אוהבים לדבר בשנים האחרונות על ה"רנסאנס התרבותי" של המגזר הדתי-לאומי, זה שבמסגרתו הוא נפתח לתרבות ואמנות לא רק כצרכן מסויג וצופה זהיר אלא גם כמשתתף פעיל. אין ספק שמדובר בתהליך חיובי ורצוי, אך צר לי, כבת המגזר, להודיע שאנחנו עוד רחוקים מאוד מרמה נאותה, ושעם כל הכבוד למיקי שיינפלד אנחנו פשוט עוד לא יודעים לכתוב ספרים.
קחו את הספר הזה למשל. תחת יומרה של סיפור המהווה "קול חודר וחומל... הצצה לעולמו של מגזר שלם" מתחבאת טלנובלה קלישאתית מאוד, עטופה בקצת הווי פתח תקוואי. עשרים העמודים הראשונים דווקא מעוררים עניין ובהחלט הסתקרנתי לגלות את הסוד שמאחורי דמותה של המנהיגה הרוחנית הנערצת ואת הקשר בינה לבין גיבורת הספר. אלא שתוך זמן קצר מתגלה שהסוד פשוט עד מבוכה (משהו עם אהוב נעורים), שהוא מתגלה בדרך הכי בנאלית שאפשר לחשוב עליה (יומנים שנתיים מפורטים להפליא) ושאין לו אפילו סוף ראוי לשמו. יש משהו מרוחה של אמונה אלון שמרחף מעל הסיפור, אבל אלון הצליחה (בשני הספרים האחרונים שלה לכל הפחות) לכתוב סיפור עדין ונגע ללב בשפה מדויקת להפליא. ואילו כאן, כאילו שלא מספיק שהעלילה גרועה, הרי שהכתיבה היא מתחת לכל ביקורת. נדמה שלכותבת יש התנגדות עקרונית למשפטים בני יותר מעשר מילים, ולכן הכל נכתב במשפטים קצרים. כאילו בעלי משמעות.
ופסקאות חדשות בלי סיבה.
וזה הוציא אותי מדעתי.
הפרקים הקצרצרים נראים כאילו פוזרו באופן אקראי, הדילוגים בין אז לעכשיו לא ממש ברורים וכל פעם שאיזשהו תיאור מתפתח לכדי תמונה שאפשר להיאחז בה, הוא נקטע לטובת משהו אחר לגמרי. טראומת גוש קטיף למשל, שמקבלת שלושה עמודים בלי הקשר לפני ואחרי, ולפיכך כושלת בתפקידה להעביר את הזעזוע הכנה שאני בטוחה שחשה הכותבת לא פחות מהקוראת. בין לבין יש עוד כל מיני נפילות קטנות כמו המשפט "זה נשמע לי כמו טלנובלה" (מה את אומרת!) או החלטה אישית דרמטית בעקבות השיר "הקיץ האחרון" (אוי הקיטש). ויותר מכל, הנטייה המגזרית המרגיזה לפזר תיאורי מקווה פה ושם ולעטות תחושה חתרנית וחושפנית כביכול, כשבפועל היא פתטית להחריד.
יש כמה נקודות טובות בספר, ורובן ככולן נוגעות לתיאורי ההוויי המגזרי בענף מרכז הארץ שלו, זה שלרוב נדחק הצידה לטובת הענף הירושלמי ו/או המתנחלי. ההצלחה הזו מחזקת עוד יותר את התחושה שמדובר באיזה תחביב של אישה מבוגרת חובבת קריאה שכתבה סיפור בינה לבין עצמה על החברים מבית הכנסת עם קורטוב התלבטות אמונית. מה שלא ברור הוא איפה הייתה הוצאת כנרת-זמורה-ביתן במקרה הזה, שלא טרחה לערוך את הספר (או לעצב לו עטיפה נורמלית), והסתמכה כנראה על ההמלצות בעלוני השבת ועל המוני הנשים שייקנו אותו יחד עם המטפחת המעוצבת החדשה שלהן. וחבל שייקנו, כי אם הספר לא מצליח אפילו לספר סיפור ראוי, בוודאי שאין הצדקה לכתיבה הגרועה שלו ומוטב לקוראים מהמגזר ומחוצה לו לוותר עליו.

















