“הספר עוסק בחיי הזבל של מאות אלפי הודים מול התקווה לשיפור, ספר שנון וחד עם מגוון דמויות ומשפחות מעניינות ומוצגות היטב, אין יפוי למציאות השחיתות ומוות הסמים ושאר מרעין בישין מוצגים במלוא חרפתם, מאד נהנתי (עד כמה שאפשר להנות מכל כך הרבה סבל)מהכתיבה והסיגנון”

“"אנשי נמל התעופה הקימו גדרות אלומיניום גבוהות ונוצצות בצד של שכונת הפחונים, במקום שבו נסעו רוב הנהגים לפני הפניה לטרמינל הבינלאומי. נהגים שהגיעו לטרמינל מהכיוון ההפוך ראו רק חומת בטון מכוסה בפרסומות צהובות כמו אור השמש, שפרסמו אריחי רצפה בסגנון איטלקי. סיסמת החברה חזרה על עצמה לכל אורך החומה: יפים לנצח - יפים לנצח - יפים לנצח. סוניל פסע תמיד בראש חומת היפים לנצח וחיפש אשפה, אבל הכביש של נמל התעופה היה נקי להכעיס"

הספר מתאר מה יש שם, מאחורי חומת "היפים לנצח" המקיפה את שדה התעופה של העיר מומבאי בהודו. הצד הפחות נוצץ של הטרמינל החדש, השער שבו מגיעים תיירים כדי לחזות בהודו שהיא מדינה אוריינטלית, צבעונית מאוד, רוחנית מאוד ובעלת עושר תרבותי ואנושי רב. כמו כן היא המדינה שבה מתגוררים שליש מהעניים של כדור הארץ. מאחורי חומת "היפים לנצח" נמצאת שכונת פחונים זמנית שהוקמה על ידי העובדים הזמניים שהובאו כדי לבנות את שדה התעופה, ונשארה שם כאות של תקווה למתגוררים בה. כאפשרות לחלץ את עצמם ממעגל העוני. סוניל, למשל. הוא אוסף אשפה משדה התעופה, ממיין אותה, ומוכר אותה לממחזרים, ובכך מסייע כלכלית למשפחתו. כמו כן, הוא בן שתים עשרה. אין טעם ואין סיבה לדבר על בית ספר. אז הוא אוסף אשפה.

העלילה מתרחשת בשנת 2008. השנה שמתחילה בתקוות גדולות הופכת להיות שנה של משבר כלכלי עולמי. אפשר רק לנחש מה עושה משבר כלכלי עולמי לאנשים שהם גם ככה עניים, או על גבול העוני. נכון שנוח מאוד להסב את המבט, להקים את חומת "יפים לנצח" ולראות רק את הצד הנוצץ של הטרמינל. אפשר גם לראות את הודו בקווים רומנטיים - איך הם רוחניים, כמה נטולי אלימות, כמה שמחים בחלקם על אף העוני. אפשר גם להאשים - את האנשים העניים בעוניים שלהם, בהיותם עצלנים, או בעלי בחירות לא רציונליות. אפשר גם להאשים גורמים חיצוניים. למשל את הקפיטליזם והגלובליזציה. קתרין בו, אמריקאית הנשואה להודי, לא עושה דבר מכל אלה. היא לוקחת את שכונות אנוואנדי ותושביה כמיקרו-קוסמוס וכמושא מחקר למושג העוני. הספר נמצא על הגבול בין ספר עיון מחקרי לספר פרוזה, משום שהכתוב בו מגובה עובדתית ולאחר מחקר מעמיק, אבל הוא כתוב כפרוזה עלילתית בעלת עניין בפני עצמה.

אחד לאחד, פורקת בו את הטיעונים בנוגע לגורמי העוני ולדרכים להיחלץ ממנו. האם האשמה היא עצלות ונרפות בסיסית? ובכן היא מתארת אנשים חרוצים מאוד. לא כולם, כמובן, אבל בין דמויות הספר ישנם יזמים חרוצים, אנשים שעובדים קשה כדי לפרנס את עצמם ואת משפחותיהם. יש הגורסים שתוספת השכלה תעזור לאנשים, אבל בו מתארת מערכת השכלה שבה הלימודים במכללה מבוססים על שינון ואינם רלוונטיים. בתי ספר שבהם הילדים מבקרים שעתיים או שלוש ביום ומאפשרים בשאר הזמן למורים לעבוד במקום "רציני" יותר ולהתפרנס. יש אשמה על השחיתות הממשלתית, ובו מתארת את השחיתות לכל אורך הדרך, ואת השוחד הנדרש בכל דרגה ובכל מקום. ומצד שני היא מראה בכנות איך גם נוטלי השוחד עושים זאת על מנת להוציא את עצמם ממעגל עוני, ולפעמים כדי להציל את ילדיהם-שלהם ממחלה או ממוות.

למשל, אישה בשם אשה. היא מנסה לקדם את עצמה פוליטית ולהפוך למנהלת או מגשרת בשכונה. היא מוצאת כל מיני הזדמנויות, כמו תרומות ממקור חיצוני שנועדו לסייע לעניים לקדם את עצמם: "קבוצת עזרה עצמית של נשים בתמיכה ממשלתית נראתה לה די מבטיחה, כיוון שעכשיו ידעה איך לתחמן. התוכנית היתה אמורה לעודד נשים דלות אמצעים ליצור קופה משותפת מחסכונותיהן ולהלוות זו לזו הלוואות בריבית נמוכה בעת מצוקה. אבל קבוצת העזרה העצמית של אשה העדיפה להלוות את הכסף המשותף בריבית גבוהה לנשים עניות עוד יותר שלא התקבלו לקבוצה - למשל למנקת הביוב הקשישה שהביאה לה את הסארי. ולמרות זאת כשעיתונאים זרים באו למומבאי כדי לראות אם קבוצות עזרה עצמית מעצימות נשים, פקידי ממשלה הביאו אותם לפעמים אל אשה. תפקידה היה לקבץ באקראי כמה שכנות שיחייכו בצניעות ברקע בזמן שהפקידים דיברו על הקבוצה שחילצה את הנשים מעוני."

ועל הרקע הזה יש גם עלילה. אנשים מנסים לשפר את מעמדם. משפחה של אוספי אשפה מנסה לשפץ את המטבח שלה, לשים מדף קבוע, אריחים יפים. זה פוגע בקיר המט לנפול של משפחה בפחון סמוך. סכסוך השכנים שנוצר מסתיים בהצתה עצמית של השכנה, ובהאשמת המשפחה השנייה בניסיון לרצח, האשמה שהם מתקשים מאוד להתמודד נגדה. המשפט נמתח, המעצר קשה, השוטרים, פקידי הממשלה והעובדים בשירותה מנסים לגבות שוחד על ימין ועל שמאל, והשופטים מתעקשים לנהל את המשפט בשפה האנגלית שאינה שפת האם של הנאשמים או של איש מהעדים.

הספר מעניין מאוד, מציג מורכבות רבה, המון אפורים בין השחור והלבן, ומעורר מחשבה.
קראתי אותו על רקע תמונות מהרשת החברתית שהעלתה חברתי המטיילת בהודו ונהנית מהמראות, ועל רקע החשיבה שישראל והודו בעצם בנות אותו גיל, כי בשתיהן הסתיים המנדט הבריטי בשנת 1948. ובכל זאת מה רב ההבדל ביניהן, ומעניין לחשוב מה הגורמים לו.”

“מומבאי, הודו במלוא הדרה וכיעורה. שכונות הפחונים העלובות שנמצאות בקרבה לנמל התעופה, שם מתרכזת במרבית עלילת הספר.
ממה מתפרנסים שוכני השכונה, איך מתמודדים עם איום יומיומי להישאר ללא קורת גג, ללא מחסה וללא כסף, רק אתה לעצמך ומשפחתך.
חבורת נוברי אשפה, מוכרי פסולת ותעשיית מחזור אשר מקיימת משפחות שלמות עם יכולות מועטות וצרות מרובות.
טרגדיות ושמחות קטנות כגדולות בתוך ים של עוני, בדידות ותקווה.
האמונה שיכול להיות יותר טוב היא מה שמניע את רובם הלאה לשאוף לחיים הטובים יותר שלא יגיעו אליהם על מגש של כסף, אלא אם אולי במקרה ימצאו בערימות האשפה מגש כזה.
תמיד יש את מי שיאמינו בעבודה קשה ואת מי שיחפשו מסלול מהיר ועוקף לעבודה קשה דרך שחית׳ות ודיבורים עם מי ששייך למעמדות גבוהים יותר, כאילו שבאמת אכפת להם ממי שמתחתיהם.
העשירים שעיוורים למצוקות של שכונות אלו ורק למראית עין מגניבים מבט חומל כדי לתת תחושה שהם יעשו משהו אם יעלה בכוחם לעשות כך וכשניתן להם הכוח משתמשים בו בעיקר וכמעט בלבד לטובתם האישית להרוויח עוד כסף על חשבון העניים שהאמינו בהם.
קפיטליזם קיים בכל העולם, חדוות רק משתנה ומתחדדת ממקום אחד לאחר בהתאם לפערי המעמדות ובמקרה של הודו הקסטות השונות המבדילות וקובעות מי תהיה להמשך חייך.”

“ספר קשה, חובט בנשמה שהותיר אותי חסר אויר.
המקום הוא שכונת עוני אנאוואדי,הצמודה לשדה התעופה במומבאי.
יחודו של הספר הוא בתיאור כמעט תיעודי, קליני של אנשים, תופעות וניצול מכל סוג שהוא במיקרוקוסמוס שגודלו כ 20 דונאם.
יש כאן סיפור מסגרת על ניסיון לשרוף אישה בעלת קב אחד, העוסקת בזנות בצריפה כשבני משפחתה נוכחים המעצרים ותוצאות המשפט.
הסיפור האמיתי הוא של משפחות ואנשים שהם בחזקת טורפים ונטרפים בהיררכיה חברתית שעלולה להשתנות כל רגע עקב ארועים שונים ( מחלה, פגיעה חיצונית), או החלטות גלובליות יותר כמו פינוי השכונה.
חברה זאת סובלנית לדברים שהיו מעבירים כל אדם שפוי על דעתו . כמו : זנות ליד בני הבית, גניבה וניצול של ילדים(עד שהם לומדים על בשרם את כללי הקיום), שחיתות של פוליטיקאים, שוטרים,עובדים סוציאלים,נציגים של אירגוני סעד ואפילו נזירות שתפקידם לתמוך ולקדם קטנים ויתומים, אבל מוכרים את הבגדים וחלק מהמזון שניתנים להם כתרומות.
החציצה בין קסטות, ועשירים מול עניים מתקבלת במקום הזה באדישות, כ "קרמה". עדיין ברור לאנשים כי הלימודים יכולים להביא אותם ליציאה מהעוני הקשה הזה.
מספר ספרים נכתבו על העוני בהודו ובמיוחד במומבאי בעיקר תוך הדגשת דמות אחת או שתיים.
ספר זה מביא את הדמויות הבודדות אבל בלי שום שיפוט.
לכן מוצאים תיאור כמו זה:
ע- 45 "מומבאי היא כוורת של תקווה ושאפתנות- ..." "מומבאי היא מקום של עוול מוגלתי ושל קנאות חסרת מעצורים. האם היה ולו יצור אנושי אחד בעיר המעטירה, הלא שיוויונית הזאת, שלא ראה בזולת את האשם במיגרעותיה? תושבים עשירים האשימו את תושבי שכונות העוני בכך שהפכו את העיר למטונפת ולא ראויה למגורים, אף על פי שעודף הון אנושי סיפק להם משרתות ונהגים בשכר נמוך. תושבי שכונות העוני התלוננו על המחסומים שהעשירים הקימו ..וכולם , בכל מקום, התלוננו על שכניהם."
על פוליטיקאית מהשכונה נאמר: "היא היתה רק פתק קטן במישחק הלאומי "נדמה לי", שהתמודד כביכול בתקיפות עם רבות מבעיותיה המסורתיות של הודו.."( ע 54)
אי אפשר לקרוא את הספר ברציפות.
צריך כוחות נפשיים.
יש בו מעט נקודות אור.כמו גילויים של יושרה פנימית שמחלצים את הגיבור, או יצר הקיום והשאיפה לצאת מהמצב הקשה.
לבסוף הירהורים ומחשבות בעיקבות הספר.
א. אין בספר צודקים ואשמים. צודקת העיריה בניסיונותיה לסלק את הפולשים וליצור מרחב אורבני שאפשר לחיות בו.
ב. צודקים הפולשים שהגיעו ממרחק בתקווה וניסיון להתקדם. אצל מרביתם השאיפה נותרה לעיתים כגחלת עמומה, אבל עדיין היא מהבהבת.
ג. כנראה כי ההתנהגויות המוצגות בספר מייצגות בצורה קיצונית, הם אבי טיפוס של ההתנהגות האנושית.
השוני הוא במינון. לא מצאתי כי כשהתנאים קשים מופיעה התנהגות שונה, מיוחדת שלא תמצא ברחובותינו במינון מופחת.
ד. ובכל זאת ההבדל הוא ככל שמתקדמים כלכלית ( איני בטוח תרבותית - ראה נאצים), יכולתו ומודעותו של הפרט להתגונן ולשמור על חירותו הפנימית ( כיחיד, משפחה או קבוצת השתייכות) גדולה יותר.
הספר מומלץ מאוד.”