ממרחק השנים, שבעים ושש לערך, "הזר" של אלבר קאמי הספיק כבר לצבור שכבת עור עבה, מחוטטת ומגוידת, בדומה לשכבות ארכיאולוגיות שמספרות את סיפורן של עידנים רבי תהפוכות, בכל המובנים, ולא רק משום שהוא עצמו, הסופר, היה מן הבולטים שבין הוגי הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, שכבר אבד עליהם הכלח, אלו שדבקו בגישה לפיה "הפילוסופיה הקיומית" מתחילה באדם הפרטי, החי, המרגיש והפועל, (כדוגמת שופנהאואר, ניטשה, קירקגור, סארטר דוסטויבסקי ועוד...) שהרי רק העובדה הזו לכשעצמה דורשת הבנה והתייחסות מיוחדת, אני מתכוונת גם למרחק התהומי, מרחק שנות אור כמעט, שמפריד בינינו לבין תפיסות החיים שהתקיימו בעבר ...
אז מה הפלא שנדרשה כאן מלאכת קילוף לגמרי לא פשוטה ...ולו על מנת להיכנס להלך רוח אחר, להתכוונות אחרת, בתקווה להבין את ההוויה אליה כיוון הסופר, ולנסות לרדת אל ה"אין" המוחלט. שאין בו עבר ואין בו עתיד אלא רק הווה, ומה שבטוח הוא המוות .
בררררר.......
בנובלה הזו, כותב קאמי על עיקרי הנושאים המעסיקים את "הפילוסופיה הקיומית" -
בדידות,
חיים ללא משמעות ותכלית,
ייאוש,
ואבסורד,
בקיצור על היחלשותם של האמיתות האבסולוטיות המוביל רבים לתחושה של ניכור.
וואו . שמח לא היה שם ....
פקיד צרפתי החי באלג'יריה– מרסו- מעביר את חייו באדישות גמורה, אפילו בהלוויית אמו הוא אינו מביע רגש וגם כשהוא הורג כבדרך אגב ערבי שאינו מכיר ללא כל סיבה . התמודדותו במחצית השנייה היא עם חטאו הגדול ביותר– חטא האדישות .
בשנת 1957 זכה קאמי בפרס נובל לספרות. ומרצ'לו מסטרויאני הנהדר כיכב בסרט שעובד על פי היצירה הזו .
מים רבים זרמו בנהר מאז, וזו כבר הפעם השנייה שאני מנסה ממרחק הזמן לגעת בשורש הבדידות והניכור האנושיים אליבא דה קאמי, ובמילים אחרות בקיום שעליו הוא כותב - שאין בו תכלית ...
סארטר טען שאקזיסטנציאליזם הוא הרעיון כי "הקיום קודם למהות". (ולא כפי שסברו לפני כן, שהמשמעות היא תנאי הכרחי לחיים ). כלומר, אדם הוא קודם כל קיים, ורק אחר כך בעל משמעות. .
כסוגה ספרותית התפיסה הזו או הזרם הזה סיים את תפקידו עם מות יוצריו והוגיו הבולטים בשנות השישים והשבעים ...למרות שעל בסיס אותם העקרונות יצרו תחום שנקרא פסיכולוגיה קיומית שמטרתה העיקרית לסייע לאדם למצוא משמעות בחייו .
אומרים שזה ספר חובה , אז מי אני .....?!
ולתומי ממש ברגעים אלו אני ממלמלת ש...האופן שבו אנחנו מבינים את רכיבי החיים, והאופן שבו אנחנו חושבים על טבע האדם השתנה עם השנים לגמרי, אבל מה שלא השתנה זה הצורך, ואתו גם הקושי להבין מה היא האמת...לצאת ממערה אחת ולגלות את האמת החדשה, ולהבין שאנחנו נמצאים אולי במערה אחרת עד לגילוי הבא...וזה אולי הדבר המרתק ביותר בתפיסת כל החיים האלו ...