אתמול(או היום באמצע הלילה. תלוי איך מסתכלים על זה...) סיימתי את הספר.
אני רוצה לכתוב עליו ביקורת, אבל זה קצת קשה.
מה אני כבר יכולה לחדש לכם בקשר אליו?
הריי יש פה ביקורות מעולות שכבר פחות או יותר פירטו על מה הוא, אם הוא טוב או לא....
טוב, אני אתחיל מהתקציר שלו:
"יש אהבות שאמורות להתממש... ויש אהבות שמוטלת עליהן קללה...
כשלִינָה דוּקֵיין מתחילה ללמוד בבית הספר התיכון היחיד בגַטְלִין שבדרום ארצות-הברית, כל העיירה הקטנה מדברת עליה. כבר שנים שלא הגיע לשם מישהו חדש. להיפך, כל מי שיכול, עוזב את החור הנידח הזה.
לינה המסתורית היא אחייניתו של מייקון רייבנווד, המתבודד התימהוני של העיירה, שלא יצא מביתו שנים. לינה מנסה בכל כוחה להסתיר את הכוחות המיוחדים שלה ואת הקללה הרודפת את משפחתה במשך דורות רבים ולנהל בפעם הראשונה חיים רגילים של תלמידת תיכון. אבל בגטלין, המוקפת ביצות אפלוליות, אחוזות מתפוררות ומצבות מסתוריות, שום סוד לא יכול להישמר לנצח.
אִיתַן וֵייט, מת להימלט מגַטְלִין. מדי לילה הוא חולם על נערה יפהפייה ואינו מצליח להבין את פשר החלום החוזר שוב ושוב. כשהוא רואה את לִינָה, איתן נמשך אליה באופן בלתי מוסבר והוא נחוש בדעתו לגלות מה סוד הקשר ביניהם.
וכשהשניים מתקרבים זה לזה, עפים ניצוצות... בעיר שאין בה הפתעות, סוד אחד יכול לשנות הכול. ספר רומנטי, מסעיר ומרגש, מלא קסם, כישוף, ומאבקים אדירים בין מי שנפשו מוארת, ומי שנשמתו אפלה."
תקציר בהחלט דרמתי, נכון?
אז ככה.
קשה לי להגיד עם הספר היה טוב בעיניי או לא.
אז אני אתחיל עם מה שאהבתי.
-אני אהבתי את זה שהספר, פחות או יותר, מבקר אותנו כחברה(או בעיקר את מדינות הדרום)
על חוסר קבלת האחר, השונה, הלא מוכר....
היו כמה קטעים בספר שהרגשתי קצת...
מן בושה כזאת על האופי שלנו כבני אדם.
אנחנו יצורים ממש שיפוטיים שזה לפעמים עצוב.
בגלל שבני אדם הם יצורים שיפוטיים, אז המון פעמים אנחנו מפסידים כל מיניי דברים בחיים,
או אנשים מיוחדים וטובים.
הכל רק בגלל שאותם אנשים "שוחים" נגד הזרם.
יש להם מסלול משלהם.
בגטלין, אם אתה לא נולדת בה, או שאתה לא מצליח להשתלב בה אחרי שעברת אליה, אז זהו.
אתה מסומן כאחד שהוא מטרד, טפיל, סכנה לציבור ומנודה.
עצוב....
-אהבתי גם את איך שהסופרות כתבו את אמצע הרומן של איתן ולינה.
הוא היה חמוד, קצת קיטשי אבל בטוב טעם(רוב הזמן).
-לינק היה לפעמים מצחיק(למרות שכשאני חושבת על זה הוא הזכיר לי את הייוון מ"לנצח", ואני אפרט אח"כ
למה, בקטגורית ה"מה לא אהבתי בספר").
-העולם של המלחשים היה טוב(אבל גם בו היו כמה דברים פעוטים שלא אהבתי, שאני אסביר אח"כ).
-מריאן הייתה מקסימה. דמות מעולה. אהבתי שהיא ציטטה מכל מיניי ספרים, אנשים חשובים בהיסטוריה וכו'.
-נשף החורף הזכיר לי את נשף האביב של קארי.
-אמה הייתה נהדרת. גם אם היו קטעים שרציתי לצעוק עלייה בגלל דברים מסוימים שהיא עשתה
שממש הרגיזו, אהבתי אותה ממש.
-מייקון. למרות שהוא היה טיפה קלישאתי בתור "האיש המסתור" הוא היה ממש מצחיק,
קודר, ציני ומעניין.
-שאר בניי הדודים של לינה(המוארים והאפלים) היו כתובים בצורה לא רעה לדעתי.
אז מה לא אהבתי בספר.
-איתן. וואו, הוא דיי עצבן אותי, משום מה....
הוא היה גארי סטו(מקבילה למרי סו, לפי מה שגוגל הראה).
הוא היה טוב מידיי, מקסים מידיי, מושלם מידיי, לא בור כמו כל העיירה, ישר מקבל את לינה.
חבל שהוא לא היה בהתחלה כמו העיירה, בקטע של חוסר קבלת האחר ואז
שהוא משתנה ומבין שלינה היא בעצם בנאדם טוב ומקסים.
זה היה מרגיש לי יותר שלם מאשר הדרך שהם נהיו ביחד, כי בתכל'ס אם הוא לא היה חולם
על לינה בהתחלה, אז אני קצת בספק אם הם היו נהיים ביחד.
-לינה.
אוקי, לגביה אני קצת מבולבלת.
אני לא שונאת אותה, אבל גם לא הכי אוהבת אותה. היא, לדעתי, אחת הדוגמאות הטובות למרי סו.
היא יפה, חכמה, חזקה, לפעמים חלשה ומעצבנת, מסכנה, אחת שאו שממש אוהבים או ממש שונאים.
היא מצד אחד הייתה דמות מקסימה בעיניי, כי היא הייתה פחות תלותית באיתן(בכל מקרה בהתחלה)
ובעלת אישיות משל עצמה ולא מוגדרת ע"י בן זוגה.
אבל מצד שני היא גם הייתה מטומטמת בדברים מסויימים(הקטע בסוף עם המסיבה... ממש מפגר בעיניי).
היה בה משהו.... שפשוט לא הצלחתי לאהוב אותה לגמרי.
אולי קצת יותר לסמפט.
-לינק הזכיר לי את הייוון מבחינת התלות שלו, מהבחינה שלינק אהב את רידלי בצורה עיוורת, כמו שהייוון הייתה נאמנה והכלבלבה של דרינה.
-ההתאהבות של איתן ולינה.
לא אהבתי במיוחד.
זה כבר באמת קיטשי מידיי, צפוי מידיי, והחלום היה לא משהו....
כמו שאמרתי כבר, אני חושבת שאם איתן לא היה חולם על לינה, אז רוב הסיכויים שהוא לא היה
עובר שינוי, וזה חבל.
לדעתי היה יכול להיות יותר מעניין לקרוא על מישהו עם דעה מסויימת שמשתנה במהלך הסיפור, מאשר על מישהו שתמיד
הרגיש ככה ורק אחרי שהוא מוצא את אהבת חייו הוא מוציא את הדעות שלו לפועל.
-הכוחות של המלחשים.
הכוחות מעולים, אבל למה לעזאזל לתת להם שמות אחרים.
היכולת להזיז דברים בעזרת כוח המחשבה- מצטערת להגיד, אבל אלה כוחות טלקינזיס.
אתם יודעים, הכוחות האלה שיש לקארי?
יש עוד דוגמאות, אבל עד שאני אמצא אותם זה ייקח שנה.
-הרעים והטובים בסיפור.
יותר מידיי פלקטים.
לממה תמיד כותבים דמויות כאלה בצורה כ"כ חד מיימדית?
זה גורם להן להיות פחות מעניינות.
-האובססיביות של לינה ואיתן.
זה אמנם פחות גרוע מהרבה ספרים אחרים כמו לנצח ודמדומים, לנצח או יומני הערפד,
אבל זה עדיין מעצבן.
היה מצד אחד משהו בוגר ואמיתי באהבה של איתן ולינה,
ומצד שני זה שהם כל הזמן חשבו אחד על השני(איתן בכל מקרה)אז פחות הכרתי אותם.
כאילו אין להם חיים משל עצמם, ברגע שהם בייחד.
אבל זה לפחות היה טיפה מתון.
-איתן היה המספר(ברוב הסיפור.
למה כשכבר יש דמות נשית, שהיא גם לא חסרת עמוד שדרה, קצת יותר מעניינת ואמינה יותר, שנולדה עם
כוחות, אז לא מספרים מנק' המבט שלה?
למה תמיד צריך לספר את זה מנק' מבט אנושית, חלשה יחסית ומעצבנת רוב הזמן?
בקיצור(חחחח, כן בטח)אהבתי את הספר?
דיי. הוא היה לא רע. אפילו דיי טוב, למרות שהיו דברים שממש צעקו "דמדומים!".
האם אני אקרא את ספר(י) ההמשך?
יכול להיות. הסוף היה טוב ומסקרן, שהוא באמת גרם לי לרצות לקרוא את ההמשך.
בהחלט יכול להיות.
אז אני ממליצה על הספר כי העלילה דיי טובה,
הוא קיטשי אבל בצורה נורמלית יותר,הוא עם מסר חשוב ומעניין(רוב הזמן).
לא ספר מדהים כ"כ או מחדש משהו, אבל בהחלט מעביר את הזמן.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
