זה הספר השני של הסופר שאני קוראת, והוא קיבע לי אותו כמספר סיפורים נפלא, שדרך הסיפור מצליח להשחיל רמיזות עדינות ומדוייקות, העוסקות בחיים - גם של הלא יפנים שבינינו - ובהחלטות שאנחנו מקבלים, שלפעמים בלי אזהרה מוקדמת - הופכות את חיינו על פיהם, וכל חרטה בדיעבד לא תשנה את התוצאה הקטלנית.
מעשה בכפר דייגים קטנטן, הממוקם בחוף טרשי וסחוף רוחות. האוכלוסייה הקטנה החיה בו נאחזת בצפורניים במקום, המספק אפשרות לחיות בקביעות על סף הרעב. כמעט אי אפשר לגדל בו גידולים חקלאיים, ואנשי הכפר מתקיימים בדלות מדיג ואיסוף אצות, עושים מעט סחר חליפין עם כפר שכן מרוחק מאד, וחיים כקומונה משתפת פעולה - שזו הדרך היחידה לשרוד את התנאים הקשים. אחת למספר לא ידוע של שנים איזו ספינה נטרפת במיצר מול הכפר, ומטענה וחלקיה - גם העץ ממנו היא עשויה והמסמרים המחברים אותה - משמשים את הכפריים ל"השלמת הכנסה" ולהגיע למצב של כמעט שובע. בשנים קשות חלק מבהכפריים "נמכרים" לעבודה לפי חוזה, ושכרם מפרנס את משפחותיהם שנשארו.
הסיפור מסופר מנקודת ראותו של ילד בן 10 שנותר הגבר בבית אחרי שאביו "נמכר" לעבודה. הוא מנסה לעשות עבודה של גבר, להחזיק את משפחתו בחיים כמצוות אביו. החיים בכפר הזה מורכבים משינויי העונות, ממסורת המכתיבה את ההתנהגות, מציות ללא ערעור לסמכות - הורים על ילדים, בעלים על נשים, ראש הכפר על התושבים, ומבורות מוחלטת בכל מה שקורה מחוץ לכפר.
המסורת - אומר יושימורה - היא דבר והיפוכו. מצד אחד היא מאפשרת ביטחון ונחמה, ואפשר להיסמך עליה. אבל להסתמך על מסורת ולא על ידע כדי לפרש ארועים - יכול להביא לתוצאה קטלנית כפי שהבינו מאוחר מדי, בני הכפר הזה.
אהבתי אותו מאד. הוא אינו מוותר על הסיפור המרתק, העצוב והמחכים, ולמרות שמדובר בכפר קטן ודל ביפן, הוא מספר סיפור שיכול - בשינויי תוכן קלים - לקרות לכולנו, אם לא נזהר.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
