ביקורת זו עלולה להכיל ספויילרים נוראיים!!!!!!!!!!!!!!!!
אני זוכרת שבכיתה ה' או ו' הייתה לי אסיפת הורים שמשום מה אני נזכרתי בה היום.
בעיקרון, זאת הייתה עוד אסיפה רגילה. המורה שוב ציינה בפעם המיליון שאני צריכה להשקיע
בלימודים, שיש לי פוטנציאל ושאני ממש חכמה ושאני מתבזבזת...
אבל האסיפה הזו זכורה לי הייטב כי באיזשהו שלב היא אמרה:
"שרון, שמתי לב שברוב ההפסקות את ממש מתבודדת. את לא מנסה בכלל לדבר עם אף אחד, גם לא אם הילדים
שאיתך בכיתה. כאילו שאת מבודדת את עצמך..... למה?".
זה לא שביסודי הייתי מחסורת חברים. ממש לא. אבל בכיתה כמעט ולא היו לי חברים או חברות.
כל מי שהתחברתי אליו היה או בכיתה המקבילה שלי או בשיכבה הגבוהה או הנמוכה.
אבל משום מה, ברוב ההפסקות התבודדתי. היה לי קשה אם הכיתה שלי, ובמובן מסויים, אני חושבת שגם להם היה קצת קשה לקבל אותי......
אולי היה לי גם קשה בכלל, אז העדפתי להתבודד.
למה אני מספרת לכם את זה? כי יצא לי היום לקרוא את שקופה, ובספר הופיע משפט שאמא של דריה אומרת, שמצד אחד נגע בי ומצד שני הרגיז אותי:
"אני רוצה שתילחמי על המקום שלך בחברה שלהם....-ואם הם לא פותחים לך את הדלת לשם, אז תפתחי אותה בעצמך!".
לא יודעת למה, אבל התחשק לי להיות באותו הרגע דריה, ובמקום ללכת מהמקום, לברוח כמו שדריה עושה ברוב הספר,
לצרוח על אמא שלה: "כן, אני יודעת שזה מה שאת רוצה! את חושבת שאני לא? את חושבת שזה קל להיות במצב הזה?!".
לפעמים כל כך קל לאחרים להגיד לך "תילחם, אף פעם אל תוותר, אתה חייב להילחם על המקום שלך, אתה חייב לנסות להשתלב".
לפעמים אני שואלת את עצמי:"הם באמת חושבים שזה כל כך פשוט? לפעמים זה לא משנה כמה תנסה להשתלב, להיות חלק, החברה לא תמיד תקבל אותך. הם יהיו אכזריים כ"כ אלייך, ולפעמים עדיף לוותר, לעזוב, לעבור מקום- או כמו שאמא שלי אומרת-
משנה מקום, משנה מזל".
ולפעמים אף אחד לא עוזר לך באמת. לא המורים. לא ההורים של הילדים בכיתה שלך ולא יועצות ביתספר.
ברוב המקרים שניתקלתי בהם(לרוב זה היה קשור לאנשים שהיכרתי) המערכת תמיד האשימה את הקורבן, או התעלמה ממנו.
כאילו שאם הם יטאטאו את הליכלוך מתחת לשטיח הבעיה תעלם.
בגלל זה אותם קורבנות נהיים שקופים.
תקציר:
"דריה לבנה כבר התייאשה מזמן מלהיות חלק מהמעגל החברתי הנחשב של הכיתה.
שלוש שנים היא לומדת איתם יחד באותה הכיתה, אבל הם פונים אליה רק אם הם צריכים ממנה משהו. וגם אז, היא יודעת, זהו חסד זמני בלבד.
בשעות הארוכות שאחרי הלימודים היא סגורה בחדרה, מנגנת ושרה, בונה לעצמה עולם פרטי שבו היא יפה ואהובה.
שיחה אקראית בין שני בנים מכיתתה חושפת אותה לסוד שעומד להתגלות למחרת היום.
דריה מחליטה לעשות מעשה, אלא שבגידתם האכזרית של חבריה מובילה אותה למחוזות של כאב ובדידות שאפילו היא לא הכירה.
מן המקום הקשה שאליו הגיעה מוצאת דריה סולם לטפס בו, באמצעות מי שמגלה את אישיותה המיוחדת ואת כישרונה הנדיר."
בעיקרון, הסיפור הוא דיי קלישאתי. ידעתי פחות או יותר איך הוא ייגמר, אבל הוא היה טוב, מצחיק במקומות מסויימים ומעורר הזדהות.
אבל אז נכנסת אמה(המשך תקציר):
"סיפורה של דריה נשזר בסיפורה של אמה, נערה מסתורית שמגיעה בטיסה מברלין בשעת בוקר מוקדמת ושמה פעמיה לחנות קטנה בתל אביב.
שם, היא יודעת, נמצאות התשובות לסודות שהוסתרו מפניה כל השנים, והיא מתכוונת לחשוף אותם עד הסוף.
זהו סיפורן של שתי נערות שאינן מכירות זו את זו, עד שהגורל וחוטים מן העבר קושרים ביניהן."
כל הסיפור על אמה היה ממש מיותר לחלוטין.
הסיפור על דריה, ילדה שקופה ודחויה חברתית עם משברים, היה הרבה יותר מעניין ושלם.
אבל נאוה הייתה חייבת להוסיף עוד דרמה.
בעיניי זה היה מיותר לחלוטין, וברוב הקטעים עלייה קראתי בריפרוף ובאיזשהו שלב ממש דילגתי על הפרקים האלו...
עם הסוף לא הייתה לי כ"כ בעיה, רק מה, עוד פעם דוחפים את הסיפור של אמה בזה שאמא שלה בעצם הייתה בהופעה של דריה.
קשה לי לתת לספר יותר משלושה כוכבים.
הוא היה לא רע, אבל הוא נטע ליותר מידיי דרמטיות במקומות מסויימים(וסיפוריי אמה גם הוסיפו לזה)
בקיצור, אני ממליצה על הספר, אבל לא ביותר מידיי התלהבות.
נ.ב.-
במהלך הקריאה, קלטתי שהעלילה ממש מוכרת לי, ואז ראיתי בגב הספר שהספר מבוסס על מחזה שהסופרת כתבה, ואז נפל לי האסימון שראיתי את ההצגה הזאת כבר בכיתה ט'. אז ברוב הספר ידעתי כבר מה ייקרה(חוץ מהקטעים עם אמה- כנראה הסופרת הוסיפה אותה לספר, מה שמסביר את הקשר הרופף שלה לסיפור).
