הגדולה שלי חזרה בוכה מבית הספר. ערב קודם העיפו אותה מקבוצת הווטסאפ הכיתתית כי היא כתבה משהו שלא מצא חן בעיני מכשפת הכיתה. למחרת בבית הספר היא גילתה שלא הזמינו אותה למסיבת יום הולדת של אחת הילדות. אילו הייתי דרקון יורק אש הייתי פותחת את פי ושורפת במקום כמה מהקלפטס. אילו הגדולה לא הייתה לידי הייתי אפילו הופכת לדרקון כזה, כך כך כעסתי. רציתי לחכות להן אחרי בית הספר ולפרק אותן במכות. "ברור," תגידו, "את

תודה, <mark>עירית לינור</mark>, על שעזרת לי להסביר לעצמי למה אני כל כך שונאת ספרי מבוגרים, או לפחות את המודרניים מביניהם.

יש עובדה אחת בעולם הזה שאני מאמינה בה בכל מאודי: העולם מאוזן בין טוב ורע. קרי, שיש המון המון רע ומגעיל ומכוער, אבל ממש באותה מידה יש יפה וחמוד ומקסים וטוב לגמרי. מול היטלר וזיהום אוויר ורוצחים ניצבים ביל גייטס והים וחתלתולים.

הקטע הוא שמבוגרים רבים, בעיקר האומנותיים עאלק שבהם, לא מכי

יותר מכל דבר אחר, <mark>עירית לינור</mark> יודעת לדבר. אוהו, איך שהיא יודעת לדבר.
היא גם נראית לא רע ומתלבשת לא רע ועוברת מסך לא רע ויש לה קול לא רע ויש לה סקס אפיל לא רע והיא משפריצה כריזמה בטונות, אפילו בישיבה שתוקה.
היא ידענית, דעתנית, רהוטה, חריפה בטירוף, בטוחה בעצמה, שנונה, אמיצה, נחושה, תכליתית, אלופת הפאנצ'ים ומלכת האנדרסטייטמנטים, ואין בילתה. ומאז שהימינה את עמדותיה אני לא רק נהנית מאוד להקשיב לה אלא

כמו ממתק. אתה מכניס אותו לפה ואוכל אותו לאט, לאט, לאט, לאט, רק שלא ייגמר, כך הרגשתי עם הספר הזה. התפללתי שרק לא אגיע לסופו. אהבתי את גברת ורבורג, העצובה, האהובה, הנהדרת. אהבתי את הלל, ואת עמוס אחיה- הייתי רוצה כזה אח.

הסיפור טוב והכתיבה משובחת ומבחינתי, לא צריך יותר. צחקתי, דמעתי ויותר מכל, שמעתי את <mark>עירית לינור</mark> קוראת את הספר באוזני.

לפני שפתחתי את הספר הזה עשיתי הסכם עם עצמי לפיו אני קורא שני פרקים ביום. לא יותר. חיכיתי כל כך הרבה שנים לספר חדש של לינור, ובקצב שהיא כותבת כנראה שיעברו עוד כמה שנים בטרם ייצא משהו חדש שלה, אז לפחות שהנוכחי לא ייגמר מהר מדי.
ועמדתי בהסכם, רק מהסיבות הלא נכונות.
גברת ורבורג של <mark>עירית לינור</mark> מבטיח כל כך הרבה ומסרב לקיים.
הוא מבטיח כי זאת <mark>עירית לינור</mark>.
הוא מבטיח כי זאת הסופרת הכי שנונה, דעתנית ו

בחורות שאסור לצאת איתן:

"בעוד שהרבה בחורות שוקלות מדי פעם חתונה עם גבר זה או אחר, לפי מצב היחסים, זאת שמוכרחה להתחתן שופטת את הגברים שהיא מכירה על פי קריטריון אחד ויחיד: נכונותם להתייצב איתה ברבנות. כל השאר לא חשוב. חברותיה הן קביים לתקופת הרווקות שלה, מכשירים לחיי חברה זמניים וספקיות-בחורים, והיא תיפטר מהן ברגע שבו תשמע את ההצעה שלה היא מחכה כל ימי חייה.
בתקופת החיזור היא תימנע מכל חילוקי דעו

אני זוכר ילד אחד בספריית בית הספר מנופף בספר הזה וקורא בקול "רק מהכריכה הזאת בא לי לקרוא!" חבל שזה הרושם הראשוני, שכן כידוע אין צ'אנס שני לעשות רושם ראשוני. אבל למי שאינו עבד לרשמים ראשוניים ויכול להמשיך הלאה ללא משוא פנים - ממתינה חוויית קריאה מיוחדת.
את הקול הייחודי של <mark>עירית לינור</mark> כבר למדנו להכיר, הקול העצמאי, החוצפן, הבלתי-מתייפייף ושובר המוסכמות שכל כך אהבנו ב"שירת הסירנה" ובימי הטור של לינור

מזל שלא קראתי את הביקורות לפני שקראתי את הספר... אני דווקא נהניתי לקרוא את הספר.
אני מאוד אוהבת את סגנון הכתיבה הקולח של <mark>עירית לינור</mark>, זה גורם לי לרצות לקרוא עוד ספרים שלה. כי סטטוסים בפייסבוק זה לא מספיק.
אז נכון, העלילה היא לא קלאסיקה מדהימה שתיזכר לדורי דורות, ונכון שבספר כולם בוגדים בכולם, אבל אני לא חושבת שזה מראה תמונת מצב אידאלית שככה טוב ונכון לחיות.
אני אבהיר את הנקודה ע"י השוואה לספר

#
פעם, מזמן, קראתי את "שירת הסירנה" ונהניתי מאד. בעיקר מהכתיבה הנון-שלנטית השנונה ומחוסר היומרנות לכתוב ספרות גדולה. כל מה שאני זוכרת ממנו הוא בגדים שצריך לנקות בניקוי יבש, וכתיבה בגוף ראשון. אחר כך קראתי את גברת ורבורג, בו נהניתי מהאיזכורים החביבים של תל-אביב של שנות השבעים המשמימות. הסיפור, שחלק מקוראיו חשבו שהוא משעמם, היה מקסים בעיני. אני זוכרת את הפורד אסקורט שהבעל לא יאפשר לאשתו לנהוג בה, א