ביקורת ספרותית על רחוב החנויות האפלות - מהדורת 1979 - ספריה לעם #258 מאת פטריק מודיאנו
ספר מעולה

---

קראתי את "רחוב החנויות האפלות" בכמה שעות ואז מצאתי את עצמי אובדת עצות באופן מוחלט.
מה, למען השם, כל כך אהבתי בספר הזה?

את האמירות בנוגע לחמקמקות הזהות והזיכרון האנושיים?
מודיאנו לא חידש לי.

את יכולת התיאור של העולם הפנימי והחיצוני?
מיומנות הכתיבה ניכרת וכך גם חדות העין, אבל מעט ניסוחים יוצאי דופן.

את בניית הדמויות?
דמויות מצוינות בהתחשב בכך שהדמות הראשית לא זוכרת אף אחת מהן, והקורא מסתפק בפירורי מאפיינים.

הסיפור?
אדם יוצא לחפש מי הוא היה. זה הסיפור. אין תפניות חדות, אין גילויים מרעישים, יש הרבה מתח. אולי זה המתח.

מה עשה מודיאנו הזה, שגרם לי לשבת על קצה הכיסא במשך כמה שעות, ולהיות שקועה עד האוזניים בהזדהות מוחלטת עם אדם שלא יודע מי הוא. שדמותו מצטרפת לתמונה משברי זכוכיות ומראות של עצמו. שגם מעט הזיכרונות שעולים בו מתבררים כבדויים.
וככה הוא עשה את זה, בשפה עדינה, בניואנסים, בסאבטקסט, בסיפור שמתחיל כשהספר נגמר. הוא נותן לקורא קצה חוט, ופורם, ופורם, ופורם. הוא גורם לך לשאול - בשביל מה לחפש? ומרגע שמצאת, האם זה מספק אותך? איזו השפעה יש לעובדות חסרות אימפקט רגשי, לזכרונות מנותקים, תמונות בשחור לבן, להבנה שלנו את עצמנו?

ואולי השאלה הכי קשה בספר, מתי ההיכרות שלך עם עצמך הופכת למלאה?

מודיאנו הצליח לרקום בצורה יפיפיה שאלות פילוסופיות לתוך סיפור קטן ושלם. מענג.

» ביקורות נוספות של פָּלִימְפְּסֶסְט
» ביקורות נוספות על רחוב החנויות האפלות - מהדורת 1979 - ספריה לעם #258