ביקורת ספרותית על לפני המקום - ספריה לעם #578 מאת חיים באר
ספר מעולה

---

בספר הנפלא הזה, הכל מתחיל ונגמר בספרים, תיעודם, כתיבתם, החבאתם, גניזתם, שרפתם.. ויש גם קושיות. "האם הגרמנים שחדלו להיות בני אדם או דווקא היהודים שנעשו בן לילה מקקים ואחת דתם להשמדה". זה המשפט שרפופורט שאל ספק את עצמו ספק את בנו בן 7 אחרי הערב ההוא הבלתי נשכח של השריפה, ואחרי המשפט ההוא הבלתי נשכח של היינה על "במקום ששורפים..." הוא הניח ששומרי החותם של התרבות הזו לא ירחצו נקון כפם לעולמי עד.

סקרנות - זו המילה שגרמה לי לדפדף בעוד דף ועוד דף בספר. אך רגע, מה זה, לאן נעלמה העלילה ואיך זה שאני עדיין כאן, הכוונה פה בחיים הרוחשים שבספר. הספר מיד מילא אותי ממש כמו ספר עיון בתובנות, מסקנות, "דיבורים של רוח" כמו שאני נוטה לומר. פתגמים יפהפיים שגורמים לך להדק אותם ללשונך כמה פעמים בעונג צרוף. העברית בספר מהודרת עם שפה שלקוחה מהמשנה, מהמקרא, משלמה המלך. ציטוטים יהודים עשירים בתוכן כמו שבחיי לא שמעתי.

הספר ריגש אותי בסיפא שבו כלומר לקח לי זמן אבל הבנתי לבסוף במה דברים אמורים. הרי זוהי התפלמסות בדברים שקשורים לעם היהודי, לעם שלי. היסטוריה ואזכורים של גדולי אנשי התרבות והרוח מימים ימימה. עגנון מוזכר פה אין ספור פעמים. באר במופתיות חולק בספרו הדר וכבוד לכותבים יהודיים, ישראלים, כאלה שגרים בגלות או "בכנפי רוחות הגלובוס". ככל שאני מתקדמת בעלילה שאיננה אני מבינה שחלק מהדמויות כבר הספיקו ללכת לעולם הבא ואזכורם מאדיר פניהם וחייהם בצנעה וללא רבב.

בספר הנפלא גם תקראו מי הציל את הדפים הקרועים בשולי הספר "הגלגול" של קפקא מהדורה ראשונה מ 1917. הספר הוא על אנשים שייסעו עד קצוות העולם כדי להשיג ספר עם הקדשה, מהדורה ראשונה אם אפשר. אנשים שהספרייה בביתם רוחשת חיים ממש כפי שהספרים על המדפים רוחשי חיים כמו ילדיהם. הספרים חיים כל עוד האדם חי, אך כשמת הספרייה מתפזרת כמו נשמתו.

****************************

העלילה מתחילה כשבאר פוגש אייל נדלן עשיר ככורח ששמו זוסמן. זוסמן בכל שנה מכנס סביבו דילרים, אספנים של ספרים עתיקים, חוקרי תרבויות רחבי אופקים, קהילה של אנשי דעת, חברים, אנשי ספר ורוח. שידונו, יחקרו וירצו על נושא שיבחר וכולם יורווחו מקצת הגות ורוח באמצע החיים. לשם זוסמן הזמין את באר לברלין. והוא נענה להזמנה בחפץ לב, ואמר כן להיפגש עם מודלים בשר ודם שידרבנו אותו להמשיך את ספרו. וכך היה. זה השלד של הספר. הוועידה שמתכנסת בואנזה. (המקום כמובן לא נבחר ככה סתם, ביקרתי שם ולא האמנתי איך במקום כה פסטורלי ושקט יצאו הכרזות ב 20 בינואר 1942 איך יעשה בדיוק "הפתרון הסופי")

היו כמה אנשי רוח שנפגש עמם לפני ואחרי הוועידה אך ראשית נפגש עם רפופורט שכונה גם "רב שלוימה" "צייד ספרים עתיקים" שהראה לו היכן שתי הספריות הכי שוות בברלין כשאחת היא בביתו בגרונו ואלד. על החלק המרתק מה היה בספרייה של רפופורט תקראו לבד. שווה קריאה דיון ואפילו כמה הרהורים אל תוך הלילה שקשורים למשפט "ויותר מהמה בני היזהר עשות ספרים הרבה" .
הספרייה השנייה היא הספרייה שתכנן מיכה אולמן שירדה לבור שחת ומאירה בלילות באורה הגנוז. (דרך אגב מביקורי שם התרשמתי מאוד מהארוע הבלתי נתפס וגם התרגשתי המון).
באר ורפופורט שני אנשי רוח אוהבי ספרים, רפופורט הינו יהודי שנולד, גורש וחזר לברלין, חי את מורשת אביו וגר ממש ליד רציף 17. טען " שאם יחליטו לקחת אותו כמו אביו זה יהיה קצר כמו מן הים אל המחבת". מבחינה פרקטית ביום האזכרה של אביו הוא לא יחפש בית כנסת. פשוט יגיע לכאן לרציף וידליק נר זיכרון.
בדרך פגשו מהגרת טורקייה ששאלה אם פספסו את הרכבת, ומתי הרכבת האחרונה שלהם שאלה? אך רפופורט מיד הפטיר בציניות ב 27 במרס 1945. כמובן שהאישה נסה על נפשה.

כאמור אז הבנתי שאין ממש עלילה או שהיא מאוד שולית, יש רק תיעוד מבורך של המוני סיפורים יהודים מרתקים על עמנו שמסופרים מפה לאוזן בפתגמים באידיש ובסיפורי תנך נפלאים שמנשימים אותם על גבי הדפים. ומה שחשוב פה יותר מכל הוא גביית עדות של הספרים שמלווים אותנו כעם ומוכיחים קיימות של קהילות שלמות שכבר אינם.
יש חלק בספר (ואף פעם לא נתתי דעתי על כך בשאננותי הרבה) , על כך שיש לשמר אוצרות העם היהודי כי יש חושבים שאנחנו כאן אפיזודה חולפת. וכך יש אוניברסיטאות שרוכשות אוספים פרטים ותעודות על ייסוד תל אביב, שירה עברית חדשה, ספרי ביכורים נדירים. אוניברסיטת יל לדוגמא רכשה את כל כתבי עזבונו של עמיחי. יש מוסדות שרוכשות מקיבוצים עיזבונות של ספרי תיעוד קיבוציים שמוקדשים לחלק שקשור להתיישבות ציונית בארץ.

ואם באר כתב פעם "שישראל היא החוף האחרון של הרוח" אז זו שטות כי היא כנראה רק נמל ביניים, תחנת מעבר, אשליה.

בנימה אישית:

זהו ספר שהופתעתי, שיש בו מין הגדולה בעיקר המסרים שבו שעדיין גועשים בי כמו מים מבעבעים. הספר כולו הרגיש כמו אשנב שמציץ אל אנשי ספר ששמם הולך לפניהם, משוררים וסופרים שדעת והגות הם כל החיים בשבילם. זה לא ספר שואה קלאסי או מתקרב לכך. אך היות וכל העלילה מתמקדת בברלין אזכורים בו כאלה או אחרים, מתנגנים להם בעצב בין האותיות או הרציפים. זה לא משהו שמוזכר בפאנטיות אלא בזעם כבוש של עם שכמו מלקט אותיות מההיסטוריה שהלכו לאיבוד.
*אם אני חושבת על כך יש פה כמה אנשים שאני מכירה "שרעבים ללא הרף" לאסוף כתבים ישנים של גדולי סופרים ומשוררים שלחם לעולם לא נס. אז פרפר, סקאוט וגם אברש נראה לי שתאהבו מאוד את הספר.

» ביקורות נוספות של חני
» ביקורות נוספות על לפני המקום - ספריה לעם #578