ביקורת ספרותית על לפני המקום - ספריה לעם #578 מאת חיים באר
ספר מעולה

---

זה שוב קורה לי. אני מתחיל לקרוא 'שטיקל-רבּ-חיים', כמו שאביו של באר וודאי היה אומר באידיש, וכמו שנהוג בעולם הישיבות לכנות קטע מחיבורו של הגאון רבי חיים מבריסק. וכבר בשורה השלישית אני מבין, שזה לא עוד ספר קריאה. זהו ספר של בית המדרש. אני נכנע. דוחה את הקריאה לשעה של צלילות הדעת.

לפני שאני מתחיל ללמוד, אני חייב לעשות את מה שסבא, זיידע, ע"ה היה עושה בלילות הארוכים של שבתות טבת הקפואים, כשהיה מבקש ללמוד ספר דרוש על פרשת השבוע.
כך היה מנהגו של זיידע שנחרט בליבנו לדורות. היה נכנס למטבח הקטנטן, ניגש אל הקעס'ל הרותח שעל הפלטה של שבת, מנקה היטב-היטב את הכוס שלא תישאר בה אף לא טיפה של מים קרים, נושף אליה מלא הפה ורק אז, כשהוכשרה לקבל חום, היה יוצק מלוא קיבולה מים רותחין. בפינת השיש כבר המתין לו הספלון המוכסף עם תמצית התה הפולני, שממנו היה יוצק בקמצנות כחס על הטוב שלא יכלה.
שב ובא לו אל הסלון אשר שם השולחן שזה עתה סיימה סבתא, באבע ע"ה, לפנות ממנו את שיירי סעודת השבת. מסיט את כיסא העץ הכבד, מתיישב בניחותא בסמיכות לעששית וחוכך את ידיו בגלוז-התה המהביל. רגע לפני שיצא מעולמנו, קורא היה לנו הנכדים ומברך בקול רם למי שהכל נהיה בדברו, ותוך כדי אמירת ''אמן'' שלא כלתה מפינו, היו שפתיו הדשנות ושפמו המעושן מוצצים בקול רם מן המשקה החם-החם הזה שהצטרף מיד אל קוביית סוכר שחומה.
בקביעות, מידי שבת בשבתו, מידי כוס תה בכוסו, לאחר המציצה הראשונה, היו עיניו החכמות מתעוותות בהתענגות מתוך שלא צפה את הרתיחה היתירה. אבל אז, רגע אחרי שהתעשת, הייתה אנחת עונג שבתית פורצת מתוך קרביו "אההה הייליגער שבת". ובקפידה יתירה, היה מחמיר להתכיף לעונג הגוף, את עדן הנשמות, ועד שלא כלתה לשונו ממציצת קוביית הסוכר, כבר היה שקוע ראשו ורובו, נפשו רוחו ונשמתו, בערימת הספרים אשר לפניו, שולה מרגליות על פרשת השבוע, עד שחטפתו שינה ועד בכלל.
כן היה זיידע עושה, כל זמן שהיה חי בעולמנו.

עשרות שנים אחרי, כשגופו של זיידע כבר חדל להתענג, וגם אחרי שבאבע פטרה את צרותיה בהאי עלמא, ונשמתם כבר מתענגת אל ה' בגן עדן. ומפני חטאינו, גלינו מעירו ומחצרו של סבא, והשתקענו אנו בני השלשים בישוב החדש ובמנהגיו. התערינו בבני הארץ ודבקנו באורחותיהם.
נעשינו שותי קפה ומים מינרלים בכוסות פלסטיק מתמי-4, שוכנים בבתי חומר מועצבים של ארבעה וחמישה חדרים, ואין זכר לאותו עונג שהיה אופף את ביתו של סבא בלילי שבתות ובכלל, ואין אנחנו יכולים לשחזר ולו שמינית שבשמינית מרב הטוב הצפון בקרבתו של סבא. כל כך התרחקנו, והסתאבנו בחשבונות בנק, באשראי, באייפון ובמחשב, עד שאפילו שכחנו את מה שחסרים אנחנו.

והשבוע, אחרי הרבה שנות מרחק, נזרקתי בבת ראש אל אותה אהבת קדומים. זה קרא לי כשקראתי את 'לפני-המקום' של רבּ חיים באר.

למצער, מיהרתי אל בר המים, לחצתי בזהירות על המדבקה השקופה שהחליפה את ברז המים החמים שעמדו על 87 מעלות צלזיוס. כשבעיני רוחי ראיתי את הקעסל של זיידע במטבחו הקטן והלא מעוצב. כוס הנייר שהדפס אנגלי מקושקש עליה, מילאה את מקום ספל הזכוכית, ושקיק התה, היה לי תימור טיפות התמצית, הסענץ, החריפות. במקום קוביית הסוכר, נקרעה לה שקית סוכרזית, ובמקום כפית נחושת נוקשת, היה בחשן משרדי שסבא וודאי היה קורה לו קיסם. תה זה לא היה, ובכל זאת זֵכֶר למנהגו של סבא. אבל הספר, היה ועוד איך. לפני המקום.

"מה אומר לכם", אנקוט את לשונו של סבא בסעודת הבוקר כשהיה מחלק את מרגליות שללו של הלילה, "זה היה עונג הרוחות ועדן הנפשות". השינה נדדה מעלי, והשורות הנעימות זילפו על נשמתי כטל תחיה של תחיית המתים. מבחוץ רעמו ברקים, התפשטו עקמומיות, זעפו ממטרים, והוזעקו מכוניות, ובפנים ציפור לא צייצה וזבוב לא נשמע, ממש כביום קבלת התורה.

זו כבר פעם שלישית שרב חיים תופס את נשימתי ועושה ברגשותיי מנהג של בעל-בית-חשוב. לפניו נגלים כל רזי שפתנו. כל שורה שלו בלולה ויצוקה מלשון חכמים, מתיבות המקרא ומשפת המשנה. אל תוך המילים המחליקות על קימורי הלב, הוא משחיל את תועפות הידע שלו, ובעיקר את אהבתו הגדולה לספר ולחכמה. אהבה שגם אם יתן איש כל הון ביתו בעבורה, בוז יבוז לו. רשפיה של אותה אהבה, טופחים ומתפיחים את לבב הקורא. נכנסים בו כארס של עכנאי, ועושים גם אותו לאוהב ספר.
למי שבקי, ולוּ במתי מעט, בעולם הספר והביבליוגרפיה, צפוי עונג שאין לו שיעור. ללמדך, שבארו של איש ספר כרבינו חיים, נובעת בתוקף, עד שגם כאשר הוא מבקש לכתוב סיפור בדוי, אין הוא מסוגל שלא להעמיס פרטי-פרטים מרתקים ואמתיים על סופרים וספרים, על מהדורות ועל דורות עברו.

כמו סבא ע"ה, בצפרא דשבתא, לא אמכור את כל תחושותיי העמוקות והפנימיות שרגשו וגעשו בלבי בקריאת הספר. רק התרשמות בעלמא "על קצה שן המזלג", כמו שהיה סבא ע"ה מנסח בחיוכו המאיר, פרסתי בפניכם. והרבה-הרבה יותר ממה שכתבתי לפניכם, כתוב בספרו המצוין של רב-חיים. או כמו שהיה סבא מזמזם ברגע של אתנחתא, כשהיה מסיים את שתייתו, מוצץ את שפמו העבות, ומברך ''בורא נפשות'' ומזמזם לעצמו מתוך הרחבה "טעמו וראו כי טוב הוי"ה".

בסופו של מסע, את כוס תה הקמומיל הממותקת-מדי, לא הצלחתי לסיים. את הספר סיימתי, אך עדיין לא התחלתי.
לפני שאשוב אליו שנית, אני מבקש לזכותכם "טעמו וראו כי טוב".

» ביקורות נוספות של מתלמד
» ביקורות נוספות על לפני המקום - ספריה לעם #578