ביקורת ספרותית על הפיה קרבין מאת דניאל פנק
ספר בסדר

---

****




לפני איזה מיליון שנה יצא ששוטטתי ברגל ברחובותיה המצחינים של בנגקוק, ובין טוק טוק מעשן אחד לבאסטת מותגים מזוייפים שניה, נתקלתי בדוכן לממכר פירות מהסוג שקיים בהמוניו בכל רחבי הממלכה, ובו, על מצע קוביות קרח, נחו להם אננסים צהבהבים, פפאיות גדושות בטא-קרוטן, אבטיחים ומלונים, גויאבות ומנגואים חמצמצים, וכולם במחירים מגוחכים. כמעט לקחתי כהרגלי את אחד האננסים, כשברגע האחרון הבחנתי בפרי לא-מוכר שנח לו בפינת הדוכן, ובהיותי חובב הפתעות מטבעי שאלתי את המוכר לשם הפרי. כמובן שלא הבנתי כלום מהלהג התאילנדי הגרוני והמאנפף של התשובה, אבל בכל זאת שלשלתי לידו המושטת כמה גרושים וקיבלתי לידי שקית ניילון ובתוכה הפרי האלמוני, שנראה דומה קצת לתפוח מקולף, כשהוא חתוך לקוביות. המוכר אף הגדיל ועשה, ובזק אל תוך השקית תערובת תבלינים מיוחדת, שהיה בה משהו מכל הטעמים, גם חריף וגם מתוק, מלוח וגם חמצמץ.

הכנסתי בחשד-מה קוביית פרי לפה. אחרי הכול, זה תאילנד פה. הכול יכול להיות. אולי זה פרי, אבל זה בהחלט עלול להתגלות כאיזה בעל חיים ימי אקזוטי, לך תדע. אחרי שצלחתי את שילוב התבלינים המטורף, הגעתי לבשר הפרי עצמו, והיה בו משהו מוכר, מוכר ממש, שלא הצלחתי לעלות על מקורו. קצת אגס וקצת תפוח וקצת גויאבה לא בשלה אולי... אבל לא אף אחד מאלה. לא ידעתי מה זה, והחידה שיגעה אותי. הלכתי וטעמתי והוצאתי מהפה ורחרחתי, הכול מוכר וברור ובכל זאת נבצר ממני לפענח באיזה פרי מדובר.

בסופו של דבר פגשתי באחד הרחובות בחור ישראלי והפצרתי בו לטעום ולהגיד לי, מה זה, מה זה לעזאזל. הבחור לקח קוביה, הכניס לפה, והתחיל לצחוק. מה? מה? שאלתי. מה? מה זאת אומרת מה, אמר הישראלי. תפוח אדמה. לא מבושל.

****

למי שכבר הצליח לחצות את המכשולים העצומים בדמות כריכתו המחרידה של הספר והשם האינפנטילי שלו, מובטחת חוויית קריאה נעימה ומתעתעת, על גבול האבסורד. ולמרות שבספר הממזרי הזה יש משהו משעשע מאוד ועוקצני וחכם ויש בו אמירות חדות וסיפור חביב והכול, היה בו משהו שהזכיר לי איכשהו את תפוח האדמה הלא-מבושל הזה שהבליח מבין ענן התבלינים, כי הוא באמת עשיר מאוד כיאה לבלוויל הרובע הפריסאי עתיר הטיפוסים הצבעוניים, והוא מסופר במין טון כזה של חצי קריצה ואפילו הדברים האפלים בו מצליחים להיות שנונים מבלי להידרדר לפארסה אידיוטית, אבל הרגשתי שהוא לא באמת מעניין אותי ושלמטה, מתחת לכל ההו-הא הבאמת מוגזם, יש משהו לא מבושל מספיק, קצת סתמי, שזקוק להרבה רוח וצלצולים כדי להיתפס, כמעט בזכות, כממתק אקזוטי. אמנם יש פה בלש משטרה אסייאתי שמתחפש לישישה וייטנאמית כדי לתפוס רוצח או עיתונאית חוקרת יפהפיה שמושלכת אל הסיין אבל פוגעת בארבה שעוברת שם בדיוק בזמן (כן, כתבתי ארבה. יש את המלים האלה בספר וזה לא מרגיש מוזר), או קומונה של טיפוסים עם עם כוונות טובות שאוספים קשישים מהרחוב וגם כלב חולה אפילפסיה, אבל נראה שהכול נכתב כך כדי לייצר כאן מין יצור כלאיים חביב (מדי) שמשתדל (ולפעמים מצליח) לשאת חן, וככלות הכול הוא לא רע אבל בכל זאת סחבתי את שלוש מאות העמודים פה כמעט חודשיים וסיימתי אותם כמעט בכוח.

שוין. אולי זה לא היה הזמן.

חם.

****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על הפיה קרבין