לאבא שלי ולי יש הסכם – אנחנו לא מתווכחים על דת ופוליטיקה (אבא שלי מוסיף שגם על סקס לא, אבל כאילו דא, מי מדבר עם ההורים שלו על סקס, וחוץ מזה, הורים עשו סקס כמספר הילדים שלהם וזהו, אין על מה להתווכח...). עם השנים השתדלתי להרחיב את ההסכם ולהכילו מול כל קבוצה המונה יותר מאדם אחד, כלומר להימנע מוויכוחים תיאולוגיים ופוליטיים עד כמה שניתן. זה עבד לא רע עד שבעוונותיי הרבים נקלעתי באחת מארוחות החג האחרונות לוויכוח שככל שהוא נמשך ונכנס ללופ אינסופי כך גם הטונים שלו עלו. מיותר לציין שאף אחד לא ממש שכנע את האחר בצדקת טענותיו.
ימים עוד חשבתי על הוויכוח. מעבר לעובדת טיפשותי על עצם הכניסה אליו, חשבתי רבות מה הם הטיעונים שאולי היו עוזרים לי בכל זאת להכניס קצת הגיון לדיון. מחשבה התגלגלה למחשבה. דבר הוביל דבר. נזכרתי בספר "חלומו של הקלטי" ובום. הבנתי. אירופה!
אירופה בבעיה. האינסטינקט המיידי של כולם יהיה לחשוב בקונטקסט הכלכלי. על זה כולם מדברים. על זה כל הזמן כותבים. בזה כל הזמן מתעסקים.
אני דווקא רוצה לדבר על בעיה אחרת לחלוטין בה אירופה נמצאת. בעיה שבמידה רבה מאוד ייחודית לאירופה יותר מאשר לחברות אחרות – וזו בעיית ההגירה. בעיקר זו האפרו-מוסלמית.
אירופה נמצאת בבעיה ההולכת ומחריפה של הגירה המגובה בריבוי טבעי העולה עשרות מונים על זה של תושביה המקוריים של היבשת ואשר מאיימת על האתוס האירו-נוצרי שלה.
ואיך כל זה קשור לספר "חלומו של הקלטי"? ובכן תכף תבינו את הקשר. קראתי את הספר לפני מספר חודשים. הוא הותיר בי רושם רב אבל מוגבל לעלילה. לא חיברתי בין הסיפור לבין מצבה הנוכחי של אירופה. ופתאום השבוע זה היכה בי. מה אם עברן הקולוניאליסטי, האכזר, המנצל והאימפריאליסטי של חלק לא מבוטל ממדינות אירופה לא גרם להן, כתגובת נגד, במעין כפרה על התנהגותן המחפירה, לפתוח את שעריהן באופן לא מבוקר לגלי הגירה אשר שטפו את גבולותיהן. מה אם הרצון "לעשות תיקון" שיתק את מנגנוני הביקורת של המדינות הללו במשך שנים ולא לחץ על המהגרים שזה מכבר באו להשתלב באתוס האירופי ואפשר להם להישאר בגטאות התרבותיים שלהם, שהפכו ברבות השנים לסלאמס שהמשטרה מפחדת להיכנס אליהם. כיצד יכלה אירופה לכפות על המהגרים אליה לשנות את תרבותם אם בשם הרצון המתנשא הזה להפיכת "הברברים האלה לבני תרבות" בוצעו כל אותן זוועות? האם יכול להיות שבמעין תגובת יתר (Over Shooting) עצמית לקולוניאליזם האירופי בחלקים רבים של העולם, אירופה נכנסה לסחרור התרבותי בו היא נמצאת?
"חלומו של הקלטי" מאת זוכה פרס נובל לספרות, מריו ורגס יוסה, הוא סיפור בשני רבדים מרכזיים. האחד הוא סיפורו הביוגרפי של רוג'ר קייסמנט וניסיונו של ורגס יוסה לגאול אותו מהפינה בהיסטוריה של אירלנד אליה הושלך על ידי הבריטים. השני הוא הפנים האכזריות של הקולוניאליזם האירופי אליו התייחסתי בראשית דבריי והביקורת המאוד לא מרומזת של ורגס יוסה נגדו.
באוגוסט 1916, בעודו ממתין לתוצאות עתירתו לבית המשפט להמתקת עונש המוות אשר נגזר עליו בגין בגידה על חלקו (השנוי במחלוקת יש אומרים) במרד חג הפסחא של האירים כנגד האנגלים והקשר שקשר עם גרמניה (אז מדינת אויב שכן הימים ימי המלחמה הגדולה שלימים תיקרא מלחמת העולם הראשונה) לאספקת נשק לאירים, תוך שהוא יודע שהסיכויים לכך קטנים, בעיקר לאור חשיפת יומניו האישיים אשר חשפו חלקים "לא מוסריים באישיותו", הוא נזכר בעשרים השנים שקדמו לישיבתו בכלא ולזמן שבילה בקונגו ובדרום אמריקה ושבמהלכן, אליבא דה ורגס יוסה, הפך לאחד מהלוחמים הגדולים בקולוניאליזם האירופי ולמען זכויות אזרח.
ורגס יוסה אוהב להתמודד עם דמויות שנויות במחלוקת ברומנים מעין ביוגרפיים. הוא עשה זאת באופן נפלא עם טרוחיו, רודנה של הרפובליקה הדומיניקנית, בספר חגיגת התיש. הוא עושה זאת שוב בספר זה. ולמה קייסמנט הוא "דמות שנויה במחלוקת" – כי האנגלים דאגו לכך היטב. כאשר סיפרתי לחבר אירי כי אני קורא ספר מעין ביוגרפי על קייסמנט, תגובתו הייתה – אתה קורא על ההומו הזה. וזה מאירי קתולי, שלא חש חיבה רבה לאנגלים. ניצחון הנרטיב האנגלי. את זה, בין היתר, ורגס יוסה מנסה לשנות.
הספר נע הלוך ושוב בין שבתו של קייסמנט בכלא וחיבוטי הנפש הקשים שלו ודרכם סיפורה של אירלנד לבין מסעותיו בקונגו הבלגית שבאפריקה והפוטומיו שבדרום אמריקה (היום שטח קולומביה).
דרך סיפור מסעותיו של קייסמנט מתאר הספר את האכזריות הבלתי נתפסת של האירופים, הלבנים, ה”מתורבתים” כנגד הילידים "הברברים" בין אם זה השחורים ובין אם זה האינדיאנים וכל זה לצורך איסוף גומי, מוצר שבאותם ימים היה יקר ערך. זוהי הגרסה של ורגס יוסה ללב המאפליה של ג'וזף קונרד (שאתו קייסמנט אף מיודד).
אני נוטה בדרך כלל לבטל את הכתוב בכריכה האחורית של ספרים. הכתוב שם הוא בדרך כלל לא יותר מכתיבה יחצ"נית ריקה מתוכן, אלא שבמקרה של ספר זה, לא יכולתי לנסח את החלק הדן בביקורת הספר על הקולוניאליזם טוב יותר: "...חלומו של הקלטי הוא כתב אישום מזעזע נגד הקולוניאליזם המערבי, נגד רמיסת זכויות אדם בשם הנצרות והקידמה ונגד הציניות ותאוות הבצע שעומדות מאחורי מדיניותן של ממשלות כובשות נאורות לכאורה....".
בין לבין, מעבר לשני הרבדים העיקריים אותם ציינתי קיימים בספר רבדים נוספים. קיימת בו ביקורת ברורה על אנגליה אשר אינה מסוגלת לראות את גיבנתה שלה כאשר היא שולחת את רוג'ר קייסמנט כנציג משרד החוץ שלה לחשוף את עוולות הבלגים בקונגו ואת עוולות הפרואנים בקרב האינדיאנים אבל אינה מסוגלת להבין את העוול אותו היא גורמת לאירים שלא לדבר על היותה קולוניאליסטית נצלנית בעצמה.
הספר גם בוחן את נושא הלאומנות והאם מטרתה מקדשת את האמצעים (האם אויב של אויב הוא אוהב) וזאת דרך סיפור הקשר אותו קשר קייסמנט עם הגרמנים אשר גם לגבי דידו היו "האויב" אבל מכיוון שנלחמו באנגליה, היה מוכן לחבור אליהם כנגד ה"אויב המשותף". למרות העמדה החיובית הברורה של ורגס יוסה לגבי קייסמנט, הוא משאיר את הפינה הזאת לא פתורה, רוצה לומר, אולי, שלא כל האמצעים כשרים?! כל קורא וטעמו.
עד אמצע המאה העשרים הסתיים הקולוניאליזם האירופי אבל השפעתו על המקומות בהן היה עדיין ניכרת. לשיטתי, השפעתו עדיין ניכרת גם על נכונותן של מדינות אירופה להתמודד עם בעיית ההגירה. כאילו הן נמצאות במעין מצב של פוסט-טראומה משתקת. אם בשלב זה אתם מרימים גבה ותוהים באילו מדינות מדובר חוץ מגרמניה הנאצית, בלגיה וכמובן אנגליה (האימפריה בה השמש לעולם אינה שוקעת) תתפלאו לשמוע שגם הולנד, דנמרק, איטליה, ספרד, פורטוגל וצרפת טמנו את ידן בצלחת. כמובן שבעיית ההגירה נמצאת גם במדינות ללא עבר קולוניאליסטי. אלא שבאווירה פן-אירופית (מערבית לפחות) מעשי השכנות מחלחלים לכל פינה אפשרית.
הרקונקויסטה, הכיבוש מחדש של חצי האי האיברי על ידי הנוצרים מהכובש המוסלמי, נמשך מאות שנים, מהמאה ה-11 עד המאה ה-15. מילניום לאחר שהחל הקודם, יצטרכו האירופאים בקרוב להחליט לאן פניה של היבשת שלהם מועדות. אם לכיבוש או למלחמת תרבות. שלא כמו אז, אני חושב שהאירופאים לא ייקחו את הזמן שלהם, ובעוד לא הרבה עשרות שנים, אולי 50 אולי 80, תראה אירופה שוב גטאות (ואולי אף מחנות ריכוז, במקרה הטוב סטייל אלו שבנו האמריקאים עבור אזרחיהם ממוצא יפני בשלהי מלחמת העולם השנייה ובמקרה הרע... נו טוב.... את הסטייל הזה אתם כבר מכירים), אלא שדיירי הבית יהיו הפעם בני הדודים של הדיירים הקודמים, שאפרם בינתיים פוזר לו. נשמע לכם מופרך וקיצוני. גם אושוויץ נשמע כך בוודאי לפני מאה שנים. וכפי שהשואה הארמנית לא מנעה את זו היהודית וזו לא מנעה את זו הסודנית אין מניעה שההיסטוריה לא תחזור על עצמה.
וחזרה לוויכוח הפוליטי המטופש אליו נקלעתי. בעיני ההקשר לימינו אנו ולאזורנו שלנו לא ניתן לביטול. שליטה על עם אחר לא מביאה לטוב. ולא מהמקום של אהבת אדם (אהבת הנכבש). ממש לא. אני לא נכנס לזה בכלל שכן הדיון מקבל נופך שאני לא רוצה שיקבל. המקום הלא טוב הוא התפוררות המרקם הפנימי והחוסן הפנימי של העם הכובש. אירופה, מזועזעת מהתנהגות ההפוכה לאתוס הליברלי שלה לקחה כיוון של מלחמה על זכויות אדם באופן המפורר אותה כיום מבפנים. ישראל אולי לא מגיעה לרמת האלימות האירופית אבל היא בוודאי גם לא מזועזעת מההתנהגות האדנותית של חלקים נרחבים בה. אבל ההשפעה של התנהגות זו נותנת כבר את אותותיה על החברה בכללותה. אנחנו מתבהמים והופכים לקהי חושים. לא מאוחר לשנות כיוון.
האם הטיעון היה נקלט במהלך הוויכוח או בכלל? כפי הנראה לא. בגלל חריגותו. אבל אני סבור שגם אם לא תסכימו איתו הוא חייב לפחות לעורר בכם מחשבות.
