המוח שלי לפעמים מפליא אותי.אפילו אותי,שחי איתו כבר 18 שנים.יש אצלי מין דבר מוזר כזה,אני הענקתי לזה את הכינוי "מחשבות אסוציאטיביות".אני יכול לחשוב על משהו אחד,להסתכל על משהו או להיזכר במשהו,והנה המחשבות שלי קופצות,מדבר אחד לשני בלי שהתכוונתי לזה בכלל.לפעמים עולים לי שמות בראש,שמות שנתקלתי בהם איפשהו והם יושבים לי במוח ולא מפסיקים להטריד אותי עד שאני לא אברר עליהם.השבוע השמות היו עזרא פאונד,מארי קירי,מחמוד דרוויש,הלן מירן ובצורה מוזרה הערך "קאוצ'וק" שמופיע תמיד בתשבצים (למעוניינים-הפירוש של המילה זה גומי טבעי).בקיצור,המוח שלי הוא היפראקטיבי.כמו ילד בן 6 שאכל יותר מדי ממתקים,ועכשיו ההורים שלו משלמים על זה ביג טיים והם צריכים לראות איך הוא מתרוצץ בחדר (במקרה הטוב) או מקיא את נשמתו באסלה (במקרה הרע).

אם הייתי צריך לחבר את כל המחשבות והאסוציאציות שרצות לי בראש,הייתה מתקבלת ערבובייה אחת שלמה.בלאגן גדול במיוחד שצריך צוות של עוזרות בית כדי לנקות.כי בכנות,איך אפשר לקשר בין מחמוד דרוויש למארי קירי?
וככה נראה הספר של מייקל קנינגהם.בלאגן אחד גדול.לכאורה מדובר על זוג נשוי ניו יורקי,הוא בעל גלרייה לאומנות והיא עיתונאית אומנות,וחייהם מתערערים ברגע שמיצי (לא באמת השם האמיתי שלו),אחיה,מגיע לגור אצלם לתקופה לא מוגדרת בזמן.העלילה נשמעה לי מההתחלה קצת צולעת,אבל זכרתי את מייקל קנינגהם מספרו "השעות" (שלא קראתי עוד),וכל הכריכה האחורית הייתה מעוטרת בשבחים של הניו יורק טיימס ומבקרים שונים שרק שיבחו את הספר ועד כמה הוא טוב (פעם אחרונה שכריכה אחורית תוליך אותי שולל!).הספר מבולגן,עמוס במושגים ופרטים והייתה תחושה שהסופר מנסה לשחזר את ההצלחה שלו לספרו הקודם.השפה לכאורה התיימרה להיות עשירה ועם תיאורים מאוד מטפוריים ובעלי דימיון,אבל בשלב מסוים מתחשק כבר להקיא.איפה התכל'ס בדיוק? קנינגהם רק כתב וכתב וכתב וכתב וכתב וכתב וכתב ולא סיים אף פעם.תיאורים על גבי תיאורים שלא הגיעו לשום מקום,אולי רק גרמו לי לסגור את הספר ולקרוא בצורה דרמטית:"למה?!למה?!למה דברים רעים קורים לאנשים טובים?!".אבל זה לא באמת קרה.

בקיצור-תעשו לעצמכם טובה ענקית,ופשוט לא.

טוב שוב ספר חדש שיצא לאור השבוע.
קראתי אותו ביממה אחת.
מיצ'י ילד מפונק מאוד,אח של רבקה שנשואה לפיטר שנים רבות.
יום אחד מחליט מיצ'י לחיות תקופה בלתי מוגבלת אצל אחותו.
ואז הזוג משתנים חייו.
ספר קריא מאוד,זורם ומעניין מומלץ.

זוג ניו יורקי, היא מבקרת אומנות והוא מנהל גלריה, מנותחים מנקודת מבטו על חייו, התנהלותו עם ביתו הבוגרת ועם אח רעייתו שבה לביקור.
השאלות העמוקות והאופן האובססיבי בו מטפל הבעל בניתוח חייו, מלמד על רובד אחד מהחולי החברתי בן ימנו, בו כל אחד בטוח שכל העולם סובב סביבו וסביב עיסוקו.

כתוב באופן מפוזר למדי, עם מינוחים בעלי משמעות עמוקה מעולם האמנות שספק אם מי מהקוראים מבין אותם.

ניו יורק לא נראת מקום שכיף בכלל להיות בו- מלבד אתר לסיורים ליליים לחבוטי נפש כגון הגיבור.

לא הכי מומלץ.

לעתים קרובות אני מתחיל לקרוא בספר
סתם כך, רק בגלל שהוא נגיש ובהישג יד וכך גם עם סיפרו של מייקל קנינגהם, " עם רדת הערב". במשך שנים קראתי
רק באנגלית, בשפת המקור, ולא קראתי בכלל תרגומים משפה זו. דווקא בזמן האחרון התחלתי לקרוא יותר ויותר תרגומים לעברית למרות שלפעמים הם קצת מעצבנים.
וגם כאן יש דברים כאלה למשל :
הספר מתרחש בניו יורק ואני שגרתי בה בתקופה מסוימת, תמיד נהנה לזהות ולהיזכר במקומות שאותם אני מכיר אישית. לדוגמה קיים בניו יורק אתר שנקרא
Port Authority מילולית מדובר לכאורה אכן ב"רשות הנמלים" (כפי שקראה לו אכן המתרגמת בספר)
אבל כל מי שחי בניו יורק יודע שכשאומרים את צמד המילים הנ"ל מתכוונים פשוט לתחנה המרכזית הענקית שיש בעיר הזו... מצד אחר היא השאירה את השם "קולומבוס סרקל" כשיכולה הייתה לתרגם אותו פשוט ל"כיכר קולומבוס"... ויש עוד דברים רבים כאלה. ועם זאת יש לציין שהתרגום בכל זאת זורם ופונקציונאלי. מדובר כאן בזוג מתבגר. מייקל סוחר באמנות ורבקה אישתו עורכת כתב עת לאמנות. אנו מתוודעים כאן לכל העולם האמנותי הזה שמתואר כאן ממש כפלנטה אחרת של אמנים, סוחרים ולקוחותיהם...
החיים המושלמים לכאורה של הזוג מתערערים כשמגיע לביקור אחיה הצעיר והנרקומן של האישה...
דווקא עיצוב הדמויות כאן בעיניי לוקה בחסר. מייקל למשל, סוחר האמנות שהוא כאן הגיבור הראשי, לא שיכנע אותי לא באופיו ולא במעשיו או בחוסר מעשיו בספר. אינני רוצה לעשות כאן ספוילרים ולכן אינני מפרט יותר מכך.
אבל כללית הרגשתי למרות שהספר קריא מאוד שהסופר "משחק" בדמויותיו ושהן מתנהגות בצורה "לא הגיונית"
פשוט כדי שהסיפור יהיה מעניין יותר... וכך למרות שהיה לי "קל" לקרוא, נשארתי בסופו של דבר בהרגשה של חמיצות מסוימת . כלומר "אפשר לקרוא" את הספר אבל אל תצפו ממנו ליותר מדי...

קנינגהם הוא מחבר הספר הידוע שעות.בספר זה מתאר קנינגהם את ניו יורק העכשוית, התאור הוא של הניו יורקים העוסקים באומנות ותרבות, מדשדשים בזוהר האומנותי ובמצליחנות. פיטר ורבקה הם זוג ניו יורקים כזה. הוא בעל גלריה מצליחה לאומנות והיא עורכת כתב עט לאומנות ותרבות. בתם בגרה ועברה לבוסטון ולא עומדת בציפיותיהם. הם גרים כמתבקש בלופט במנהטן.
יום אחד מופיע אחיה הצעיר של רבקה והוא שמערער את יציבות עולמם את השגרא ואת העמדות הפנים. האח הצעיר המורד שלא הולך בתלם ותוהה על משמעות החיים הוא שמערער את עולמם וגורם להם להתעמת עם ציפיותיהם ועם הריק שהם מרגישים בחייהם ובזוגיות שלהם. הספר עוסק רבות בתחושת החופש שלנו, הבחירה , הזהות שלנו כהורים ,הזהות המינית וההגשמה העצמית. הספר כתוב מצוין עם כי דחוס ולפעמים בנלי.סופו טוב מתחילתו ו

ספר לדיפדוף, קצר (250 עמ) ומרגיש אף קצר מזה. פסקאות שמתחילות במשפט או דיאלוג שקשורים לסיפור ונמשכות בתיאורים ורגשות אסוציאציות- הדיאלוג הפנימי שמשתלט על רוב הספר גובל בטרחנות.
התחושה שלי היא שמהר מדי קורים דברים, והעומק שבא להסביר/לפרט הוא מלאכותי.

אנסה לכתוב את דעתי על הספר כשאסיים לקרוא אותו
מה שמעניין שאני קורא את הספר לאחר שקראתי את הספר המפה והטריטוריה בשני הספרים המוטיב המוביל בספר זו האמנות
למעשה מהיא אומנות בתרבות העכשוית .
בשני הסיפורים חיי בני האנוש בתרבות המודרנית משתקפים
דרך עיניין של אומן במפה וטריטוריה ומנהל גלריה
בעם רדת הערב .
לא ממליץ לקרוא את הספר .
הסופר מנסה בצורה מאולצת להפתיע לרגש ולמתוח את הקורא בתכונות
של המין האנושי בצורה אמריקאית הוליבודית .
הספר "המפה והטריטוריה" דן באותם נושאים אך בצורה
אנושית מעניינת ומותחת .
בקיצור ולעיניין לא מומלץ אלא עם כן אתה חייב .