נורא רציתי לצרף את אדריאנה טריג'יאני לרשימה שיש לי של "איטלקיות שלא מאכזבות", אבל אז נזכרתי שהיא אמריקאית והספר שלה אמריקאי מאוד ונזכרתי שאני לא אוהבת ספרות אמריקאית, אבל כבר התחלתי וקשה לעזוב...
את הספר אני מחלקת לשני חלקים - החלק הראשון, שמתרחש באיטליה, באלפים והוא נחמד ושאר הספר שהוא - פחות...
סיפור האהבה הגדול מהחיים לא היה בעיניי גדול בכלל. נער פוגש נערה והם מתאהבים. החיים מפרדים ביניהם. הנער משכיב את כל מה שזז והבחורה החסודה חושבת עליו. החיים מפגישים ביניהם שוב. הנער כבר בחור וממשיך להשתרלל והבחורה עדיין חסודה, אבל מפתחת קריירה מבטיחה, אבל מה זה קריירה כשנער חלומותיך לפתע פתאום מחליט שנמאס לו להשתרלל והופך להיות לגבר-גבר. בסוף יש דמעות...
מילא העלילה המופרכת, אבל הכתיבה בעייתית גם כן. לצד מריחה אינסופית של תיאורי התפרים של הבגד של זמר האופרה, השנים עוברות ביעף וקשה נורא להזדהות עם הדמויות שנשארות פלקטיות.

יש רגע קצר בין אדר לניסן-שהטבע צוהל בכל פה-הוא שופע חיים-שיכור ומבושם -
איך שיופי יכול לרפא!

האמנם? רומן היסטורי (1945-1905) המשתרע על פני כל אותן השנים ומלווה שתי משפחות כשברקע לכל האורך תיאור יופיים של נופים קסומים דרך עונות השנה המתחלפות.
הרומן מתאר את חייהם של אנצ'ה אותה נערה איטלקייה פשוטה ומקסימה מהאלפים, שבאופן אכזרי גורלה לוקח ממנה פעם אחר פעם את כל אשר ניתן לה ותמיד, תמיד אחרי האביב, אותו האביב הקצר הנעים המלבלב והמתחדש - כל שניתן לה, ניתן לה ותיכף נלקח – זה היה גורלה...
ושל צ'ירו הנער האיטלקי הפשוט והאמיץ מהאלפים, שבאופן אכזרי גורלו לוקח ממנו פעם אחר פעם את כל שניתן לו ותמיד, תמיד אחרי האביב, אותו האביב הקצר הנעים והפורח בהתחדשות - כל שניתן לו, ניתן לו ותיכף נקלח – זה היה גורלו...

נסער ומשולהב ומתיז ניצוצות-אך עוד רגע ייבּול ויצהיב-כי הנה בשוליו כבר הקיץ ניצת -
קצר פה כל כך האביב!

תיאורי היתמות וההאובדן – אובדן של כמעט הכול בית וסביבה אנושית וארץ וחברים ומשפחה... והרעב והמלחמה והמחלה אבל גם השמחה ומידת האופטימיות המחוייכת והתקווה ומוסיקת האופרה שמלווה - עד שעם תום האביב הקצר המקסים והמלבלב האחרון... בהיותו בן 35 חולה וגדוש במורפיום נלקחו לו לצ'ירו חייו ונלקח הוא לאנצ'ה – רק ניתן לה ותיכף נלקח...

קצר וחטוף ושובר את הלב-לחשוב שהוא תכף ידעך-מבטו רק נפקח-אך התחיל ללבלב -
רק ניתן לה ותכף נלקח.

והאביב - האביב המתואר בספר לכל אורכו כל כך נעים כל כך יפה ומקסים ומזמין וקצר – רק להיות בו ולא יותר – רק שלא ייגמר – קצר הוא כל כך האביב.

רומן היסטורי שעובר דרך האלפים האיטלקיים, ניו יורק ומיניסוטה ומגיע גם אל צרפת של מלחה"ע הראשונה וחולף בחטף על פני מלחה"ע השנייה (לא בטוח שיש הצמדות מדוייקת לעובדות ההיסטוריות ובטח לא מידע רב (הדגש אינו על מידע ועובדות אלא על הפן האנושי, התרבותי)), עובר דרך חיי הכפר לחיי העיר דרך ההתפתחות התעשייתית ועד לעולם האופרה ולעולם התרבות הנבנה והמתפתח (יש לציין שהחלק האחרון (1935-1045) – לטעמי - נמרח מאוד וגובל בקיטש סכריני).

סוחף ורגיש ויפה ומתאים... לימי הסתיו הקרירים ולמצב רוח סגרירי.

https://youtu.be/bjOqqJcJ15U

"שמחה מהולה בעצב"
הספר מגולל את קורותיה של משפחת לצארי, ובמיוחד הוא מדבר על שני ילדים בשם צירו ואדוארדו, שילדותם הייתה מאוד קשה, אביהם שעבד ככורה מת במכרה לפני לידתם, יתרה מזאת, מאז מות אביהם אמם התמודדה עם הרבה קשיים בעיקר כספיים, ובריאותה התחילה אט אט להידרדר, ולא יכלה לגדל ולפרנס את בניה, לפיכך גמלה החלטה בליבה להעבירם למנזר ושהנזירות יהיו אחראיות עליהם, המעבר הזה לחיים חדשים על אף היותו קשה ומטלטל, הוא סיפק להם כלים חשובים בהתמודדות עם אנשים מגוונים, ועיצב את אישיותם.
חשוב לציין, שלקח הרבה זמן עד שהצליחו להתאקלם לחיים החדשים.
ביום מן הימים, הוא נפגש בנערה בשם אנצה והקשר ביניהם מתהדק מפגישתם הראשונה, אולם בעקבות ההתנכלויות הממושכות של כומר המנזר צירו נאלץ בעל כורחו, לעבור לארצות הברית באוניה מבלי להודיע לאנצה, ונהיה סנדלר ידוע ומוכשר מאוד, ואחיו החליט להיות כומר באיטליה ולהתנזר כאן למעשה דרכיהם נפרדות.
כעבור כמה שנים, אנצה גם מהגרת לארצות הברית והם נפגשים שוב באופן מקרי, הוא מתוודה בפניה שאינו יכול לחיות בלעדיה ושהוא אוהב אותה עד מאוד, ומחליטים להתחתן.
אך ברבות השנים מתגלה אצלו סרטן שהתפשט בכל גופו, וסכות(פרוגנוזת) ההחלמה הייתה די נמוכה, והוא נפטר כעבור זמן קצר, מה שמטלטל ומעציב מאוד את אנצה.
אך היא נחושה להמשיך את חייה ולהתגבר על הכאב והעצב בשביל בנה אנטוניו, על אף שבעלה צירו היה חרוט בזיכרונה, וכל דבר מזכיר לה אותו.
הערה: חשוב לי לציין, לא הזכרתי את כל האירועים בתקציר הזה ההתייחסות הייתה לאירועים המרכזיים והחשובים לדידי.
" הספר הזה הוא בדיוק כמו החיים ישנם רגעים מאושרים ומרנינים, אולם יש רגעים עצובים ומצערים"

"שלום, דוקטור!"
"שלום, שלום. במה אני יכול לעזור, אדוני?"
"אז ככה.. יש לי בעיה ממש אבל ממש חמורה!"
"ובכן, מהי הבעיה?"
"בזמן האחרון יוצא לי לקרוא הרבה ספרים מצויינים"
"נו...? אז איפה כאן בדיוק הבעיה? לא יודע מה איתך, אבל לי זה נשמע פשוט נפלא! מאחל לך שזו תהיה הבעיה היחידה שתעסיק אותך בכל שארית חייך. הלוואי עליי בעיה כזאת!"
"לא, לא, אתה לא מבין... זה אולי באמת לא כזו בעיה, אבל לצערי (וכמובן שגם לשמחתי. זה הרי דו-צדדי) אני פעיל באתר של ביקורות ספרים. לאתר הזה קוראים 'סימניה'. אני כותב מוערך ופעיל שם באופן קבוע, מפרסם את הגיגיי על הספרים שאני קורא. אז הנה אני מגיע לעניין המרכזי: בזמן האחרון יצא שעל כל ספר שפירסמתי ביקורת, הביקורת לוותה בציון של 5 כוכבים שלמים. אני אומר לך את המספר המדוייק - 19 ביקורות, 19 ספרים שנתתי להם דירוג של 5 כוכבים.
וזה, יכול לגרום לבעיה ממש חמורה. והבעיה היא, שבאיזשהו שלב, הכותבים האחרים באתר 'סימניה', שיקראו את הסקירה שלי, יגלו, שזו הביקורת מספר 20 ברציפות של על ספר של 5 כוכבים... אתה יכול לשער לאיזה דבר זה יכול להוביל? שהקוראים האלה, בשלב הזה, כבר פחות יתלהבו מההמלצות שאני נותן. כפי שאתה יודע, מטרה ראשית של כל כותב ביקורות, היא שהקוראים ישתכנעו אם לקרוא או לא לקרוא את הספר לפי עצת הכותב. כך שבמקרה שלי, האמינות שלי כנראה תיחרב, ואנשים בטח יגידו לעצמם: "נו, הזשל"ב הזה. מחלק 5 כוכבים לכל העולם והאשתו. איך נדע מתי מדובר בספר שהוא אכן מופתי, ומתי בממש לא?"
אז עכשיו סיימתי לקרוא עוד ספר של 5 כוכבים, 'אשת הסנדלר' שמו. וגם עכשיו אני ממש מת להמליץ עליו. והשאלה שלי היא כזו: איך לגרום להם להשתכנע, בפעם ה-20 ברציפות?"

"הממ, זו אכן שאלה מורכבת וקשה. תן לי לחשוב על זה כמה ימים. בוא נסכם שאנחנו ניפגש שוב, בעוד שלושה ימים, ביום ראשון, בשעה 16:30 - מתאים לך?"
"כן, כן! מה שתרצה! תודה רבה לך על הרצון לעזור"

"ובכן, דוקטור, מה יש לך לומר לי?"
"ובכן, אדוני, זה כל כך פשוט וקל, שאינני מבין מדוע הייתי צריך לחשוב על כך שלושה ימים! הפיתרון למצוקה שהעלית הוא..."
"נו, נו, מה הפיתרון?"
"פשוט: תכתוב את כל השיחה שהייתה לנו, ותצרף אותה בפתיח של הביקורת, כדי שהקוראים שקוראים את סקירתך, ייקחו אותה, אותך ואת הספר ברצינות, וירצו לקרוא את הספר המדובר!"
"וואו, זה אחלה רעיון! תודה!"
"אין בעד מה, אדוני! אין בעד מה!"

***

בנסיבות הרגילות, כנראה שלא הייתי מתקרב בכלל לספר הזה. כי...
התמונה בכריכה הקידמית, כאילו אומרת: "הספר הזה, מיועד לבנות!" (או, אולי גם לבנים חרמנים שאוהבים לבחור את הספרים שהם קוראים רק על פי הכריכה הקידמית שלהם...).
שנית, התקציר לא נשמע מושך במיוחד ("אה, סתם עוד סיפור אהבה"). כמו כן, נראה כאילו התקציר חושף הרבה ספויילרים, שאם ככה, בשביל מה בכלל לטרוח לקרוא?
ובואו נגיד שהכיתוב "רק-מכר של הניו יורק טיימס!" לא ממש שיכנע אותי... בואו נאמר שהתדירות שספר הופך להיות רב-מכר של הניו יורק טיימס, זהה לתדירות של ספר שמקבל דירוג של 5 כוכבים בביקורות של 'זה שאין לנקוב בשמו'...
למזלי, השגתי את הספר דווקא בנסיבות בלתי רגילות. אמי הביאה אותו הביתה, כי יש לה איזה מכר שאוהב לחלק ספרים לאנשים, ויצא שאותו מכר חילק לה את הספר הזה.
ועל זה נאמר: איזה מזל שהוא חילק לה דווקא את הספר הזה!

אז מה יש בו, בספר הזה, שגרם לי לתת לו 5 כוכבים? ויותר מזה, להרטיט את ליבי?


הסיפור הזה הוא סיפור על...
1. אהבה
2. הגירה
3. הגירה של האהבה

הוא מתרחש בצפון איטליה, גבוה גבוה על רכס הרי האלפים, מוקף באגמים קסומים. סיפור אהבה בין צ'ירו - יתום מאב, שאמא שלו לא מצאה את הכוחות לטפל בו ושלחה אותו ואת אחיו למנזר, לבין אנצה - אחות בכורה בין מספר רב של אחים ואחיות, שמתפקדת בביתה ממש כמו "אמא שנייה".
זהו סיפור אהבה מיוחד במינו, בעיקר משום שהוא לא תמיד נחשב ל"סיפור אהבה". הסיפור עובר תהפוכות ואירועים שונים. מיטלטל ומהגר לו ממקום למקום, היישר אל המקום הבא שבו הסיפור מתרחש... אמריקה, מנהטן
האיטלקים, כמו כל עם בעצם, מהגרים לאמריקה, כי הם רוצים למצוא חיים טובים יותר בארץ שקרויה "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות". יש כאן תיאור של תקווה כלכלית מצד אחד, ומצד שני גם של ייאוש ריגשי. געגועים אל המקום הנפלא שאותו הם עזבו, אי-שם על רכס הרי האלפים, מוקף באגמים קסומים... אח, איטליה, איטליה...

אהבתי את הכתיבה הפשוטה של אדריאנה טריג'יאני. אהבתי את הטיפול המאוד יפה שלה בעלילה ובדמויות - פשוט, עדין, וחודר ישר ללב. הדמויות, הכי קרובות שאפשר להגיע לדמויות שהן בשר ודם. חזק ומרגש ממש.

הסיפור מבוסס על קורות חייה של טריג'יאני, סופרת ממוצא איטלקי שגרה כיום בארצות הברית. מצד אחד, הדבר העיב מעט על השלמות של הספר, כשהבנתי שרוב הדברים שמסופרים בו, הם לא באמת פרי דימיונה הסוער של המחברת. אבל מצד שני, העובדה הזו מוסיפה נופך מרגש - שכל הכתוב, כתוב מהלב.


מה אני אגיד, יופי של ספר. לכו תקראו. אפילו לדוקטור שלי נתתי אותו, והוא מוסר לי שהוא מאוד מאוד נהנה ("אני מאוד מאוד נהנה! הי, אדוני, מה דעתך שתוסיף את מה שאמרתי, לביקורת שלך? ככה, גם אם הדברים שתאמר לא ישכנעו, אולי הדברים שאני אומר, דווקא כן!")

בלי רשע שרוצה להשתלט על העולם, בלי הקרבות הרואיות. רק רומן שנמשך על פני 40 שנה, איטליה וארצות הברית. אשת הסנדלר הזכיר לי עד כמה אני אוהבת ספרי מבוגרים ועד כמה ספרי נוער הם פוצי-מוצי.

דמיינו הר באיטליה, מאה שנה אחורה. אוויר נקי, נוף ירוק. משפחות צנועות שגבריהן הולכים להרוויח יותר כסף בארצות הברית.
אבא של צ'ירו מת כשהיה צעיר, ואימו לא מצליחה לגייס את הכוחות והכסף לטפל בו ובאחיו הגדול ממנו בשנה. היא משכנת אותם במנזר כשצ'ירו בן 10.
אנצה חיה עם משפחתה על ההר בבית שכור קטן עם הרבה מטלות ומשפחה שלמה ואוהבת, שמנסה לחסוך לבניית בית משלהם.
הפגישה הראשונה בין צ'ירו ואנצה מתרחשת בבית קברות. שם, בתוך כל המוות והעצב, האהבה שלהם מתחילה לפרוח.

אני לא זוכרת שאי פעם בכיתי בספר. מעולם לא נתקלתי בספר עוצמתי ומרגש ושואב שיגרום לי לבכות עד כדי כך שלא אצליח להמשיך לקרוא, שישאיר אותי בוכה עוד חצי שעה אחרי זה אבל שלא אתחרט לרגע שקראתי אותו.

באשת הסנדלר יש דמויות צבעוניות, עמוקות ודעתניות. תיאורי נוף שאי אפשר שלא לדמיין אותם ותיאורי אוכל וריחות מדהימים. שמעתי את ארצות הברית של לפני מאה שנה עם הכרכרות, אוניות הקיטור ובתי הקפה. הרחתי את הירוק בגבעות של איטליה.

אני לא חושבת שהביקורת הזו הצליחה להעביר עד כמה אהבתי אותו אחרי רצף של כמה ספרים רדודים יותר וטובים פחות לפניו. חמישה כוכבים, ועשרה אם הייתי יכולה. תכניסו את הספר הזה לרשימה שלכם, מדוכני שבוע הספר או מהספרייה אבל אל תוותרו עליו, כי כל גיל מוכן לספר טוב.

--
אחרי שלושה חודשים בלי הרבה מצברוח לסימניה או לביקורות, אני רוצה לנסות לחזור סוף סוף. זה היה לי חסר בכל זאת D:

חברותי וחברי בסימניה אני חייבת לשתף אתכם בחוויה שהיתה לי בסוף השבוע.
לאחר שבוע עמוס ומתיש החלטתי השבת לנוח ופשוט לא לעשות כלום, כמובן לקחתי לידי ספר.
הספר שלקחתי הוא אשת הסנדלר לא מזמן סיימתי אותו חווית קריאה כזאת הרבה זמן לא היתה לי לא סתם הוא רב מכר של הניו יורק טיימס.
הספר לוקח אותנו למאה הקודמת שמתחיל באטליה מוביל אותנו בסמטאות במנזרים וכמובן בהרים אנו פוגשים את אנצה וצירו שהגורל מפגיש ביניהם אך רק לאחר שנים מתממשת אהבתם מאטליה אנו עוברים לארצות הברית לניו יורק ולעוד מספר מדינות, כך אנו מכירים את משפחותיהם של צירו ואנצה וחבריהם.(בא לי לספר לכם הכל אך לא ההרוס לכם.....).
מחכה חוויה שהסופרת ביססה על תולדות משפחתה.

הספר הזה הוא כפית דבש ובאיטלקית: סוכריה –Caramella!

התקופה הינה המאה הקודמת. תחילת הסיפור סביב שנת 1905 דרך מלחמת העולם הראשונה ומסתיים לאחר מלחמת העולם השנייה. ההתחלה בהרי האלפים האיטלקיים, דרך ארצות הברית ואירופה בצל מלחמת העולם הראשונה והשנייה.

הספור מחולק ל-3 חלקים:
חלק 1-הנופים הקסומים של האלפים האיטלקיים.
חלק 2-מנהטן
חלק 3-מיניסוטה.

קטרינה-אלמנה צעירה (בעלה נהרג במכרות במינסוטה) ושני בניה צ'ירו ואדוארדו פונים למנזר בסן ניקולה. האם נאלצת להשאיר את הטיפול בבניה לנזירות המנזר כשפניה למנזר אחר בקרבת מקום. בהחלט תמונה קשה של אם המפנה עורף לשני בניה פרי בטנה, תוך התעלמות מוחלטת מנוכחותם. להמחשה ראו ציטוט עמוד 26: "מרקו טלטל את המושכות והוביל את צ'יפי ברחוב הראשי אל עבר הדרך היורדת מן ההר. צ'ירו ליווה בעיניו את אמו המתרחקת. הוא רצה לרוץ אחרי הכרכרה, לתפוס בידית ולעלות אל המושב, אבל אמו לא הסתובבה להביט בו. היא גם לא רכנה אל דופן הכרכרה להושיט את ידה ולהזמינו להצטרף אליה, כפי שעשתה תמיד כשנסעה בכרכרה וברכבת. ואפילו על הנדנדה."

האחים נאלצו להשלים עם הנטישה והשתלבו יפה בעבודות המנזר. אדוארדו היה "איש הספרים" וצי'רו "איש העבודה". שני האחים אהבו אחד את השני, היו שונים אחד מהשני אך השלימו אחד את השני.

על ההר בקרבת המנזר ששהו האחים התגוררה משפחה מרובת ילדים שחיה מהיד לפה והעוני לא דילג עליהם. נציגת אותה משפחה הייתה אנצה שלימים הופכת להיות גיבורת העלילה. אנצה הייתה בת מיוחדת, נערה בגיל 15, דעתנית, נמרצת שעזרה למשפחה בעול הפרנסה. בעקבות טרגדיה משפחתית הגורל מפגיש אותה עם צ'ירו.

צ'ירו שהיה סקרן ו"השובב" מבין שני האחים מגלה שדון גרגריו – הכומר של סן ניקולה, לא בדיוק "טלית שכולה תכלת", ובחמת זעמו של הכומר שני האחים "נאלצים" לעזוב את המנזר ואף נפרדים. איש איש לדרכו: צ'ירו עובר למנהטן ואדוארדו פונה לרומא ללימודי הכמורה. הפרידה לא הייתה קלה בין שני האחים, כבר בתחנת הפרידה הם החלו להתגעגע לכפר שלהם. ציטוט קשה אבל נכון מעמוד 123: "ליתומים יש הורים רבים"...

כשצ'ירו עולה לאדמתה של ארה"ב הוא מתבקש לשנות את שמו. (הקטע הזה קצת הזכיר לי את העולים לארץ בשנות החמישים, כאשר גם הם נתבקשו לשנות את שמם לשמות עבריים). צי'רו מתקבל לעבודה כשוליה לסנדלר, לומד את המקצוע וזוכה למקום לינה ואוכל. בד בבד בגלל חיצוניותו הכובשת, הוא כובש את ליבן של הבנות ובסך הכול משתלב בחיי הקהילה יפה.

העוני לא דילג גם על אנצה ומשפחתה ולכן אנצה ואביה – מרקו, פונים לארצות הברית להגדלת הכנסות המשפחה והגשמת החלום לרכישת בית. אנצה מתחילה את דרכה כתופרת ואביה פונה לעבודה במכרות ומה קורה אז? העולם קטן ועגול ושוב הגורל מפגיש את אנצה וצ'ירו. לאורך כל הסיפור אנצה וצ'ירו נפגשים ונפרדים... עד אשר ...

לאנצה הייתה אמינה והיא האמינה בכל מה שהיא עשתה. כמו כן היא גם השכילה למצוא את האושר ביושר. ציטוט עמוד 436: "למדתי שיעור אחד חשוב בחיים, ואני אחלוק אותו איתך. אל תחששי מהדברים הרעים שעדיין לא קרו. זה יחסוך לך הרבה חרדה".

הסופרת אדריאנה אורזת את הסיפור הזה במעגל: ההתחלה באיטליה והסיום באיטליה שלתוכו היא מצרפת עוד מעגלים קטנים יותר, אבל עם משמעות לא פחותה מהמעגל הגדול והראשי. מלבד סיפור האהבה של אנצה וצי'רו מתלוות דמויות תומכות נוספות. גם להם יש סיפור מסגרת ולכל אחד את סיפור חיו וגורלו.

תוך כדי העלילה ניתן לטעום מהאווירה של אותם ימים כגון: היחס המזלזל למהגרים בארצות הברית בימי מלחמת העולם הראשונה וטרום המהפכה התעשייתית. מאידך למהגרים האיטלקים היה מאוד חשוב להילחם במלחמותיה של ארצות הברית, כדי להגשים את חלומם ולקבל אזרחות אמריקאית. בסיפור שלנו צי'רו מתעקש ומתגייס למלחמת העולם הראשונה.

בנוסף לנ"ל הסופרת מיחסת חשיבות לא מעטה לדת הקתולית. השמרנות והערך העליון של התא המשפחתי. בדת הקתולית האישה הינה לב ליבה של "המשפחה" ותפקידה להיות רעיה טובה, טבחית מצוינת ומחנכת מעולה לילדיה.

הסיפור הזה הינו מרקחת של רומן חוצה יבשות ארוג בפשטות נוגעת ללב, ומאבק יום יומי על מעצורים ומכשולים. הכול נכתב בכישרון רב ואם להודות על האמת לא רציתי שהספר ייגמר. קחו בחשבון שגם לכל הריח האיטלקי הזה שאני אישית מאוד אוהבת, מתלווה המוסיקה של הגדול מכולם אנריקו קארוזה ולא רק הוא גם ורדי, פוציני, טוסקניני ועוד.

מודגש בסיפור הזה כמה ארצות הברית הייתה ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות וחלום של הרבה אנשים שהיגרו אליה. גם היום זה קיים , אם כי פחות מאז אבל עדיין. חברים יקרים, בסיפור הזה יש אהבה, אוכל ומוסיקה... מה צריך יותר מזה?

סיימתי לקרוא את הספר עם הרגשה של ריאות מלאות אויר צלול כמו של האלפים האיטלקיים. אני מרשה לעצמי לסיים בציטוט שאהבתי מעמוד 499: "הישמרי מהדברים שמשמעותם יכולה להיות הכול או לא כלום".

באחרית דבר של הספר, כותבת הסופרת אדריאנה שהיא הגשימה את חלומה, ומציגה את סיפורם הבדיוני בחלקו, של סבה הסנדלר וסבתה התופרת שהייתה גאה להיות אשת הסנדלר.

חברים, רוצו לקרוא, תענוג של ספר, מבטיחה עונג צרוף של קריאה מהנה לכל מי יבחר לקרוא בו. לא תתחרטו!

לי יניני

אשת הסנדלר הוא רומן היסטורי במרכזו אנצה וצ'ירו. הם נולדו בהרי האלפים האיטלקים, בין פתיתי השלג לבין זרימות הנחלים המרהיבות. אנצה גדלה במשפחה גדולה אך קשת יום (כמו כולם באיזור). צ'ירו ננטש יחד עם אחיו במנזר לאחר שאביו נפטר וגדל בקרב נזירות. צ'ירו טוב בעבודת כפיים. אנצה תופרת. הם נפגשים, וכוכב נדלק בשמיים. אך החיים המורכבים באלפים האיטלקיים (המיסים, היעדר העבודה, המציאות הכלכלית הקשה) מאלצים את שניהם, איש איש לבדו, לעלות על ספינה גדולה ולשוט לאמריקה. הם מגיעים לניו יורק, צ'ירו משתלב באיטליה הקטנה כסנדלר, אנצה מתחילה לעבוד בבית החרושת אך חולמת לתפור לאופרה.

אופרה, אוכל ומאפייה הם שלושת התרומות הגדולות ביותר של חמישה וחצי מיליון איטלקים שהיגרו לארצות הברית בגלל המצב הכלכלי הקשה באיטליה באותה תקופה. בתקופת מלחמת העולם המהגרים האיטלקים תורמים עוד תרומה מכרעת אחת לצבא ארצות הברית והוא בשר תותחים שנשלח לאירופה להילחם בציר הרשע.

אנצה וצ'ירו הם סיפור אהבה מיוחד, שמוקף חברים טובים ועובר דברים מורכבים. ביחד הם יוצרים רומן היסטורי מרתק, שעוסק בחוויות שלהם כאיטלקים באמריקה. ספר שכתוב היטב וזה לא פלא שמדובר ברב מכר של הניו יורק טיימס. אני מחכה כבר לקרוא עוד ספרים של המחברת, אשר יודעת לתאר לא רק את הקושי שנתקל בו המהגר אלא גם את הנופים האיטלקים עוצרי הנשימה.

זהו רומן היסטורי מעולה, שכתוב היטב על כל 502 העמודים שבו, אשר לעיתים אינך רוצה שיגמרו. מומלץ בחום!

כשמתחילים לקרוא את הספר בייחוד לאור הכותרת והעטיפה היפה, מצפים לאיזו אגדה/עלילה רצינית. הדבר האחרון שאתה חושב עליו זה ספר מהגרים של המאה הקודמת בארה"ב. זה מסוג הספרים שהקשר בין העטיפה לספר ממש מקרי. לכן מומלץ להתעלם מהעטיפה ולזרום לתוך הספר.
הספר אמנם כתוב בצורה יפה ועלילה קולחת אבל משום מה אין בכלל מתח. לי זה היה נראה שהסוף די ידוע מההתחלה.
גם כפי שאמרו לפניי. ההתקדמות של הגיבורה בעבודות השונות זה כ"כ שקוף ואפילו משעמם. היה ראוי לקצר בתיאור הזה.
מצד שני לחשוב שצ'ירו לא רצה אותה כל פעם כי היה לו אלטרנטיבה אחרת די הורס את האמון באהבה האמיתית שלו כלפיה. זה גם די שובר את כל הרומנטיקה שמצפים בספר, אחרי הכל, ומרחיק את האמפתיה לגיבור.
גם בספר הזה אפשר ורצוי לקצר הרבה עמודים שבסוף לא תורמים לעלילה ממש. מאידך, תיאורי הנוף של ההר מקסימים ואותנטיים למדי – אותם הייתי מוכן לקרוא שוב ושוב.