספר הזה גרם לי להרגיש בנוח אם מי שאני בלי צורך להתנצל על דברים שבעולם מוחצן נחשבים שונים..
אני אקרא את הספר הזה עוד פעם עוד בעתיד. הוא נותן המון מידע ונקודות מבט חשובות שחשוב לזכור בחיים.

כמה קשה להיות אדם ביישן בימינו. עד לא מזמן ביישנות נחשבה לתכונה לא רעה בכלל. היא אפשרה לכם להיחשב מנומסים ואדיבים – אנשים שמתנהלים ברגישות ובעדינות לסביבה והחברה מתגמלת אותם על כך. אלא שבמחצית השנייה של המאה העשרים התמונה התהפכה, ובמאה העשרים-ואחת המוטרפת שלנו, שבה שולט “אידאל האדם המוחצן”, ביישנות ומופנמות נתפסות כתכונות לא-מי-יודע-מה. במקרים מסוימים יש המתייגים את המופנמים תחת הכותרת המפחידה משהו “בעל חרדה חברתית”.

סוזן קיין מגדירה את עצמה כמופנמת (ולמרות זאת ההרצאה המרגשת שלה ב- TED זכתה כבר ליותר מ-7 מיליון צפיות). בספר שקט, היא יוצאת למסע חקירה אישי וחברתי אחרי שורשיה של המופנמות ומגלה כי שליש מהאנושות “סובל” מהתופעה הזו. אם אתם מאלו שמעדיפים תמיד להקשיב במקום לדבר, להישאר בבית ולקרוא ספר במקום לצאת לבלות עם חברים, לחשוב לבד במקום לעשות “סיעור מוחות” בעבודת צוות ועוד רשימה של תכונות שמופיעות בספר בעמ’ 24 – יש סיכוי שגם אתם שייכים למיעוט הזה.

חלק נכבד מהספר מוקדש לבחינה מדוקדקת של המופנמות מול המוחצנות (ואגב, היא מבדילה גם בין ביישנות לבין מופנמות. זה לא בדיוק אותו הדבר), ויש בו הרבה דוגמאות לאנשים מופנמים בעבר ובהווה, תוך התמקדות בעובדה שהמופנמות שלהם היא דווקא כוח ולא חולשה. באופן כללי הוא משמש כזריקת עידוד נהדרת למי שמרגיש שגם הוא שייך לאומת הביישנים, והנה מסתבר שעוד רבים וטובים נמצאים איתו באותה הסירה (מה אתם יודעים – יש אפילו “מוחצנים מדומים”, שמצליחים להסתיר את זה שהם בעצם מופנמים…).

ואחרי שהפכנו לקבוצת תמיכה, קיין גם מגבה את המסע שלה באינספור מחקרים מתחומים שונים – מדעי המוח, פסיכולוגיה, סוציולוגיה ועוד – ואפילו מנסה לתת כלים להשתלבות טובה יותר של “אנשי השקט” בעולם הרועש שמסביבם. הכול כתוב בצורה קולחת וקריאה מאוד, וגם אם לקראת האמצע הדברים קצת מתחילים לחזור על עצמם – התוצאה הסופית תחזק ותיתן גאוות יחידה לכל הביישנים והמופנמים באשר הם (שכמובן יעדיפו לקרוא את כל זה לבדם בבית. בשקט).

בקיצור: מומלץ לאנשים ביישנים, ובמיוחד להורים שמודאגים מכך שהילד שלהם נורא ביישן (תרגעו! הוא יהיה בסדר גמור. מניסיון…).

(עוד ביקורות שלי בבלוג די לחינוך בסלונה: http://saloona.co.il/anatshapiraspace/?cat=6804)