ביקורת ספרותית על בנגאזי-ברגן־בלזן מאת יוסי סוכרי
ספר טוב

---

ניכוס השואה ליוצאי מזרח אירופה היה והינו אקט החלטי ומוחלט וכמעט בלתי ניתן לשבירה.
הנה הגיהינום הפרטי שלנו.
לכם יש מימונה.

הספר השונה הזה שובר את החותם הפולני ומביא לפתחנו את סיפורם יש יהודי לוב בשואה.
יהודי בנגאזי, העיר החמה והשמשית, הגובלת במדבר, נלקחים במסע מתיש וארוך הישר לפולין הקרה והמושלגת.
הסיפור מוצג דרך עיניה של סילבנה, נערה צעירה שכל עולמה נהרס מולה. הוריה הופכים להיות ילדים הזקוקים להגנתה, חבריה חסרי אונים, תלושים ומפוחדים.
בסוף המסע המפרך הם מגיעים לברגן בלזן רק כדי להבין שאפילו שם הם יהודים סוג ב', "אפריקענר", ספק יהודים.
הן מצד הגרמנים והן מצד האסירים היהודים.
הספר לא פשוט לקריאה, השפה ארכאית, מלאת תיאורים, מחשבות והגיגים. קצת יותר מדי לדעתי, אך זהו סגנונו הייחודי.
חלקו הראשון הוא מדברי, מלא בריחות של השוק הערבי, התפילות והסלסולים, השפה והמאכלים הלוביים ובלי משים, תוך כדי מסע במשאית צפופה או רכבת חסרת חלונות אתה משיל את המדבר מעליך ומתחיל לחוש את הקור העז בכפות הרגליים שמשתלט אט אט על כולך.
כמה בלתי נסבל זה היה. כמה שונה ולא מוכר.
וכמה קשה להבנה.

» ביקורות נוספות של חגית
» ביקורות נוספות על בנגאזי-ברגן־בלזן