ביקורת ספרותית על יונה בודדה מאת לארי מקמרטרי
ספר טוב

---

איך, תגידו לי, איך ניגשים לספר של תשע מאות ועשרה עמודים עם הכריכה הכי איומה שנעשתה אי פעם על ידי בן אנוש? וזאת, כשבתוך הספר ממתין מערבון - לא, לא כזה שמספר על סאלונים עליזים וקרבות אקדחים, שודדי בנקים עטויי בנדנות או אינדיאנים וקרקפות, אלא מין סיפור לירי ארוך, ארוך, עמוס מחשבות נוגות של בוקרים הלומי אבק ושריפים של עיירות של עשרים איש, זונות בארים שחולמות להגיע לסן פרנסיסקו ומובילי בקר שלא מכירים שום עיסוק אחר, ולכולם, בתוך המרחבים האדירים הבלתי-נגועים-עדיין של אמריקה הבאמת גדולה, הגיגים אקזיסטנציאליסטיים על משמעות הקיום (נגיד, להישען על השוקת בלילה ולהקשיב לרקיעת הסוסים, למשל), הרבה לפני שז'אן פול סארטר או ויקטור פרנקל בכלל נולדו.

אלא שקיבלתי המלצה, ממישהו שלא ממליץ הרבה אלא בעיקר משמיץ. וכשראיתי את הספר, אמרתי, וואלה, אני אלך על זה. לא כי יש לי פטיש (ב-פ' רפוייה) לספרים עבי כרס, בדיוק ההיפך. אלא שהייתי חייב לנסות. לנסות להכריח את עצמי לקחת פעם אחת נשימה עמוקה ולהיכנס לספר שלא קורה בו הרבה חוץ מכתיבה אמיתית וטובה, כמו שהיו עושים פעם וכבר נדמה לי שהיום, נו, לא ממש מתאמצים. אם כבר מישהו כותב משהו (נגיד, "האחים סיסטרז" שקראתי לא מזמן), הוא חייב לקשור לו כתרים וכינויים ו"איזמים", אחרת נראה שאף אחד לא יקנה את הספר.

כי הקצב הזה, הקצב הזה קשה לנו היום, כשכבר התרגלנו לגירוי המונוטוני הזה של בלוטת האמוציות, המתח או אפילו התיחכום, וקשה, לפחות לי, אני מודה, להיכנע לאיזה מין עלילה-לא-עלילה, לקו ישר של שממה ופנאי, כשמחוץ לכתלי הספר הכול זז כל כך מהר, לעזאזל, אם כי יש שיגידו שבדיוק בשביל הבריחה הזאת קוראים ספרים.

אז אם זה קרה לי ב"סטונר" ובעוד ספרים אחרים, זה גם יכול לקרות שוב. ואני מודה שלקח לי הרבה יותר עמודים ממה שחששתי בתחילה לנטוש את הספר, בערך במחציתו. לא בגלל שהוא לא היה טוב, ולראייה - ארבעת הכוכבים כאן - אלא אולי פשוט כי לא החזקתי מעמד, ובאמצע ריצת המרתון נתפס לי הצד ולא עזרו כל האנדורפינים שהשתחררו לי במהלך הריצה. הגיע הזמן לנטוש את החווייה בשלב זה וללכת על אתגרים ארציים יותר.

"אמריקה כולה משתרעת בקצה השממה, ועברנו אינו עבר מת; הוא עדיין חי בתוכנו. לאבות אבותינו היתה תרבות בפנים ושממה בחוץ. אנחנו חיים בתרבות שהם יצרו, אבל בתוכנו השממה עדיין נמשכת. את מה שהם חלמו, אנחנו חיים, ואת מה שהם חיו, אנחנו חולמים."

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על יונה בודדה