****





גבר אחד נכנס הביתה ושואל את אשתו: תגידי, אם היינו זוכים בלוטו, מה היית עושה? האשה מביטה בו ועונה: בכנות? הייתי לוקחת חצי ומתגרשת ממך מיד. הגבר מוציא מהכיס שטר מקומט של עשרים שקל וזורק על השולחן לפניה. זכיתי בארבעים שקל, הוא אומר בחצי חיוך. תסגרי את הדלת מאחוריך כשאת עוזבת וניפגש ברבנות.

****

דבר ראשון, הייתי סוגר את המשכנתא. כמה קרתני ובנאלי, הא? אחר כך הייתי עוזר לאחי ואחיותיי עם מתנות נדיבות, ולהורים, כמובן. אולי הייתי קונה להם כרטיסים לטיול סביב העולם לגיל הזהב, או איזה שיט בספינת תענוגות. לילדים הייתי סוגר קרנות נאמנות לכשיגיעו לגיל 18, או 21, או מה שזה לא יהיה. וגם אותנו, הייתי קונה, וקונה, ומשפץ את הבית, וטיולים. את העבודה, לא הייתי עוזב, כי מה? ואת השאר, אני מניח, בחיסכון סולידי קטן עם אפיקים מנייתיים. אולי תרומה מסויימת לילדים חולי סרטן או לקרן מחקר כלשהי. העניינים הרגילים, יו נואו.

כשהשמועה היתה מתפשטת, למרות שלא הייתי מגלה לאף אחד, קרובי משפחה נידחים היו מתחילים להופיע פתאום עם חובות מתגלגלים לשוק האפור או עם מחלת ריאות לילדה שדורשת ניתוח מסובך ויקר בבוסטון. תיבת הדואר שלי היתה מתמלאת באורח-פלא בבקשות ותחינות, דרישות ואפילו איומים. הייתי מחפש ומתייעץ למי אפשר לתת וכמה, אבל הייתי כועס ומתכווץ, הייתי שונא ופוכר את אצבעותיי. אפילו הטיול שהייתי עושה עם כל המשפחה לקוסטה-ריקה לא היה ממלט אותי באמת. שום דבר לא היה עוזר. לא רק מהמבקשים והמנדנדים, אוכלי החינם ותופסי הטרמפים. מעצמי, מחיי, מהדברים האמיתיים שרודפים את נפשי, הכסף הזה, כל הכסף שבעולם, לא היה מציל. אולי להיפך, אפילו.

אפילו הקלישאה אומרת שכסף לא יכול לקנות את הדברים הבאמת חשובים בחיים. לא אהבה ולא חברים, אפילו לא בריאות - תשאלו את סטיב ג'ובס. הוא לא יכול להחזיר לאחור אנשים שכבר אינם או להשיב את בינתו של הורה שהשיטיון אחז בו. הוא לא יכול בכלל לגרום לילדיך לעזוב את המסכים ולהפסיק להתנכר אליך ואל שאר העולם, ולא יכול לגרום לך להיות מאושר, גם אם תקנה את כל הדברים שרצית אי פעם, משעון ועד מכונית, מחופשה בקריביים ועד מחשב משוכלל עם שש עשרה ליבות וזיכרון מהיר ויקר ב-8500 דולר היחידה כולל שני מסכי ענק 30 אינצ' כל אחד.

אז מה בכל זאת הכסף עושה? הוא ממסך. הוא מעניק אשליה שאפשר. שיהיה בסדר. שאתה מוגן. שאוהבים אותך. שצריכים אותך. שאתה זה מה שאתה בלי מגבלות ובלי הצגות. לפעמים האשליה הזאת טובה לנו. כי הכסף, למעשה, הוא בעצם המטריקס בעצמו. הוא היכולת לקחת את הגלולה הכחולה ולספר לעצמנו סיפורים שעכשיו טוב. בכלל, יכול להיות שדווקא אצלנו, ספציפית, זה יצליח. אנחנו נדע מה לעשות ולא ניפול למלכודות חמדניות. יעלה בידינו להפוך את עולמנו באמת ולהגשים את חלומותינו הפרועים ביותר, לפתוח מסעדה, להקים קרן לנזקקים, להרים סטארט-אפ בלי צורך במימון מסרס. אהה, אצלנו זה יצליח.


****

ג'וסלין היא אולי הדמות הכי פשוטה שמישהו היה צריך להמציא. היא בת 47, עובדת בחנות כפתורים (סדקית, נגיד - להלן הכריכה המקסימה, המצועצעת והמתעתעת) בעיר קטנה בצרפת. בעלה עובד במשרת ניהול זוטרה בהאגן דאז. שני ילדיה עזבו את הבית. היא מנהלת בלוג מצליח אך זניח על תפירה ותיקוני טקסטיל למיניהם. אלפיים כניסות ביום. היא רוצה הרבה דברים, אבל היא לא תאוותנית. תנו לה חיבוק אוהב מבעלה, וזה כמעט מספיק. יש לה שתי חברות רכלניות. יש לה אבא שזכרונו מתאפס בכל שש דקות. היא שמנמנה וטוב לה. כמובן שהיא רוצה יותר. כמובן.

ואז היא זוכה בשמונה עשר מיליון אירו בלוטו.

וזה לא עוזר. זה לא עוזר בכלל.

כי זאת הטרגדיה בעולם הבאמת נפלא ואכזרי ומשעשע שלנו. שום דבר לא באמת עוזר. אנחנו חיים, וזה נהדר. וזה הכול.


****

הרבה פעמים אנחנו נתקלים - במיוחד כשאנחנו בתקופה שמחנכים אותנו - במשפטים מסוג "כסף לא קונה..." - אהבה, בריאות, אושר, יופי. אנחנו יודעים - או חושבים שיודעים - מה כסף כן קונה: מכונית ספורט אדומה, שעון יקר, בית מרשים, בילויים וכמובן את קנאת השכנים. וכולנו (אפילו אלה מאיתנו שלא ממלאים לוטו) מפנטזים על הרגע המופלא ההוא, בו נזכה בהמון כסף להגשים את כל המשאלות. ז'וסלין שמילאה לוטו בפעם הראשונה בחייה זוכה ומתחילה לפחד: איך יהיו עכשיו החיים? ומהן המשאלות שאני רוצה להגשים? והמשאלות שלה די פשוטות: ארון נעליים, מתלה למעילים. מגהץ חדש, ושהחיים אותם היא אוהבת יימשכו כמו שהם.

הספר הזה עוסק בפער שבין השאיפות למציאות. ז'וסלין היא בעלת חנות סדקית בעיירה קטנה בצרפת. היא בת 47 עם עודף משקל וחוסר ביופי, יש לה בעל וילדים שבגרו, חיים שכללו רגעים של שמחה ואושר, ושעות של שברון לב. היא כותבת בלוג על סריגה ותפירה שמחה בחייה ואוהבת אדם. אין פלא שכשמגיע השינוי המשמח(?) היא לוקחת לה פסק זמן כדי לחשוב עליו.

למרות משפטי ה"כסף לא קונה..." רבים מאיתנו - (ואני בכללם, אני מודה) חושבים "לי זה לא יקרה". רק תנו לי לזכות בפרס הגדול ואני אשתמש בו בתבונה: אני רק אשייף פה ושם קצוות חדים, ואמשיך בחיי כמקודם. אבל לפעמים בלתי אפשרי להמשיך באותם חיים. הציפייה שאם יוגשמו חלומות חומריים הם איכשהו יגרמו ליותר אושר וסיפוק - היא ציפייה שאי אפשר להימנע ממנה למרות ההבנה שאין בה ממש.

חיבבתי מאד את הספר הזה המלא אמיתות אמנם לא חדשות, אך כתובות בחן רב. חיבבתי את ז'וסלין שלמדה בדרך הקשה לקח שאינו ברור מאליו. למרות שנראה לנו שאת זה אנחנו רוצים, להיות נאהב אינו מספיק בלי לאהוב. בדיוק כמו שרכישות חומריות לא יהפכו אותנו למאושרים, והאושר הוא אולי הדרך הזו שאנחנו עושים כדי להגיע אליו.

ספר מצויין שמשנה זויות ראיית החיים.

את הספר הזה קראתי במסגרת מועדון קוראות
-----------------------------------------
כסף לא קונה הכל בחיים... האמנם?

על אף כי סכום נכבד של 18,547,301 אירו ו־28 סנט עומד במרכז הספר, הוא משמש כאמצעי המשקף את האופי האמיתי של גיבורי הספר , אשר מסתתר תחת מעטה של סודות ושקרים.
ז'וסלין היא בעלת חנות סדקית באחת מעיירות ספר נידחות בצרפת. היא נשואה לז'וסלן, עובד במפעל, כבר יותר מעשרים שנה ואם לשני ילדים בוגרים שמיהרו לברוח מבית הוריהם בהזדמנות הראשונה. את השגרה האפרפרה של חייה מפיגה ז'ו בכתיבת בלוג סריגה מצליח ובפטפוטים עם חברותיה.
לכאורה ז'ו מרוצה מחייה. על אף הריחוק בינה לבין בעלה והמצבים הקשים עליהם התגברו בעברם, היא חשה כי קיים ביניהם ניצוץ של אהבה, לכן כאשר היא זוכה בסכום כסף בלתי נתפס, היא מגיעה להחלטה שנויה במחלוקת, שתשנה את חייה וחיי משפחתה מהייסוד.


מחד ז'ו היא אישה חזקה, יצירתית, בעלת ערכי מוסר בלתי מתפשרים ויש תחושה שנעשה לה עוול גדול מצד החיים והן מצד בעלה. מאידך היא אישה פאסיבית ונגררת, שמפחדת מחלומות גדולים ומשינויים שיזעזעו את חייה האפורים וכי משפחתה שילמה בסופו של דבר את מחיר בגידתה ומחיר חוסר האמון שלה כלפי הזולת.

הספר קריא וזורם ונראה כי גרגור דלקור היטיב לכתוב מנקודת המבט של האישה, פרט למספר מעידות. הגיבורה נדמתה כמבוגרת בהרבה מגילה (47) ועל אף הבזקי המודרניות בדמות אינטרנט, בלוג וטלפון סלולרי נדמה כאילו הסיפור מתרחש בשנות השבעים של המאה הקודמת.

בסופו של דבר המסקנה היא: "כסף לא קונה אהבה". לפעמים גם קלישאות מתבררות כאמת.

הספר הזה קצת מטעה. הוא נראה מן ספר מתוק וכיפי שכזה, קודם כל הפורמט הקטן והחמוד, אחר כך הכפתורים הצבעוניים המקסימים שעל הכריכה ומאחור כתוב שהוא נכתב ע"י פרסומאי לשעבר. אבל מעבר לעטיפה הצבעונית והמקסימה כשלעצמה, יש בספר, בעיקר בקריאה שנייה, הרבה עצב והחמצה והתובנה שאת הדברים שהגיבורה באמת רוצה, כסף לא ממש יכול לפתור, ובמקרה של ז'וסלין הגיבורה הוא אפילו יכול להרוס.

אהבתי את ההתחלה, אישה המביטה בעצמה בעירום במבט אוהב. מבט נדיר. מבט שבעלה אינו נותן בה. פעם אחת אמר לה שהיא יפה, כשאהב את בגדיה ורצה לשכב איתה, "אתם מבינים" היא כותבת, "האהבה אינה יכולה לעמוד בפני האמת". ואכן על שני צירים אלו סובב הספר, על האהבה ועל האמת.

ז'וסלין היא בת 47, נשואה, אם לשני ילדים ובעלת חנות סדקית בעיירה קטנה בצרפת. היא אישה של מילים, ויודעת להבחין בין אמת ושקר, היא פותחת בלוג בנושא סריגה "ידי זהב" , מה שגרם לי להרגיש כלפיה אחוות בלוגריות, למרות שהיא הרבה יותר חרוצה ממני, מעדכנת את הבלוג שלה כל יום, נוגעת בחיי נשים ומפיגה את בדידותן, מעירה את הקסם שבמלאכת יד ואפילו מצליחה לעשות ממנו קצת כסף.

לא רק הבלוג חיבר בינינו, משהו בגיל, דקה לחמישים, יכולתי להרגיש קרבה לעצב שלה על הילדים שלה שכבר עזבו מזמן את הקן והיא מתגעגעת לקרבה ולחיבור שהיו ביניהן בילדות. גם המתבגר הפרטי שלי יוצא לעצמאות ועם כל השמחה שלי אני גם מתגעגעת לפעמים לילד הקטן שלי. היא מטפלת באביה הזקן שמדי שש דקות מאבד את זכרונו מחדש וחווה את חסרונה של האם אותה איבדה בגיל 17 ונדמה שלא התאוששה מאז, גם אני מתמודדת עם הורים בני שמונים פלוס, ועם אימא שהולכת ומאבדת את אחיזתה במציאות.

ואכן המחשבה הראשונה שעולה בה כשהיא מגלה שזכתה בפרס גדול בפיס, לאחר שהיא מתעלפת, היא למי היא יכולה לתת את הכסף כדי שאימא שלה תחזור? מסתבר שיש פצעים שכסף לא יכול לרפא ומסתבר שיש לו יכולת גם ליצור פצעים חדשים.

כך מסבירים לה כשהיא באה לקבל את הצ'ק שמעכשיו היא כבר לא תהיה רק אימא, אישה וחברה היא תהיה האימא, האישה והחברה העשירה. היא מעדיפה להשאיר את חייה כמו שהם, כי בסך הכול היא מגלה שהיא אוהבת אותם, ורוצה לאפשר לבעלה להגשים לבד את חלומותיו על חופשות, מכונית אדומה ומהירה, שעון ומסך טלוויזיה דק. אך פה מסתבכת העלילה...

שם הספר נלקח מהרשימות שז'וסלין עורכת לעצמה, "הדברים שאני רוצה", ומהתובנה שלה שאלו הדברים הקטנים שבונים לנו את שגרת החיים, אך ברגע שיהיה לנו אותם רק נרצה עוד.

אי אפשר לקרוא ספר כזה בלי להרהר במחשבה, מה אני הייתי עושה עם כמה מיליונים מהפיס, כמו כולם יש לי תכניות משלי, הדברים שאני רוצה, האמת לא משהו היסטרי, לנסוע קצת יותר לחופשות בעיקר, לתת לאנשים קרובים אבל כמו זו'סלין אני מבינה שאת הדברים שאני באמת רוצה, לרפא את אימא, להישאר עוד קצת בדקה לפני חמישים ועוד כמה... אי אפשר ממש לקנות בכסף.

השפה חסכונית, מינימליסטית אפילו, יש הרבה מה לקרוא בין השורות, אני אוהבת כתיבה כזו, חכמה, משאירה מקום לקורא להשלים פערים ועוד דבר שאהבתי שהסופר, גרגואר דלקור הצליח בדרך כל כך אמינה ויפה לבנות דמות של אישה. אישה אמיתית, חכמה, שאחד הדברים שהייתי רוצה זה להיות חברה שלה.

הדברים שאני רוצה,גרגואר דלקור,יצא לאור ע"י הוצאת כנרת זמורה ביתן, בשנת 2013, מכיל 157 עמודים, תירגום: מצרפתית: חגי שור.

ערב אחד נחת אצלי מייל ממישהו זר עם שם אנגלי ארוך, והמייל עצמו היה ארוך וצפוף וכתוב כולו באנגלית. לא היה לי כוח להתחיל לתרגם וגם לא להיעזר בשירותיו המפוקפקים של גוגל תרגום, אז עשיתי "העבר" לחברה-דוברת-האנגלית-שלי. לכל אחד יש חבר כזה, אני מניחה.
בכל מקרה, על הבוקר מתקשרת אליי החברה, כולה נחנקת מהתרגשות.
"מי שלח לך את המייל הזה?"
לקח לי כמה שניות ארוכות להיזכר על מה היא מדברת.
"לא.. לא יודעת." עניתי, מבולבלת. "לא מכירה. למה, מה קרה?"
"אני לא מאמינה, כתוב שם שזכית בשני מיליון יורו."
לרגע אחד יצאו עשתונותיי לפנסיה.
ברגע הבא הם חזרו.

"נו, באמת, גלי, מה עובר עליך. זאת מתיחה. או פרסומת. או טעות."
אבל גלי התעקשה. היא הקריאה לי את המייל כולו ותרגמה משפט משפט. אני סרבתי להאמין. לא נרשמתי לשום לוטו או הגרלה, והדרך היחידה שבה המייל הסורר הזה נחת אצלי היא כנראה בגלל האתר המעצבן ההוא באנגלית, שלא נותן למעצבים תמימים להוריד תמונות חינמיות בלי להוסיף כתובת מייל.
בסוף הגענו לפשרה לפיה גלי תתן לאביה לעבור על המייל, כיוון שהוא דובר אנגלית רהוטה יותר ממנה, ונראה מה תהיה דעתו.
אחרי חצי שעה היא התקשרה לבשר לי שמדובר במין הגרלה רק לאנשים שייתנו את מספר חשבון הבנק שלהם ובלה-בלה-בלה, כל מיני סעיפים קטנים.

אני רוצה לדבר על הדקות שהפרידו בין השיחה הראשונה לשניה. הראש אמר לי שברור שזאת פרסומת או משהו כזה, אבל הלב נהנה מאד להשתעשע במחשבה שעשרה מיליון שקלים ייצנחו לחשבון שלי סתם כך. הלב גם דיי התחיל לתכנן מה ייעשה בהם.

אבל תוך כמה דקות החלטתי שבעצם? לא, לא בא לי על כל כך הרבה כסף. להיות אחראית על סכום כזה, ולהתחיל במין מירוץ מסחרר של קניות והשקעות, ולהתעסק כל היום עם כסף, לא מתאים לי.
אשמח לקבל כמה אלפים חמודים סתם כך לעיתים מזדמנות, אבל לא מתחשק לי להיות מיליארדרית. אני מניחה שאתם מסובבים עכשיו אצבע על הרקה, אבל.. אבל. זה מה שקרה לי.

והחברה שלי?
שיניתי את שמה בזיכרון הטלפון ל "אראלה ממפעל הפיס".

ספר קליל חמוד , עם הומור וסיפור נחמד על אישה בת 47 שזוכה בלוטו בסכום לא קטן, ומנסה לערוך שינוי בחייה בעקבות הזכייה, עד ש... ואת זאת לא אגלה כי, זה המתח של הספר..

ספר שנותן המון מיימדים בחיינו,לגבי כל הדברים שאנו רוצים.
הוא קרץ לי מהבמה,ספר קטן עם המון כפתורים,התאהבתי ממבט ראשון.
מה משמעות הכסף בחיינו?
מה הוא אושר אמיתי?
האם אפשר לקנות הכל בכסף?
ואם כן מה עם אהבה ומבטחים ואושר ומשפחה?
מומלץ ביותר.

ככ הרבה דברים אני רוצה... לו היו לי כמה מליונים... לו הייתי זוכה בלוטו אפילו בכמה מאות אלפי שקלים זמינים.
הייתי משפצת את הבית ( מחליפה מטבח, אמבטיות , בונה אח בסלון לימי החורף הקרים),
הייתי נוסעת לחו״ל. אמריקה, אפריקה.
הייתי קונה בית (נדלן להשקעה ולילדים)
הייתי שומרת קצת לימי הגיל השלישי...
חשבתם מה אתם הייתם עושים?
לזוסלין זה קרה. היא זכתה בלוטו וכמוני, גם לה היו רצונות. היו חלומות.
ומה עכשיו? השינוי הגדול?

בתחילה הצטייר כספר קליל, אך כשסיימתי אותו חשבתי לעצמי האם הדברים החשובים לנו בחיים זה נושא ״קליל״?
הספר בעצם מדבר על הדברים שגורמים לנו אושר, על הדברים שאנחנו מעריכים.
הוא בעצם קורא לנו לבחון מחדש את רשימת הדברים שאנחנו רוצים... באמת רוצים מהחיים.

הספר הזה נפלא בעיני!!
נקרא במהירות, מובן ופשוט ובעיקר מעורר מחשבה...
והרי ספר המעורר מחשבה שווה שיהיה לו מקום ראוי על מדף הספרים.