ביקורת ספרותית על עם רדת הערב מאת מייקל קנינגהם
בזבוז של זמן

---

המוח שלי לפעמים מפליא אותי.אפילו אותי,שחי איתו כבר 18 שנים.יש אצלי מין דבר מוזר כזה,אני הענקתי לזה את הכינוי "מחשבות אסוציאטיביות".אני יכול לחשוב על משהו אחד,להסתכל על משהו או להיזכר במשהו,והנה המחשבות שלי קופצות,מדבר אחד לשני בלי שהתכוונתי לזה בכלל.לפעמים עולים לי שמות בראש,שמות שנתקלתי בהם איפשהו והם יושבים לי במוח ולא מפסיקים להטריד אותי עד שאני לא אברר עליהם.השבוע השמות היו עזרא פאונד,מארי קירי,מחמוד דרוויש,הלן מירן ובצורה מוזרה הערך "קאוצ'וק" שמופיע תמיד בתשבצים (למעוניינים-הפירוש של המילה זה גומי טבעי).בקיצור,המוח שלי הוא היפראקטיבי.כמו ילד בן 6 שאכל יותר מדי ממתקים,ועכשיו ההורים שלו משלמים על זה ביג טיים והם צריכים לראות איך הוא מתרוצץ בחדר (במקרה הטוב) או מקיא את נשמתו באסלה (במקרה הרע).

אם הייתי צריך לחבר את כל המחשבות והאסוציאציות שרצות לי בראש,הייתה מתקבלת ערבובייה אחת שלמה.בלאגן גדול במיוחד שצריך צוות של עוזרות בית כדי לנקות.כי בכנות,איך אפשר לקשר בין מחמוד דרוויש למארי קירי?
וככה נראה הספר של מייקל קנינגהם.בלאגן אחד גדול.לכאורה מדובר על זוג נשוי ניו יורקי,הוא בעל גלרייה לאומנות והיא עיתונאית אומנות,וחייהם מתערערים ברגע שמיצי (לא באמת השם האמיתי שלו),אחיה,מגיע לגור אצלם לתקופה לא מוגדרת בזמן.העלילה נשמעה לי מההתחלה קצת צולעת,אבל זכרתי את מייקל קנינגהם מספרו "השעות" (שלא קראתי עוד),וכל הכריכה האחורית הייתה מעוטרת בשבחים של הניו יורק טיימס ומבקרים שונים שרק שיבחו את הספר ועד כמה הוא טוב (פעם אחרונה שכריכה אחורית תוליך אותי שולל!).הספר מבולגן,עמוס במושגים ופרטים והייתה תחושה שהסופר מנסה לשחזר את ההצלחה שלו לספרו הקודם.השפה לכאורה התיימרה להיות עשירה ועם תיאורים מאוד מטפוריים ובעלי דימיון,אבל בשלב מסוים מתחשק כבר להקיא.איפה התכל'ס בדיוק? קנינגהם רק כתב וכתב וכתב וכתב וכתב וכתב וכתב ולא סיים אף פעם.תיאורים על גבי תיאורים שלא הגיעו לשום מקום,אולי רק גרמו לי לסגור את הספר ולקרוא בצורה דרמטית:"למה?!למה?!למה דברים רעים קורים לאנשים טובים?!".אבל זה לא באמת קרה.

בקיצור-תעשו לעצמכם טובה ענקית,ופשוט לא.

» ביקורות נוספות של omers
» ביקורות נוספות על עם רדת הערב