זהו סיפור כל כך מכמיר לב מסוג הספרים שעושים קווץ' בלב. מארטן ואשתו ורה הם זוג פנסיונרים הגרים בפרבר שקט בבוסטון. מארטן עבד שנים רבות בחברת IMCO שהוא ארגון בין ממשלתי לייעוץ ימי. לזוג שני ילדים בוגרים הגרים רחוק מהם. הם מנהלים את חייהם בחברת כלבם, חיים שקטים ונטולי הפתעות. אבל הדברים משתנים ולא יהיו אותו הדבר.
מארטן נמצא בתחילתה של מחלת האלצהיימר. וזה השלב הכי קשה וחסר רחמים, כי הוא עוד מודע לעצמו וער למצבו. הוא הולך לפאב השכונתי לכוס בירה כשכלבו מתלווה אליו לטיול הצהריים, וכשמארטן חוזר הביתה נטול הכלב שואלת ורה היכן הכלב? זה, ועוד כל מיני סיטואציות שלא ממש נותנים עליהן את הדעת בזמן התרחשותן, אבל במבט לאחור פתאום מבינים שכל שרשרת האפיזודות הזו היא לא משהו טבעי ובטח לא הגיוני.
רגעי הבלבול והרגעים הצלולים באים והולכים, מתערבבים אלו עם אלו. רגע אחד מארטן הוא איש קשיש ובעלה של ורה, וכעבור דקותיים הנה הוא הופך להיות הילד הקטן אשר מצייר על דף המונח על השידה- אותה השידה שהוריו מרשים לו לצייר עליה. או כשהוא הולך לארון המטבח לחפש את הקומקום כדי להכין לו תה, ותוך כדי חיפוש שוכח מה חיפש, ועיניו תרות אחרי לשונות חתול, ממתק ליקריץ, ומרמלדה שהיתה משאירה לו סבתו בארון כשהיה ילד קטן. המעבר מזיקנה לילדות מתרחש בשניות.
כשרגעי הבלבול משתלטים עליו הוא לפתע לא יודע באיזה חלק של היום הוא נמצא. אם זה בוקר או אולי ערב? העונה היא חורף, ורוב שעות היום חשוך דבר שמקשה על ההתמצאות שלו עוד יותר. ואז נכנסת בו תחושת פחד, ומארטן מרגיש כי מישהו רימה אותו, הוליך אותו שולל (עמ' 35). מארטן מודע לזה שמשהו קורה לו, וברגעים הטובים, אלו הצלולים- הוא יודע שאסור לו לשקוע. "לכן צריך להמשיך לצאת . לא לשבת בבית. אחרת העולם שלך מתכווץ מהר מדי."(עמ' 31)
הכתיבה הנוקבת, והדרך בה מוביל הסופר את הקוראים אל תוך ראשו ומחשבותיו של מארטן עשויות היטב ולכן הדמות מאוד נכנסת ללב.
אז הספר הוא לא ספר כיף, הנושא מרתיע ומדכא- ויחד עם כל זאת הוא ספר מצוין והכתיבה נהדרת.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
