ביקורת ספרותית על מספרת הסרטים מאת ארנן ריברה לטלייר
ספר בסדר

---

זה הספר השני של לטלייר שאני קוראת תוך פרק זמן קצר יחסית. כשאמצא את השלישי אקרא גם אותו. הם כמו גלעד, הסיפורים שלו, לעולם שהילך עליו קסם. אם תדמיינו רגע מצבה, שעל החלק הניצב שלה מתגלגל סרט, בשחור לבן, סרט סנטימנטלי כזה שיש בו את זכרונות הילדות שלכם, עם הבוץ והרוגטקות והפצעים בברכיים ודודלי וסמי וסוסו וילקוט, שכונה וילדים, ככה הספר הזה.

אבל. יש אבל.

העולם שלטלייר מתאר הוא עולמם של כורי המלחת במדבריות צפון צ'ילה. הכל בבעלות חברות מערביות. סביב כל מכרה נמצאת עיירת כורים, אוסף בקתות עלובות, שגם היא בבעלות החברה. כל פועל, כל עוד הוא עובד, רשאי להתגורר עם משפחתו באחת הבקתות האלה. את משכורת הרעב שלו יוכל להוציא בחנויות הספורות שגם הן בבעלות מעסיקיו.

בתוך העולם הזה מתרחש הסיפור שלו. סיפור על ילדה, ממשפחה חד הורית, האב נכה אחרי שנפגע בתאונת עבודה, האם ברחה, חמישה ילדים. הם אוהבים קולנוע אך לא יכולים לאפשר לעצמם כרטיסים לכולם ולכן שולחים נציג שאחר כך יספר לכל השאר את הסרט.
הקסם הסנטימנטלי, הפשטות, היופי, רגעי האושר שהוא מתאר, הם ניגוד מוחלט למציאות שבה הם קורים. על הרקע הזה בולט חוסר הצדק השרירותי שיש בכאב ובצער שיוצרת המציאות הזאת. אנשים מוכי גורל, לא גורל משמיים, אלא אחד כזה שיצרו אנשים אחרים, ועדיין הם מעזים לחלום ולרצות ואפילו לשמוח.

בסופו של דבר, בדרך מאד מזמינה, שמעוררת הרבה סימפטיה, הוא מבטא ביקורת קשה על החיים בארצו.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על מספרת הסרטים