בספר הנפלא הזה, הכל מתחיל ונגמר בספרים, תיעודם, כתיבתם, החבאתם, גניזתם, שרפתם.. ויש גם קושיות. "האם הגרמנים שחדלו להיות בני אדם או דווקא היהודים שנעשו בן לילה מקקים ואחת דתם להשמדה". זה המשפט שרפופורט שאל ספק את עצמו ספק את בנו בן 7 אחרי הערב ההוא הבלתי נשכח של השריפה, ואחרי המשפט ההוא הבלתי נשכח של היינה על "במקום ששורפים..." הוא הניח ששומרי החותם של התרבות הזו לא ירחצו נקון כפם לעולמי עד.

סקרנות - זו המילה שגרמה לי לדפדף בעוד דף ועוד דף בספר. אך רגע, מה זה, לאן נעלמה העלילה ואיך זה שאני עדיין כאן, הכוונה פה בחיים הרוחשים שבספר. הספר מיד מילא אותי ממש כמו ספר עיון בתובנות, מסקנות, "דיבורים של רוח" כמו שאני נוטה לומר. פתגמים יפהפיים שגורמים לך להדק אותם ללשונך כמה פעמים בעונג צרוף. העברית בספר מהודרת עם שפה שלקוחה מהמשנה, מהמקרא, משלמה המלך. ציטוטים יהודים עשירים בתוכן כמו שבחיי לא שמעתי.

הספר ריגש אותי בסיפא שבו כלומר לקח לי זמן אבל הבנתי לבסוף במה דברים אמורים. הרי זוהי התפלמסות בדברים שקשורים לעם היהודי, לעם שלי. היסטוריה ואזכורים של גדולי אנשי התרבות והרוח מימים ימימה. עגנון מוזכר פה אין ספור פעמים. באר במופתיות חולק בספרו הדר וכבוד לכותבים יהודיים, ישראלים, כאלה שגרים בגלות או "בכנפי רוחות הגלובוס". ככל שאני מתקדמת בעלילה שאיננה אני מבינה שחלק מהדמויות כבר הספיקו ללכת לעולם הבא ואזכורם מאדיר פניהם וחייהם בצנעה וללא רבב.

בספר הנפלא גם תקראו מי הציל את הדפים הקרועים בשולי הספר "הגלגול" של קפקא מהדורה ראשונה מ 1917. הספר הוא על אנשים שייסעו עד קצוות העולם כדי להשיג ספר עם הקדשה, מהדורה ראשונה אם אפשר. אנשים שהספרייה בביתם רוחשת חיים ממש כפי שהספרים על המדפים רוחשי חיים כמו ילדיהם. הספרים חיים כל עוד האדם חי, אך כשמת הספרייה מתפזרת כמו נשמתו.

****************************

העלילה מתחילה כשבאר פוגש אייל נדלן עשיר ככורח ששמו זוסמן. זוסמן בכל שנה מכנס סביבו דילרים, אספנים של ספרים עתיקים, חוקרי תרבויות רחבי אופקים, קהילה של אנשי דעת, חברים, אנשי ספר ורוח. שידונו, יחקרו וירצו על נושא שיבחר וכולם יורווחו מקצת הגות ורוח באמצע החיים. לשם זוסמן הזמין את באר לברלין. והוא נענה להזמנה בחפץ לב, ואמר כן להיפגש עם מודלים בשר ודם שידרבנו אותו להמשיך את ספרו. וכך היה. זה השלד של הספר. הוועידה שמתכנסת בואנזה. (המקום כמובן לא נבחר ככה סתם, ביקרתי שם ולא האמנתי איך במקום כה פסטורלי ושקט יצאו הכרזות ב 20 בינואר 1942 איך יעשה בדיוק "הפתרון הסופי")

היו כמה אנשי רוח שנפגש עמם לפני ואחרי הוועידה אך ראשית נפגש עם רפופורט שכונה גם "רב שלוימה" "צייד ספרים עתיקים" שהראה לו היכן שתי הספריות הכי שוות בברלין כשאחת היא בביתו בגרונו ואלד. על החלק המרתק מה היה בספרייה של רפופורט תקראו לבד. שווה קריאה דיון ואפילו כמה הרהורים אל תוך הלילה שקשורים למשפט "ויותר מהמה בני היזהר עשות ספרים הרבה" .
הספרייה השנייה היא הספרייה שתכנן מיכה אולמן שירדה לבור שחת ומאירה בלילות באורה הגנוז. (דרך אגב מביקורי שם התרשמתי מאוד מהארוע הבלתי נתפס וגם התרגשתי המון).
באר ורפופורט שני אנשי רוח אוהבי ספרים, רפופורט הינו יהודי שנולד, גורש וחזר לברלין, חי את מורשת אביו וגר ממש ליד רציף 17. טען " שאם יחליטו לקחת אותו כמו אביו זה יהיה קצר כמו מן הים אל המחבת". מבחינה פרקטית ביום האזכרה של אביו הוא לא יחפש בית כנסת. פשוט יגיע לכאן לרציף וידליק נר זיכרון.
בדרך פגשו מהגרת טורקייה ששאלה אם פספסו את הרכבת, ומתי הרכבת האחרונה שלהם שאלה? אך רפופורט מיד הפטיר בציניות ב 27 במרס 1945. כמובן שהאישה נסה על נפשה.

כאמור אז הבנתי שאין ממש עלילה או שהיא מאוד שולית, יש רק תיעוד מבורך של המוני סיפורים יהודים מרתקים על עמנו שמסופרים מפה לאוזן בפתגמים באידיש ובסיפורי תנך נפלאים שמנשימים אותם על גבי הדפים. ומה שחשוב פה יותר מכל הוא גביית עדות של הספרים שמלווים אותנו כעם ומוכיחים קיימות של קהילות שלמות שכבר אינם.
יש חלק בספר (ואף פעם לא נתתי דעתי על כך בשאננותי הרבה) , על כך שיש לשמר אוצרות העם היהודי כי יש חושבים שאנחנו כאן אפיזודה חולפת. וכך יש אוניברסיטאות שרוכשות אוספים פרטים ותעודות על ייסוד תל אביב, שירה עברית חדשה, ספרי ביכורים נדירים. אוניברסיטת יל לדוגמא רכשה את כל כתבי עזבונו של עמיחי. יש מוסדות שרוכשות מקיבוצים עיזבונות של ספרי תיעוד קיבוציים שמוקדשים לחלק שקשור להתיישבות ציונית בארץ.

ואם באר כתב פעם "שישראל היא החוף האחרון של הרוח" אז זו שטות כי היא כנראה רק נמל ביניים, תחנת מעבר, אשליה.

בנימה אישית:

זהו ספר שהופתעתי, שיש בו מין הגדולה בעיקר המסרים שבו שעדיין גועשים בי כמו מים מבעבעים. הספר כולו הרגיש כמו אשנב שמציץ אל אנשי ספר ששמם הולך לפניהם, משוררים וסופרים שדעת והגות הם כל החיים בשבילם. זה לא ספר שואה קלאסי או מתקרב לכך. אך היות וכל העלילה מתמקדת בברלין אזכורים בו כאלה או אחרים, מתנגנים להם בעצב בין האותיות או הרציפים. זה לא משהו שמוזכר בפאנטיות אלא בזעם כבוש של עם שכמו מלקט אותיות מההיסטוריה שהלכו לאיבוד.
*אם אני חושבת על כך יש פה כמה אנשים שאני מכירה "שרעבים ללא הרף" לאסוף כתבים ישנים של גדולי סופרים ומשוררים שלחם לעולם לא נס. אז פרפר, סקאוט וגם אברש נראה לי שתאהבו מאוד את הספר.

במקום שבו שורפים ספרים, ישרפו לבסוף גם בני אדם, ושישים שנה אחר כך צאצאיהם הנותרים, יעמדו על אדמת גרמניה החרוכה ויחרפו את נפשם בכדי להותיר איזשהו זכר לקיומם.

ועדת ההיגוי, מעין מועצת חכמים ספרותית, הוקמה בוואנזה, המקום בו נרקם הפתרון הסופי. יהודי עשיר בסתירות פנימיות, הקים את הוועדה שקורות חבריה, וביניהם המחבר, עתידות להפוך ללבו של הרומן.

היצירה, הארס פואטית, היא קודם כל שיר הלל לספרות, מנציחת האדם, שאספנים כפייתיים כמו באר ורפופורט, תורמים לנצחיותה, על אפם וחמתם של התומכים בהכחדה.

אנו זוכים להתלוות לדרך החתחתים של סופר במהלך כתיבתו, אל צמתי הדרכים הגורליים והספקות המעיבים כעננה. סגנונו של באר מתאפיין במשלב לשוני גבוה ובדימויים מהפנטיים, בזכותו זכיתי להכיר מספר מילים מופלאות שלא נתקלתי בהן מעולם. נטייתו לשלב פסוקים מן המקרא (בהם איני בקי) חיזקה את תחושתי שיכולתי ליהנות אפילו יותר מהיצירה. מסקרן לדעת עד כמה היא אכן הייתה אוטוביוגרפית, ובאילו מקומות תיבל אותה באר כדי להוסיף לקסמה.

ישנה סיבה, לטענת אחת הדמויות, כי ממעטים לחקור את התרבות הנאצית. מלבד הבחילה שהיא מציפה, עלולה החקירה להוסיף לנחקרים נופך אנושי ורציונלי שעלול להמיט על כולנו את תחייתה של התנועה.

הגיבור האמיתי של הספר, הוא שלמה רפופורט, יהודי ערירי ורדוף שנפשו נקשרה לארץ בה נעקר עמו משורשיו.

תיאורה של ברלין וגרמניה ככלל, עורר בי דווקא חשק (ולא רתיעה), לבקר בכל אותם אתרים היסטוריים שמעוררים בנו תמהיל משונה של התפעלות וחלחלה.

ספר שדורש התמסרות,

ארבעה וחצי כוכבים.

זה שוב קורה לי. אני מתחיל לקרוא 'שטיקל-רבּ-חיים', כמו שאביו של באר וודאי היה אומר באידיש, וכמו שנהוג בעולם הישיבות לכנות קטע מחיבורו של הגאון רבי חיים מבריסק. וכבר בשורה השלישית אני מבין, שזה לא עוד ספר קריאה. זהו ספר של בית המדרש. אני נכנע. דוחה את הקריאה לשעה של צלילות הדעת.

לפני שאני מתחיל ללמוד, אני חייב לעשות את מה שסבא, זיידע, ע"ה היה עושה בלילות הארוכים של שבתות טבת הקפואים, כשהיה מבקש ללמוד ספר דרוש על פרשת השבוע.
כך היה מנהגו של זיידע שנחרט בליבנו לדורות. היה נכנס למטבח הקטנטן, ניגש אל הקעס'ל הרותח שעל הפלטה של שבת, מנקה היטב-היטב את הכוס שלא תישאר בה אף לא טיפה של מים קרים, נושף אליה מלא הפה ורק אז, כשהוכשרה לקבל חום, היה יוצק מלוא קיבולה מים רותחין. בפינת השיש כבר המתין לו הספלון המוכסף עם תמצית התה הפולני, שממנו היה יוצק בקמצנות כחס על הטוב שלא יכלה.
שב ובא לו אל הסלון אשר שם השולחן שזה עתה סיימה סבתא, באבע ע"ה, לפנות ממנו את שיירי סעודת השבת. מסיט את כיסא העץ הכבד, מתיישב בניחותא בסמיכות לעששית וחוכך את ידיו בגלוז-התה המהביל. רגע לפני שיצא מעולמנו, קורא היה לנו הנכדים ומברך בקול רם למי שהכל נהיה בדברו, ותוך כדי אמירת ''אמן'' שלא כלתה מפינו, היו שפתיו הדשנות ושפמו המעושן מוצצים בקול רם מן המשקה החם-החם הזה שהצטרף מיד אל קוביית סוכר שחומה.
בקביעות, מידי שבת בשבתו, מידי כוס תה בכוסו, לאחר המציצה הראשונה, היו עיניו החכמות מתעוותות בהתענגות מתוך שלא צפה את הרתיחה היתירה. אבל אז, רגע אחרי שהתעשת, הייתה אנחת עונג שבתית פורצת מתוך קרביו "אההה הייליגער שבת". ובקפידה יתירה, היה מחמיר להתכיף לעונג הגוף, את עדן הנשמות, ועד שלא כלתה לשונו ממציצת קוביית הסוכר, כבר היה שקוע ראשו ורובו, נפשו רוחו ונשמתו, בערימת הספרים אשר לפניו, שולה מרגליות על פרשת השבוע, עד שחטפתו שינה ועד בכלל.
כן היה זיידע עושה, כל זמן שהיה חי בעולמנו.

עשרות שנים אחרי, כשגופו של זיידע כבר חדל להתענג, וגם אחרי שבאבע פטרה את צרותיה בהאי עלמא, ונשמתם כבר מתענגת אל ה' בגן עדן. ומפני חטאינו, גלינו מעירו ומחצרו של סבא, והשתקענו אנו בני השלשים בישוב החדש ובמנהגיו. התערינו בבני הארץ ודבקנו באורחותיהם.
נעשינו שותי קפה ומים מינרלים בכוסות פלסטיק מתמי-4, שוכנים בבתי חומר מועצבים של ארבעה וחמישה חדרים, ואין זכר לאותו עונג שהיה אופף את ביתו של סבא בלילי שבתות ובכלל, ואין אנחנו יכולים לשחזר ולו שמינית שבשמינית מרב הטוב הצפון בקרבתו של סבא. כל כך התרחקנו, והסתאבנו בחשבונות בנק, באשראי, באייפון ובמחשב, עד שאפילו שכחנו את מה שחסרים אנחנו.

והשבוע, אחרי הרבה שנות מרחק, נזרקתי בבת ראש אל אותה אהבת קדומים. זה קרא לי כשקראתי את 'לפני-המקום' של רבּ חיים באר.

למצער, מיהרתי אל בר המים, לחצתי בזהירות על המדבקה השקופה שהחליפה את ברז המים החמים שעמדו על 87 מעלות צלזיוס. כשבעיני רוחי ראיתי את הקעסל של זיידע במטבחו הקטן והלא מעוצב. כוס הנייר שהדפס אנגלי מקושקש עליה, מילאה את מקום ספל הזכוכית, ושקיק התה, היה לי תימור טיפות התמצית, הסענץ, החריפות. במקום קוביית הסוכר, נקרעה לה שקית סוכרזית, ובמקום כפית נחושת נוקשת, היה בחשן משרדי שסבא וודאי היה קורה לו קיסם. תה זה לא היה, ובכל זאת זֵכֶר למנהגו של סבא. אבל הספר, היה ועוד איך. לפני המקום.

"מה אומר לכם", אנקוט את לשונו של סבא בסעודת הבוקר כשהיה מחלק את מרגליות שללו של הלילה, "זה היה עונג הרוחות ועדן הנפשות". השינה נדדה מעלי, והשורות הנעימות זילפו על נשמתי כטל תחיה של תחיית המתים. מבחוץ רעמו ברקים, התפשטו עקמומיות, זעפו ממטרים, והוזעקו מכוניות, ובפנים ציפור לא צייצה וזבוב לא נשמע, ממש כביום קבלת התורה.

זו כבר פעם שלישית שרב חיים תופס את נשימתי ועושה ברגשותיי מנהג של בעל-בית-חשוב. לפניו נגלים כל רזי שפתנו. כל שורה שלו בלולה ויצוקה מלשון חכמים, מתיבות המקרא ומשפת המשנה. אל תוך המילים המחליקות על קימורי הלב, הוא משחיל את תועפות הידע שלו, ובעיקר את אהבתו הגדולה לספר ולחכמה. אהבה שגם אם יתן איש כל הון ביתו בעבורה, בוז יבוז לו. רשפיה של אותה אהבה, טופחים ומתפיחים את לבב הקורא. נכנסים בו כארס של עכנאי, ועושים גם אותו לאוהב ספר.
למי שבקי, ולוּ במתי מעט, בעולם הספר והביבליוגרפיה, צפוי עונג שאין לו שיעור. ללמדך, שבארו של איש ספר כרבינו חיים, נובעת בתוקף, עד שגם כאשר הוא מבקש לכתוב סיפור בדוי, אין הוא מסוגל שלא להעמיס פרטי-פרטים מרתקים ואמתיים על סופרים וספרים, על מהדורות ועל דורות עברו.

כמו סבא ע"ה, בצפרא דשבתא, לא אמכור את כל תחושותיי העמוקות והפנימיות שרגשו וגעשו בלבי בקריאת הספר. רק התרשמות בעלמא "על קצה שן המזלג", כמו שהיה סבא ע"ה מנסח בחיוכו המאיר, פרסתי בפניכם. והרבה-הרבה יותר ממה שכתבתי לפניכם, כתוב בספרו המצוין של רב-חיים. או כמו שהיה סבא מזמזם ברגע של אתנחתא, כשהיה מסיים את שתייתו, מוצץ את שפמו העבות, ומברך ''בורא נפשות'' ומזמזם לעצמו מתוך הרחבה "טעמו וראו כי טוב הוי"ה".

בסופו של מסע, את כוס תה הקמומיל הממותקת-מדי, לא הצלחתי לסיים. את הספר סיימתי, אך עדיין לא התחלתי.
לפני שאשוב אליו שנית, אני מבקש לזכותכם "טעמו וראו כי טוב".

השורה תחתונה חשובה כאן מכל: ספר שהוא ארוע, ארוע של עברית מופלאה ומרתקת, כזו הנשזרת בין ידיו של אמן מלים.
חיים באר מגיש לנו עברית פתלתלה, אך לא כזו המציבה בפני הקורא מכשול, אלא כף יד מערסלת, בשומת המוליכה את הקורא ומושכת אותו באפו כמשיכה אחר מאכל, אחר מאפה שריחו אופף את החושים והחושים נדרכים.
סיפור מענג מגיש לנו באר, בטקטיקה מעניינת להפליא. כבר בעמוד המכיל את פרטיהם של המוציא לאור, שנת ההדפסה, עורכי הסדרה ושאר פרטים חשובים וחשובים פחות, הקורא מגלה שרוב הדמויות בדויות הן. אם כך, אין זה ספוילר לומר שרוב הדמויות בדויות ומקצתן אמיתיות, עד כדי כך שאפילו יד הזיכרון שהקים הפסל מיכה אולמן בברלין מצולם ע"י אולמן ומהווה את עטיפת הספר. ריאליזם וסוריאליזם חובקים יד ביד ונשזרים מעשה אמן בצורה מאלפת עד בלי די.
ובמה דברים אמורים? רפאל זוסמן, כריש נדל"ן ישראלי, מגיע יום אחד לפגישה עם חיים באר. הוא מציע לו להשתתף בוועדת היגוי להקמת מכון לימוד עילי. בוועדת ההיגוי ישתתפו אנשים רמי מעלה וזוסמן משכנע את באר שישתתף אף הוא, הוצאותיו ישולמו ברוחב לב ודמותו, דמות הסופר הידוע, רצויה מאוד בין האנשים שיהיו בוועדה זו. באר משתכנע ונוסע לארבעה ימים לברלין, שם הוא פוגש מו"ס (מוכר ספרים) ידוע בשם שלמה (סולומון) רפופורט, את העלמה ד"ר קתרינה זיגל ואת הפרופסור פנחס בילקר-בולקר.
הסיפור מסופר בגוף ראשון, באר מספר לנו על ספר המתהווה, אך לא מגיע לידי ממשות וסיום, ובמקום זאת הספר האמיתי המתהווה למעשה הוא סיפור אותה ועדת היגוי המתכנסת בברלין, המפגש רב הקסם עם האיש המקסים רפופורט, העלמה המקסימה זיגל והאיש והנחש בילקר-בולקר.
זוסמן מארח את כולם ברוחב לב והאנשים החשובים מתכנסים. אלא שזה ממש לא הסיפור, כי ממש סיפור אין, ספרים יש, שמות יש, נאצים יש ובכלל קסם בדמות אבקת זהב הזרויה על כל הספר מימין ומשמאל, מעלה ומטה, בכל דף ודף.
הקורא ילמד על קורותיו של רפופורט הזקן, האוהב ספרים ודירתו ריקה מספרים, על העלמה זיגל, הנעה בין שני גברים ומרוויחה מכל זה, תרתי משמע, על היריבות רבת השנים בין בילקר-בולקר (ופשר שמו יוצא-הדופן) לבין רפורופורט, ועל זוסמן, צעצועיו האנושיים והסוד האפל של חייו.
הספר נקרא כספר מתח ממש. ארוע רודף ארוע, שמות אמתיים נשזרים בכאלה שנבדו לצורך הסיפור, מה אמת ומה בדיה ממש לא חשוב וגם נפילות פה ושם נסלחות משוב שארוע חדש ומרתק מגיח מעבר לפינה שוב ושוב.
זה הספר הראשון שקראתי משל באר והוא כבש אותי בסערה. כשקוראים עברית שכזו מבינים עד כמה השפה יכולה להיות עמוקה, מקסימה, זורמת ומענגת, והנה סיבה לקרוא עברית בלי תרוצים נוספים.
המלצת קריאה חזקה לספר שהוא בבחינת ארוע ספרותי יותר מעוד ספר במדף הספרים הישראליים-מקוריים. מופלא.

זה נדיר שסופר יספר סיפור על סופר ועוד בגוף ראשון. לאורך כל הספר אתה ואל את עצמך האם באמת מסופר סיפור שקרא לסופר או שמדובר בסיפור ספרותי כיד דמיונו הטובה עליו של הכותב. הטכניקה והכתיבה עצמה של באר מרתקות. לאווירה של ברלין כרקע לסיפור יש השפעה כבדה והילה של רצינות רבה על המתרחש ועל הדמויות. המקומות המוזכרים מרתקים ומעניינים ואותי אישית זה הוביל לחקור קצת יותר אודות המקומות המוזכרים בספר עד שבחלוף כחודשיים מקריאתו ותוך כדי קריאת הספר "לבד בברלין" נסעתי לברלין לבקר במקומות המוזכרים בשני הספרים. מעניין ומרתק.
וכן כל עניין חיפוש הספרים עצמו הוא מרתק לכל חובב ספר.

מומלץ ביותר!

זה הספר ששלח אותי למסע בן חמישה ימים בברלין. עוברת עם האיש שלי בתחנות המופיעות בספר וחווה אותן לעומק. ספר מטלטל. טיול מטלטל עוד יותר. בת שש עשרה הייתי פעם ראשונה בברלין. כל איש זקן ברחוב העלה את השאלה, הבלתי נמנעת, מבחינתי, אז: מה אתה עשית במלחמה? בביקורי האחר בגרמניה בהיותי בת עשרים וארבע, חברה שלי, גרמניה, סיפרה שאבא שלה היה בשבי הרוסי במשך חמש שנים. (מה זה היה לעומת הסבל היהודי?? תמהתי ולא יכולתי להכיל את סיפורה). בביקורי הנוכחי בברלין כבר יכולתי לשמוע גם על מה שעבר על הגרמנים במלחמה. לכל אוהבי הספרים. ספר העוסק בספרים בספרות, באוהבי ספרים.

סיפורם של ספרים אבודים, כמו של אלו שמחפשים אותם ותרים אחריהם. סיפורם של המחפשים, שאף הם הולכים לאיבוד בעולם זה בו הם חיים. סיפורם של אלו שמחפשים ספרים והופכים הם בעצמם לגוויל ספר, ובדרכם הם כותבים ומשכתבים ומוחקים וכותבים את סיפור חייהם.

ספר טוב, אך עמוס בפרטים ופרטי פרטים ועוד פרטים....הספר מצריך ידע לא מבוטל בהיסטוריה כללי, היסטוריה של מלחמת העולם השניה, יהדות, חסידות, קצת אמנות רנסנסית, אם נתקלתם במידע שלא מוכר לכם, אין מה לרוץ ולקרוא על מסעותיו של מקרו פולו ועל האגדות אותם סיפר לחאן, אין צורך לקרוא את בית הבובות, אין צורך לצפות בהקלטות של משפט איכמן, אין צורך לדעת כי בוטצ'לי צייר בעיקר את סימונטה- (רעיית אדונו ופטרונו)אין להן רלוונטיות תהומית לרעיון המרכזי, שהוא מתבהר אט אט עם התקדמות הדפים.

ספר חובה.

אין ספק שזהו ספר מעורר מחשבה, קודם כל עלינו כעם יהודי עם שורשים עמוקים והקשר החזק לכתיבה העברית המוקדמת והן מחשבות קשות על השואה ואובדן המקורות הספרותיים של העם היהודי באירופה והמחשבה מה יכול לקרות לאותן ספרים נדירים שנשמרים בספריות פרטיות של אנשים.

זהו ספר על ספרים, היופי שבו, זה היכולת של באר לספר על מהלך כתיבת הספר הזה, משהו שלא כל יום אפשר לשמוע עליו ולהבין את המהלכים שנכתבים תוך כדי כתיבתו.

לבעיה של הספר, לדעתי כמובן. למדנות יתר אני קוראת לה, ואולי גם בורות של הקורא כנראה. לא פעם מצאתי את עצמי חוזרת שוב ושוב על אותו הקטע מנסה להבין מה באר רצה ולמה זה כל כך חשוב. לפעמים קצת קשה לעקוב ומאוד מפתה לעזוב ולהמשיך. שווה להתעקש, יש דברים שבהמשך הספר תופסים משמעות נוספת.
ההקשרים התנ"כיים וההקשרים למקורות הכתיבה היהודית קצת מצאו אותי לא מוכנה ובלתי מבינה, מה שהפך את הספר קשה לקריאה.

אבל בסופו של דבר, הספר פתח בפניי מין פתח לעולם שלא ידעתי עליו דבר, עולם הכתיבה היהודית. מעבר לכך העלילה עצמה קולחת והדמויות כל כך אמיתיות ומיוחדות, שנראה לך כאילו אתה חלק מאותה ועדה שמשתתף בה באר וכשאתה מבין שאתה לא, קצת חבל לך שלא יכולת לפגוש אותן בעצמך.

מומלץ לאלו עם סבלנות ואהבה אמיתית לכתיבה העברית ולידע.

לספר סיפור זה עניין מורכב, ספר סיפור ככה שהמאזין יהיה מרותק ולא יניח למספר עד שהסיפור יהיה שלם זו אומנות עילאית. את הספר הזה כדאי ורצוי לקרוא רק בשביל המשפט האחד "אני מנסה כוחי בכתיבה על החיים, על בני-אדם, על מעשיהם, על כישלונותיהם", (עמ' 144). המקום שנבחר, ברלין, וואנזה. אינו סתם אתר. זוהי הבאר שממנה נבע מעיין הפתרון הסופי של גרמניה הנאצית. והנה כאן מוצגת לפני הקורא אופציה אחרת, איך משמרים את המשכיותו של העם הנבחר. מהו המקום הנכון להתקיים בו בעולם ובאיזה אופן. שווה קריאה בוודאי ששווה. ורצוי לעצור מדי פעם לחפש מהם אותם שמות של הוגים ורבנים שעולים מתוך הטקסט ולהחכים מעט.