ביקורת ספרותית על מדורת ההבלים מאת טום וולף
ספר מעולה

---

אני לא יודע איך אתם אבל לי תמיד נדמה שמה שקורה בארה"ב קורה גם בישראל אבל ב- Delay. הפיגור יכול להיות של שנים ספורות או אולי עשור – עשור וחצי אבל בוא יבוא.
העשירים המסתגרים במגדלי שן. פער הולך ומעמיק בין עשירים לעניים. בעיית המהגרים והיחס אליהם (האנשים ה"שקופים"). ומעל כל זה, מחד, פוליטיקאים שלא עושים כ ל ו ם כדי לפתור את הבעיות אבל מנסים כל הזמן לגזור הון פוליטי (כל המירי רגבים, אלי ישיים, שלי יחימוביצ'ים והדני דנונים של העולם) ומאידך, תקשורת שהרייטינג שלה עולה ככל שהחרא נראה חום יותר והריח מריח יותר למרחקים (גם אם שנייה אחרי שהמצלמות כבות השקט חוזר לרחובות). עוינות אתנית (מכבסת מילים יפה לגזענות ההדדית בין מזרחים ואשכנזים), פער גדל והולך בין "צדק" ל"משפט", עיתונות סנסציונית ורדודה, רצון להתעשרות מהירה, הון-שלטון, רדידות סלבריטאית - זה הכל כאן ועכשיו ולא נראה שזה הולך להשתנות בזמן הקרוב.

למה אני מתכוון?

תחשבו על התיאורים הבאים: זעם שחור. תחושת אשמה לבנה. פארק אבניו. הברונקס. WASPs. והנה קיבלתם את ניו-יורק בשנות ה-80 של המאה הקודמת.

עכשיו תחליפו את זה באלו: זעם מזרחי. תחושת אשמה אשכנזית. צפון (מגדלים). דרום (עוני). אליטה. נשמע כל כך ישראל/תל-אביב שנות ה- 2000.

זו כוונתי וזו בכמה sound bites ההוויה של הספר.

הסיפור על קצה המזלג - שרמן מק'קוי - סוחר אג"ח בוול-סטריט עשיר ומלוקק, מסיע את פילגשו משדה התעופה חזרה למנהטן ובטעות לוקח את הפנייה הלא נכונה בברונקס. הם נקלעים למה שנראה כניסיון שוד על ידי שני שחורים (אם הוא שחור אז הוא כפי הנראה פושע...) ובנסיון הבריחה נדרס אחד משני השחורים. עד כאן פגע וברח רגיל. שום דבר מיוחד. אלא שפוליטיקה מעורבבת בעיתונות צהובה והרבה ציניות מכניסים את שרמן לסחרור אשר מביא בסופו של דבר לנפילתו.
אלא שהספר המצויין הזה, מדורת ההבלים (The Bonfire of the Vanities), הוא הרבה יותר מסיפור נפילתו של קפיטליסט מלוקק ("אדוני העולם" כפי שהוא וחבריו מכונים). זהו סיפורה של ניו-יורק בשנות ה-80 של המאה הקודמת. הוא בראש ובראשונה כתב אישום חמור כנגד המערכת הפוליטית והמשפטית של ניו-יורק אבל גם ביקורת כנגד ההבלים, היהירות והחמדנות של וול-סטריט (הלבנה כמובן) אבל באותה מידה גם כנגד "המסכנות המקצוענית" של השחורים והניצול הציני של אותה מסכנות על ידי מנהיגיהם לכאורה וזאת בד בבד תוך ביקורת חריפה כנגד העיתונות הטבלואידית אשר הנה שותפה מלאה לליבוי השנאה והקיטוב הגזעי.
הביקורת הזו מלווה בתיאורים מאוד חדים. מאוד עשירים. מאוד מדוייקים. כאשר מק'קוי מסתובב תועה ובפניקה מוחלטת ברחובות הברונקס הרגשתי כמו לבנבן אומלל ובודד בדרום תל אביב בין המון סודנים, אריתראים ו- you name it. כאשר מתוארים שיקולי התובע המחוזי והשפעתם על הדיון בבית המשפט בא לי לקפוץ ולצעוק objection your honor איך אתה לא רואה שזה לא משפט צדק... כאשר הוא מתאר את מגדלי פארק אבניו או השדרה החמישית הרגשתי כמו בבית חלומותיי. כאשר הזוג מק'קוי מגיע למסיבה של עשירים כמוהם, של כאילו חברים שלהם, הצביעות כל כך ניכרת (החיוכים המזויפים וההתנשאות של אנשי הכסף הישן מול הנובורישים או הסגידה לסלבריטיס) שפשוט בא לי להקיא.

לקראת סוף הספר אומר שרמן מק'קוי לעורך הדין שלו "...אתה יודע כיצד אפשר לקחת כלב בית, שפונק וטופח שנים, ולהפוך אותו לחיה טורפת? אין משנים את אופיו של הכלב בעזרת ממתקים או גלולות, אלא כובלים אותו, מכים אותו, מפילים אותו בפח, ומענים אותו ושוב מכים אותו, עד שהוא משנה את מזגו הנוח והחם, מתחיל לחשוף את מלתעותיו וקופץ, נכון לקרב האחרון, בכל פעם שהוא שומע קול. אז במצבים כאלה, הכלבים חכמים מבני אדם. הכלב אינו משלה את עצמו במחשבה, שהוא כלב בית חמוד באיזו תחרות כלבים יוקרתית - כפי שנהג האדם לעשות. הכלב מבין מייד במה דברים אמורים. הכלב יודע שהגיע הזמן להפוך לחיה ולהלחם...".

האנלוגיה הזו מפחידה אותי מאוד. מק'קוי מבין שכדי להילחם על חייו עליו להפוך מפודל מפונפן לרוטווילר רצחני. האם זו הדרך היחידה שלנו לשרוד בעולם הציני והמנוכר שאנו אט אט בונים לנו כאן?

11 קוראים אהבו את הביקורת

אהבת?

» ביקורות נוספות של Bookworm
» ביקורות נוספות על מדורת ההבלים