“לא תמצאו אותו ב- "4 במאה". הוא גם כפי הנראה לא נמצא ברשימת הספרים שקראתם. חבל! הוא אמנם אוטוטו חוגג 80 (פורסם ב- 1934) אבל הסרקזם הדק והביקורת המרומזת כנגד האצולה הבריטית במיטב המסורת הבריטית של ה- under statement צולחים בגאון את מבחן הזמן וראויים להיכלל ברשימת הספרים שלכם להשאלה\רכישה (אם כי תאלצו להסתפק בחנויות יד שניה שכן כפי הנראה לא יימצא המו"ל שידפיסו שוב).
איבלין וו מספר ב"קומץ עפר" את סיפורם של טוני וברנדה לאסט, זוג אריסטוקרטים אנגליים בשנות ה-30 של המאה ה-20 ובנם ג'ון אנדרו. טוני, אשר בבעלותו אחוזת משפחה העוברת מדור לדור נאמן לעבר. העבר הוא לא רק החזקת האחוזה בכל מחיר אלא גם ואולי בעיקר המסורת. המסורת האנגלית! טוני מאמין בכל מאודו שאם רק יתנהג "באופן אנגלי" שום דבר לא ישתנה. מהי אותה התנהגות אנגלית? קשה מאוד להגדירה במילה אבל אני חושב שאיטיב לתארה כ"אי יציאה מגדרך בקשר לשום דבר". ההצגה חייבת להמשיך גם אם המציאות מסביבך מתפרקת. החטא הגדול ביותר בעיני האריסטוקרטיה והדבר המבדיל אותם מההמון הוא בדיוק זה – לא להתרגש (כלפי חוץ כמובן) מכלום וכל עוד הטקסיות (ritual) תימשך יישמר הסדר. אם אני בכל זאת חייב לתאר הכל במילה אחת אני חושב שהמילה המתאימה ביותר תהיה – איפוק.
חלק מאותם טקסים היה גם הזמנת מכרים (קרי אנשים שפגשת באירוע חברתי כזה או אחר ואשר אינם כפי הנראה חבריך) לשהות במחיצתך מספר ימים. אחד מאותם מוזמנים היה ג'ון ביוור. טפיל אנגלי טיפוסי חסר הכנסה או עבודה אשר מזמין עצמו לארוחות ומסיבות אצל אחרים (מאלו שאם היו רוצים להתאבד היו קופצים ממרומי האגו שלהם לתחתית חשבון הבנק שלהם...). ברנדה, המשועממת מאורח החיים האריסטוקרטי-כפרי הנכפה עליה מוצאת באורח מעין שעשוע. כאשר זמני המשחק שלה עם ה"צעצוע" החדש מתרבים, טוני, במקום לנקוט עמדה ברורה ולהתנגד להיעדרויות הרבות של אשתו ואם בנו נוקט בגישה הכל כך אנגלית המתוארת לעיל – אין ממה להתרגש. וזו בדיוק הבעיה. ברנדה כן זקוקה לריגוש. היא רוצה שטוני יילחם עליה. יפגין רגש. חס וחלילה, אין היא אומרת דבר שכן גם היא בסופו של דבר אנגליה והיא "מעריכה" את התנהגותו המאופקת של בעלה אבל ברור לחלוטין שאם רק היה עומד באופן נחרץ וברור כנגד הסביבה המשתנה הייתה ברנדה נשארת.
הביקורת של וו כנגד אותו איפוק אנגלי מחריפה בסצנה כואבת וטרגית במיוחד אשר גם היא אינה מוציאה את טוני מאיפוקו האנגלי הכל כך מרגיז (לא אכנס לפרטים כדי לא לקלקל למי שבכל זאת יתמזל מזלו וישים ידו על הספר).
אלא שאיפוק זה לא עוזר לשמר את העבר. אם משהו, הוא רק מחיש את אובדנך. נישואיהם דל טוני וברנדה מגיעים לסיומם וטוני, אולי לראשונה בחייו, מרגיש שהוא צריך לברוח מהכל ונוסע לדרום אמריקה ל"מסע מחקרי". אלא שהעניינים יוצאים מכלל שליטה. אבל גם כאשר הכל נהרס, וו מתאר זאת ללא שום קתרזיס, באופן מאופק וגם מסיים כך את הספר.
בסיום הספר לא יכולתי שלא להיזכר במונטי פייטון. הפארודיה שלהם על הקצינים הבריטיים באמצע קרב מול שבט הזולו לעד תיזכר כאחת הטובות ביותר. הביקורת הרבה פחות עדינה או מרומזת (subtle) מקומץ עפר, בכל זאת מדובר במונטי פייטון אבל הרעיון זהה: http://www.youtube.com/watch?v=65e-D2a2Qro
מומלץ בחום בעיקר לאנגלופילים שבכם אבל לא רק.”