ביקורת ספרותית על מדורת ההבלים מאת טום וולף
ספר מעולה

---

זה ספר שקראתי לפני המון שנים ולא התכוונתי לקרוא אותו שוב. זה קרה לגמרי בטעות. ויחד עם זה היה מעניין לקרוא אותו בפרספקטיבה הזו. הרי אז, בשנות התשעים, לא יכולתי לדמיין ששרמן מקוי יהפוך להיות נשיא ארצות הברית.

שרמן מקוי הוא הגיבור של הספר הזה. בן חוקי של האליטה הוואספית הניו-יורקית, אחד שחושב שהוא יודע מה הוא שווה, מסתכל על החיים בדיוק מהיכן שנוח לו, ברור לו לגמרי ששום דבר לא יכול להפריע לו לנהל את העולם. ואז זה קורה לו. שרשרת התרחשויות שמזיזה אותו ממשבצת הנוחות, מעמתת אותו עם ניו יורק של מטה (לא רק ביבים, כל מה שנמצא מתחת לקומה המי יודע כמה בבניין הנכון שבשדרה הנכונה), ובסיפור מותח, רווי התרחשויות ונקודות מבט, נפרשת החברה הניו יורקית על מגזריה, פעריה, גזענותה, וכן, ההבלים שלה.

טום וולף כתב סאטירה שבמרכזה נמצאת החברה הקפיטליסטית  עם הערכים שלה. כל הגיבורים שלו הם חלק מהחברה הזאת, כך שמובן מאליו שהוא לועג גם להם, רק שאם זה היה כל הסיפור אני לא חושבת שהספרים שלו היו מחזיקים מעמד. כלומר, הכל נכון, החברה שהוא מתאר היא בדיוק זאת שאנחנו חיים בה, גם היום, סולם הערכים הדפוק הוא לגמרי שלנו, אבל כל זה לא היה מספיק בלי היכולת המופלאה של וולף לעורר סימפטיה כלפי כל אחד מהגיבורים שלו תוך כדי שהוא לועג להם והאמת, אין לי מושג איך הוא מצליח לעשות את זה, כי הוא כן שומר על החוקים, כלומר שומר אותם לגמרי סטראוטיפיים. הוא לועג, שם על השולחן את כל הדפקות שלהם, דוחף לי לפרצוף את האג'נדה שלו ועדיין, למרות הלעג ולמרות האג'נדה, קצת אכפת לי מהם. 

(כשאני חושבת על זה עכשיו, אז אולי זה דוקא בגלל ההיכרות האינטימית עם החברה הדפוקה שאנחנו חיים בה, כי יוצא שבעצם לא חשוב מה האנשים עושים, זו לא אשמתם. כמעט כולם בסך הכל עושים מה שמצפים מהם. הרי בסופו של יום רובנו סתם ממושמעים ומקבלים על עצמנו את מה שמקובל. אנחנו לא מניפים דגלים ולא חורשים את התלם שאנחנו הולכים בו בעצמנו ולמרות זאת אפילו בינינו יש כמה נחמדים).

מה שכן אולי עמד בעוכריו של וולף זו המציאות, כלומר כשמישהו כותב סאטירה הוא בדרך כלל קצת מגזים, או משתדל להגזים, להראות לנו כמה איומה המציאות כפי שהיא וכמה גרוע עוד יכול להיות, רק שבמקרה הזה המציאות ניצחה, כלומר,  אם מישהו עלול להיעלב מן ההשוואה בין מקוי לנשיא ארצות הברית, ברור שזה יהיה מקוי.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על מדורת ההבלים