תמונה בנאלית, כהשתקפות חיים

אריה שריד, המורה שלי לספרות בתיכון, האמין בכוחה של הספרות לשנות ולעדן את נפשם של תלמידיו. אריה התחנך באירופה בשנות השלושים, והושפע מהספרות הרומנטית של המאות ה -18, וה-19. בכדי לשכנע אותנו באמיתות הטעון שלו, הוא שלח אותנו לקרוא את ייסורי ורתר הצעיר, של גתה, ספר מופת שהשפיע בזמנו על צעירים. להמחשת השפעת הרומן על צעירי התקופה, טען אריה כי רבים מאלה שקראו אותו, התאבדו. ה

וואו. סיימתי את הספר הזה, ו... יש לי הרבה מה להגיד...
נתחיל בזה שאני מאוד אוהב אמנות, ובכלל הזה גם ספרות, שהיא מיוחדת, אקספרימנטלית. יש לי הערכה רבה לסופרים שמסוגלים לשבור מוסכמות וליצור משהו חדש, משהו שלא היה קיים עד כה.
אל הספר הזה, "עשבי פרא", הגעתי במקרה. התחלתי לקרוא אותו לפני כמה שנים, ואז העמודים הראשונים הכניסו אותי לדיכאון, וזנחתי אותו. הפעם התחלתי לקרוא אותו שוב, והוא תפס אותי, עד הע

המוח שלי לפעמים מפליא אותי.אפילו אותי,שחי איתו כבר 18 שנים.יש אצלי מין דבר מוזר כזה,אני הענקתי לזה את הכינוי "מחשבות אסוציאטיביות".אני יכול לחשוב על משהו אחד,להסתכל על משהו או להיזכר במשהו,והנה המחשבות שלי קופצות,מדבר אחד לשני בלי שהתכוונתי לזה בכלל.לפעמים עולים לי שמות בראש,שמות שנתקלתי בהם איפשהו והם יושבים לי במוח ולא מפסיקים להטריד אותי עד שאני לא אברר עליהם.השבוע השמות היו עזרא פאונד,מארי קיר

מיד כשראיתי את הספר מונח עזוב לנפשו בספרייה של חברים שלי, עלתה בי השאלה האם לקרוא ספר שהוא המקור של סרט שאני מאד אוהבת, הוא פשע כמו לראות סרט שמבוסס על ספר שאני מאוד אוהבת?!
ובכן, כמו גם במקרה- סיפורי דגים, התשובה היא כן.
<mark>מייקל קנינגהם</mark> זכה בפוליצר על הספר הזה, כך שטווח השיפוט שלי הוא שולי בהחלט- הספר יכול לנוע בין מעולה למצוין.
העלילה גאונית. מבוססת על חייה של וירג׳יניה, אחת מהכותבות האהובות ע

לעתים קרובות אני מתחיל לקרוא בספר
סתם כך, רק בגלל שהוא נגיש ובהישג יד וכך גם עם סיפרו של <mark>מייקל קנינגהם</mark>, " עם רדת הערב". במשך שנים קראתי
רק באנגלית, בשפת המקור, ולא קראתי בכלל תרגומים משפה זו. דווקא בזמן האחרון התחלתי לקרוא יותר ויותר תרגומים לעברית למרות שלפעמים הם קצת מעצבנים.
וגם כאן יש דברים כאלה למשל :
הספר מתרחש בניו יורק ואני שגרתי בה בתקופה מסוימת, תמיד נהנה לזהות ולהיזכר במקומות שאו

חיים חדורי מטרה? יש בשביל מה לקום בבוקר, להתרחץ, להתלבש, להרגיש חיוניים, כי מישהו צריך אותנו, כי אנחנו לא עוברים ככה סתם בעולם בלי לגעת בכלום, בלי לשנות משהו.

המטרה? היא יכולה להיות כל דבר. בפרט אם יש מי שנזקק לסעד. אז אפשר לתת ולתת וזה מספיק כדי למלא אותך.

אבל אז קורה, לא תמיד, אבל קורה, שהיא מתפוגגת, המטרה. החולה הבריא, הגוסס מת, השלום הגיע, בית המקדש קם, לא משנה. מתפוגגת. ואתה יודע ששינית

אמריקאי מפונק. זה מה שחשבתי בזמן שקראתי את הספר הזה. ליתר דיוק - ניו יורקי מפונק. מדובר בסיפור על כמה דמויות בגילאי הביניים, שלושים–ארבעים כזה, החיים בשכונה די עלובה בניו יורק, לוזרים שהלוזריות שלהם הופכת למעין כתר שהם נושאים בגאון: "תראו, אותנו הלוזרים, ממתינים לחיים האמיתיים שהובטחו לנו ובינתיים מתקיימים בדירות עלובות, שאף אחד לא טורח לשפר את עליבותן, מתפרנסים מעבודות של "בינתיים" וחושבים מחשב

את "השעות", גם הוא של <mark>קנינגהם</mark>, קראתי בגלל וירג'יניה וולף. הוא עסק בוולף עצמה, במרת דאלווי המפורסמת שלה ובעוד אישה אחת, סתם אישה שקוראת את הספר של וולף. אהבתי את הספר ההוא אבל לא היה ברור לי עד כמה ההיכרות עם היצירה של וולף היתה משמעותית בזמן הקריאה.

כשקראתי את אחורי הכריכה של עשבי פרא חששתי ממיחזור. שוב שלושה סיפורים, שוב התייחסות לכתביו של יוצר, זה נראה היה כמו נסיון למחזר משהו שעבד, מה גם שא

שלושה סיפורים קצרים והמון רגשות התעוררו בי במהלך הקריאה- שנאה, אהבה, פחד, הלם ועוד. המכנה המשותף לשלושת הסיפורים- המשורר האמריקאי פורץ הגבולות - וולט ויטמן וילד ושמו לוק. בסיפור הראשון המתרחש בשיא המהפכה התעשייתית אנו זוכים להכיר את לוק שמאוהב בארוסת אחיו המת, בסיפור השני שמתרחש בימינו אנו- אנו מכירים את לוק דרך סיפור התמודדתה של פסיכולוגית משפטית ובסיפור השלישי אנו מגיעים לעתיד שבו בני האדם פרצו