הביטוי "האימפריה הבריטית" מתגלגל לו בטבעיות על הלשון. אבל "האימפריה הצרפתית"? זה נשמע קצת מצחיק, לא בדיוק מדוייק. לא מתאים למגדל אייפל ולשאנז אליזה, אבל זהו, שהוא מדוייק. מסתבר שבשנות ה 20 וה 30 של המאה העשרים החזיקה צרפת 8.7% משטחו היבשתי של כדור הארץ(!) ומה שנשאר לה מזה היום אלה המוני מהגרים דוברי (בערך) צרפתית שנהרו אליה בגלל תנאים קשים בקולוניה מולדתם, והתיישבו כמו שמהגרים מתיישבים באזורים שמהגרים יכולים להרשות לעצמם - רובע (מלשון רבע) בלוויל למשל. עובדה ידועה היא שאנשים לא כל כך אוהבים מהגרים. לפעמים הם אומרים שהם אוהבים אותם (אם קוראים להם "עולים חדשים", למשל) אבל עדיף שיגורו רחוק מהשכונה שלי. זה קורה בכל מקום, זה קורה גם בפריז שבסיפור שלפנינו.
הספר הזה דומה לרכבת שדים. מי שעלה פעם על המתקן הזדוני יודע שאין שליטה על מהירות מרוצת המוח, על ההרגשה של אבדן שליטה, על מראות שהופכות כתמים מטושטשים. כך הרגשתי כשקראתי את הסיפור הזה: פנק מספר בטון אירוני ומלגלג סיפור שבוקע מתוך דיבור נונסנסי וסיפורים שחלקם סהרוריים והכל בתזזיתיות בלי לעצור לנשום. בסופו של הסיפור הקטעים ההזויים מתחברים היטב, ובדיעבד רואים שהיתה עלילה מרכזית, שרק כוסתה בסיגנונו המיוחד של הסופר.
הסיפור הוא סיפור על פשעים המבוצעים ע"י פושעים מסוגים שונים, כולל שוטרים. וכמו בכל הפשעים תמצאו גם פה אנשים חסרי ישע הנופלים טרף לפושעים שהמניע שלהם הוא לקחת ממי שהם יכולים והם יכולים לקחת מאנשים חלשים מהם. בתוך הסיפור פורש פנק את משנתו ההומנית, את אהבת האדם ואת דחיית הרעיון של עונש למען יראו וייראו. "...הייתי רוצה שילמדו אותי לבוז לאנשים או לשנוא אותם שנאה עזה...הייתי רוצה להיות מאלה שתובעים להחזיר את עונש המוות, ושההוצאות להורג תהיינה פומביות. הייתי לוקח אתי את הילדים לצפות במחזה..."
אהבתי את הספר שהוא שופע סיפורים סהרוריים. אהבתי את חוש ההומור הכפייתי של הסופר ואהבתי מאד את הרעיונות המובעים בספר בהם הוא מבקר באופן מושחז את שליחי הציבור מעמידי הפנים, את הדאגה המזוייפת לחלשים, את הפוליטיקאים המשתמשים באור הזרקורים כדי ללהג סיסמאות ריקות (באמת. אפילו בצרפת...) הסיפור מסופר בגישה אירונית ונונסנסית. יש סכוי טוב שאלה שאינם מקבלים פריחה מסיגנון כזה יאהבו אותו כמוני.


















