ביקורת ספרותית על יומן חורף - ספריה לעם #672 מאת פול אוסטר
ספר מעולה

---

זאת האוטוביוגרפיה של פול אוסטר, הכתובה בגוף שני. גם הכתובה בצורה אפוקליפטית להפליא, נושכת , בועטת, מכשפת ובעיקר מאוד נוגעת. נוגעת בנימי הנפש, פורטת על מיתרי הלב, בעיקר הזיכרון...

מי שפעם איבד מישהו , יזכר בו בקריאת ספר זה. מי שלא איבד, יקבל מושג לגבי מה עוברים בזמנים כאלו.
פול אוסטר לוקח אותנו יד ביד אל סימטת הזיכרונות, מהרגעים הכי עילאיים ,רוטטים ומענגים שלו, הבית הראשון, האהבה הראשונה, עד רגעי המשבר הכי תהומיים שלו, איבוד בני משפחה, מחלות, תעתועי הזיות שהעולם הזה מלא בהם.

יותר מהכל מפליא אותי, כמה תשבוחות ושירי הלל מרעיף על אישתו, כמה מעריץ אותה, כמה סוגד לה, הוא כותב עליה יפה. ולקרוא על גבר שממש מעריך אישה, בימים שבהם אונס, זילזול והכאת אישה הפך לדבר יומ-יומי, זה פלא. זה הירואי. הוא גבר אמיתי בעיני.

"אשתך סובלנית כפי חולשותיך, ואינה מטיפה או נוזפת, ואם דואגת הרי זה רק מפני שהיא רוצה שתחיה לנצח. אתה מונה את הסיבות שבגללן אתה מחזיק אותה קרוב אליך שנים רבות כל כך , וזאת אכן אחת מהן, אחד הכוכבים הזוהרים במערכת העצומה של אהבה מתמדת."

בזמן קריאתי הספר הזה, נזכרתי אני באנשים שאיבדתי בדרך. לא סתם אנשים קוראים ספרים, ולא סתם סופרים כותבים אותם, זה על מנת להזכיר, על מנת להזדהות, שתדעו שאתם לא לבד בעולם. להרהר. שיפרתי את כישורי ההירהור שלי עם קריאת הספר, והרי היה זה אריסטו שאמר, הירהור הוא צורת העשייה הגבוהה מכולם. הירהורים כמו, לדוגמה, במשמעותו של געגוע. גם אני איבדתי אדם יקר לפני 13 שנים. הזיכרונות, החלומות, הוא תמיד שם, אך כבר לא לא במציאות, אך לפעמים זה הופך להיות מוחשי והזיכרון קורע אתכם מהמציאות, כי אז אתם מבינים אם הגעגוע כל כך מוחשי ואמיתי, איך זה יכול להיות שמושא הגעגוע לא ? הרי הכאב הוא אותו הכאב. זה אותו חור שנפער ביום שעזב אותך לטובת ממלכת החושך, זה חור שחור ששואב לתוכו את כל הכאב של העולם. במרכז בו היה לב, יש הרבה כאב. עם כל געגוע, זה רק כואב יותר. אז מי אמר שזה חולף וכואב פחות ?

כך אוסטר הנכבד גרם לי לעיין בספריית הזיכרונות שבראשי, בכיתי, לאור הדברים שקרו לו, ובכיתי לאור מה שקרה לי(ואני לא בוכה!!). רציתי אפילו לכתוב לו מכתב. על כמה שהספר הזה שלו נגע בי וטילטל אותי. חושבת שאעשה זאת. הוא צריך לדעת שהכתיבה שלו, יש לה כוח עוצמתי, המילים שלו הם טריגרים מפעילי זיכרון , הוא יודע ללחוץ על כל הכפתורים על מנת לעורר אתכם לכדי תגובה, לקריאת סיפורו.

ועל ההרגשה הזאת הוא כותב:

"אתה לא כלום. אתה אובד תמיד בתוך הרגע, בחלל של כל רגע רציף הבולע אותך, בלי לדעת היכן הצפון האמיתי, מאחר שארבע נקודות המצפן לא היו קיימות בשבילך, מעולם לא היו קיימות בשבילך"

משום מה, התחושה שליוותה אותי בקריאת הספר הזה, שהוא מרגיש לי כמכתב פרידה, כאילו אוסטר נפרד מאיתנו, וכמובן שסופר לא סתם יכתוב מכתב, הוא יכתוב ספר, מעין ספר זיכרונות, כי יהיה זה הוגן להשאיר משהו למשפחה ולחברים, אבל לא, הוא עדיין צעיר, ואפילו שהוא סבור שזהו חורף חייו אני צופה לו, ומאחלת לו שנים רבות של הנאה וכתיבת ספרים, אני מרגישה שהכרתי חבר נפלא, עוד מספרו ורטיגו, שבה אותי כליל.

"הכתיבה מתחילה בגוף, היא המוסיקה של הגוף, ואף שיש למילים משמעות, יכולה להיות להן לפעמים משמעות, המוסיקה של המילים- שם המשמעות מתחילה"

זה הולך להיות אחד מהספרים הללו שמצטטים מתוכם המון, זיכרו את מילותיי 

» ביקורות נוספות של אינשם
» ביקורות נוספות על יומן חורף - ספריה לעם #672