****


למה "חבלים"?

מקריאת הספר, ומהשוואה סקרנית לשמו הלועזי של הספר, "The Pure Element of Time", אני מניח שלא מדובר במובן השגור והמקובל יותר. נותרו, אפוא, כמה משמעויות אחרות. אולי מדובר בחבל מלשון איזור, כמו חבל עזה, אולם אני לא סבור כך. אם כן נראה שמדובר על חבלים במשמעות של כאבים, כמו חבלי משיח או חבלי לידה, ובמקרה הזה, אולי בסבל האופף מישהו שמשתוקק בכל מאודו להפוך לכותב והדרך המייסרת אות

כבר לא כותבים ספרים כאלה בלה-בלה-בלה, אבל עורכים כן. <mark>חיים באר</mark>, המסרב לקבל את מקומות בשורה הראשונה של הכותבים בישראל, אבל מי שואל אותו, מעניק לנו במסע דילוגים מרהיב פכים, אנקדוטות וחלקי טורים מעיתון דבר, חמישים שנה בסה"כ, גרמו אצלי לנפילת אסימון וירטואלי. אסימון כזה הוא גם כבד ומכאיב בבוהן וגם מצלצל בקול רם כשהוא מתגלגל ומסרב להגיע למצב שכיבה סופי. אבל לאסימון כזה, שנפל אצלי לראשונה הפעם, לא הנפילה

האם היה ל<mark>באר</mark> מעצור כתיבה? האם במחסנית המילים שלו היה מעצור ונחסמה מילה מלצאת ולהרוג? לכו תדעו. האם הוא היה מספר לכם על כך?
נאמר, ולא פעם, 90% אני אמרתי ולא שזה מפחית מהאמת שבדבר, ש<mark>באר</mark> יודע לכתוב ועטו שופע כמעיין המתגבר. הספר הזה מוכיח זאת שוב והפעם, למרות שזה באמת לא שיא ספריו, הוא מענג ואף מתחכם ומתוחכם.
יכול להיות של<mark>באר</mark> לא היה מה לכתוב. מה עשה? לקח אחד גדעון שרוצה לכתוב ולא יודע כיצד, ואחת אלמ

<mark>חיים באר</mark> כתב את תולדות משפחתו כמעט מימי האדם הראשון (כדרישת עגנון :-) ). הוא מציג בפנינו את בני משפחתו ללא כחל וסרק, על מעלותיהם ועל חסרונותיהם. כמו כן, מובאים בספר חבלי היצירה שלו כמשורר וכסופר עד שהצליח לפרסם את יצירותיו.

החלק המרתק ביותר בספר עוסק ביחסים במשפחתו הגרעינית, ובעיקר בקשר החזק בינו לבין אמו. אמו של באר הינה דמות מורכבת הנושאת עמה זכרונות קשים מנישואיה הראשונים שהביאו להתרופפות מצ

בסופו של יום מה שנשאר לנו כבני אדם מעבר לדברים המוחשים שאפשר לנגוע בהם , לנשק ולחבק אותם, או להאביס את עצמנו בהם הוא: את הידיעה הברורה שכל יום שחלף נלך לישון במחשבה שלא פגענו באף אחד, שנהגנו בכבוד בסובב, שלא "העפנו" מילה באוויר שעשתה למישהו חור בלב וציערה אותו. ולפעמים אנחנו צריכים לתקן דרכנו, או לקבל לפחות סגירה נאותה של דברים כדי שלא נסחוב אותם שנים על גבי שנים. כי כאמור מילים חיות גם אחרי שנלך

<mark>חיים באר</mark> רצה לכתוב רומן, אבל במקום זה יצא לו ספר שכולו רכילות. ובפועל זה אפילו גרוע יותר.
דווקא בגלל שבעיניי זה ספר גרוע ומעצבן במיוחד התאמצתי מאד לסיים אותו, מתוך מעין תחושת חובה לקרוא עד הסוף ורק אז לנמק.

העלילה -
זהו רומן ריכולים. כולם מרכלים ואומרים דברים רעים על הסופר הידוע ועל אשתו - גיבורי הספר כביכול, ומחפשים עוד ועוד פרטים מציצניים על חייהם הלא מושלמים.
את מי חשב באר שזה מעניין? הא

הוראות הפעלה: שלפו אצבע בתנוחת אקדח, הצמידו לרקה והחלו לסובב ולסמן את מה שחסר לי. בורג.
מה לעשות, אני יודע שזה הרושם שאני עומד לעשות כאן במילים הבאות, סורי, זה בדיוק הרושם שנוצר בלבי בקריאת 'חבלים'.

אגיע ישר למסקנה: זהו 'סיפור על אהבה וחושך' למבוגרים ולידענים יותר. נכון, המקור החיוור, זכה למסע יח"צני מטורף, הוא הפך רב-מכר עוד לפני שעוז סיים לכותבו, אבל 'חבלים' ממש לא נופל ממנו. לדעתי, הוא הר

אני מאד אוהב את הפרסונה של <mark>חיים באר</mark>, כפי שהיא משתקפת מבעד למסך הטלוויזיה, שם הוא מרואיין תדיר.
האיש נעים הליכות, מלא כרימון, שפתו עשירה, הוא בעל חוש הומור, יודע לרתק את צופיו ובקיצור אדם שהיית שמח להיקרא חבר שלו.

היחס שלי לספריו מורכב יותר ומתבטא ביתר שאת בספר "חבלים", הנחשב ע"י רבים כטוב שבין ספריו.
הספר הוא למעשה ממואר בו מתאר באר את תקופת ילדותו עד היותו נשוי ואב לילדים כאשר הדמויות המרכזי

ובכן אציגה את עצמי, אדון צלחת.
סליחה, צלחת מי? צלחת ואדון.
ושם הגברת, אקווה שהיא סולחת…
קוראים לי מֵי , איזה מים? מי לימון…

הגברת מי, הגברת מי, אדון צלחת.
קראי לי סתם צלחת. בשבילי מספיק.
לולא נפגשנו לא היינו פה ביחד.
האם זה לא מצחיק? זה באמת מצחיק. (נתן אלתרמן).

כשאני מקבל ספר שמישהו חושב שאני אוהב, אני מיד נדרך. מאיפה הוא יודע? הוא חושב שהוא מכיר אותי? עד כמה הוא מכיר אותי? ולאו דווקא