ביקורת ספרותית על יונה בודדה מאת לארי מקמרטרי

---

מעטים המערבונים שמשקפים את חייו של הבוקר כמו שצריך.
לארי מקמרטרי עשה את זה בצורה כל כך טובה שהוא צריך לקבל פרס.
יש שם את הגסויות והחספוס של אנשים שנמצאים עם בעלי חיים יותר זמן מאשר עם בני אדם.
אני חושבת שאין דבר כזה ספר עבה מדי. אז הוא קצת שומר אותך בכושר, כי הוא כבד, אבל לא שמים לב לזה. ברגע שמתחילים את הדף הראשון - הדף האחרון מגיע מהר מדי.
לארי מביא בצורה הכי אמיתית שאפשר את מה שאנשי הסוסים והבקר עוברים ביום יום, ואת מה שהם עברו באמריקה מול המקסיקנים והכנופיות והפוסט-טראומה של אחרי מלחמת האזרחים.
יש שם סוסים, בקר, לאסו, אקדחים, נשים, זונות ומלא אלכוהול. ציניות וגסויות וצחוק. הרבה פעמים את מוצאת את עצמך לא יודעת אם לצחוק, לבכות או להשליך משהו על מישהו.
מה שכן, זה לא לאנשים בעלי קיבה רכה, יפי נפש שמנסים לשנות את העולם. הספר הזה הוא לאנשים שראו דברים, שלא מפחדים ללכלך את הידיים שלהם. כי רק הם יצליחו באמת לצחוק מהבדיחות של גאס, ולהבין את השתיקות של וודרו, ולהזדהות עם שאר הבוקרים כשהם עוברים עם 5000 ראש ברחבי אמריקה.
נהנתי ממנו וקראתי אותו בנשימה אחת, ואחרי שהוא נגמר בהיתי במשך שעה בקיר ולא הבנתי מה לעשות עם עצמי.

» ביקורות נוספות של עט ועפרון
» ביקורות נוספות על יונה בודדה